הממיר 7/6/14

10. משחקי הכס, עונה 4 פרק 8
וואו, איזו עונה לא אחידה ברמתה. רוב הזמן אני לא מבין מה הרבותא בעיבוד הטלוויזיוני אם גם ככה חותכים לכל מיני הרפתקאות צד מטופשות. כבר התלוננתי על זה בפרק הרביעי לעונה עם ג'ון ובראן מעבר לחומה, אבל באחד הפרקים אחרי כן הגיע קטע שגמר אותי – יארה שמגיעה לחלץ את אחיה. היו המון סיבות עלילתיות לעשות את זה, אבל גם אחת מרכזית נגד: זה היה דבילי ברמות אחרות. האמינות של "משחקי הכס" ניתצה על הרצפה, ומאז ירד לי קצת מהסדרה במהלך העונה הזו. אלא שהיום הגיע הפרק הנוכחי והיה פשוט מעולה.

אם עד כה השינויים מהספרים בעונה הזו היו ירייה ברגלה של הסדרה, הפעם הם היוו שדרוג של ממש ואף גרמו לי להצטער שלא הגעתי אל הפרק הזה, אל הסיקוונס שחתם אותו, בלי לדעת מה צפוי לקרות. בעת הקריאה לא היה מאוד אכפת לי מאוברין מארטל, הוא היה דמות מעניינת כל זמן שנכח וזהו, אבל פדרו פסקל שגילם אותו יצק לתוכו המון חן ועניין. ציפיתי שהמחזת הקרב בינו לבין ההר תהיה ארוכה ומפורטת יותר, אולם גם כך מדובר באחד הקרבות הטובים של הסדרה. מארטל המתעופף והקליל, מלהטט בחניתו לטובת הקהל, חוקר ומאשים את ההר ואחריו מפנה אצבע כלפי טיווין לאניסטר – זהו רגע שיא בסדרה כי זהו רגע שיא בחייו של מארטל. כל הקרב הזה היה שווה ולו בשביל לראות את מבטיו המתפעלים והנהנים של ג'יימי לנוכח ההצגה של הצפע, אדם שלא ראה אותו נלחם לפני כן. חיתוך פה וחיתוך שם וחנית לקרביים אחר כך, הכול נראה מנוי וגמור. אבל כמו כל מי שראה סרט "רוקי" יודע, מי שמנצח לאורך הקרב הוא זה שלבסוף מפסיד אותו. מארטל היה שאנן מדי, שחצן מדי, וההר בא על מוחמד. רגע ויזואלי מטורף ששוב מזכיר לנו עד כמה דלילה התקווה בווינטרפל בכלל ובמעלה מלך בפרט.


© 2014 Home Box Office, Inc. All rights reserved

אבל זה אפילו לא היה מה שהכי אהבתי בפרק. סאנסה ובייליש הם אלה שעשו אותו מבחינתי. ההתנהלות שלה סוף סוף ניזונה מכל מה שהפנימה מעינוייה לאורך ה – כמה זמן עבר בכלל מאז מות אביה? שנתיים? אז לאורך הזמן הזה – לצד התורה שהרביץ בה בייליש לאחרונה. עדיף השטן המוכר, אבל "את חושבת שאת מכירה אותי"? כאשר הלורדית הקשישה חיבקה את סאנסה הבוכייה, ציפיתי למפגש העיניים הזה בינה לבין בייליש, ואכן לא התאכזבתי. לא רק סאנסה מתבגרת אלא גם סופי טרנר, שהייתה מצוינת לאורך כל הפרק. כאשר יצאה אל מעלה המדרגות, השמש הייתה מאחוריה וסאנסה נראתה בעיקר כצללית שמאוד מזכירה את אמה. בייליש בהה בה לכל אורך הזמן הזה – אני בטוח שממש ניסו לדמות את סאנסה לקאטלין. כל זה היה שינוי מהספר, שם היה שעיר לעזאזל שהואשם ברצח לייסה ארין כך שבייליש לא הואשם באופן כה בוטה, וסאנסה עצמה לא חשפה כלל את זהותה האמיתית. ואם כבר מוכרחים לעשות שינויים כדי לדלל קצת בדמויות, אז זהו ללא ספק אחד המוצלחים שבהם. תשואות, כשמגיע מגיע.
(yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

9.5. עד עצם היום הזה, עונה 3 פרקים 21, 22 (סיום העונה)
כל כך התמוגגתי משני הפרקים האחרונים, לרגע חשבתי שמסדרים לנו סוף רומנטי וסכריני להפליא ובזה תסתיים הסדרה לנצח. סוף מהאגדות. אבל היוצרים בונים על עוד עונה (והיי, אני לא מתלוננת) ועד שרג'ינה זוכה למעט נחת, הם מסדרים לה שידור חוזר של העבר. "כאם כן הבת" היא אומרת.
עוצלי ובל מתחתנים בטקס משונה ביותר (ובל נראית משונה ביותר עם כובע הגרביון הלבן. אפשר לחשוב שהיא מטרוניתה מבני ברק ולא נסיכה מהאגדות...) אבל רק עוצלי והצופים יודעים שהיא לא באמת מסוגלת להבין את העומק של האפל, שצפונותיו עוד יתגלו מן הסתם ברגע הלא מתאים ביותר בעונה הבאה.


© ABC Studios

מכל הסדרות האמריקאיות שצפיתי בהן בשנים האחרונות, היחידה שנשארתי עקבית לגביה היא "עד עצם היום הזה".  למרות שלעתים היא גלשה לקיטש ילדותי, ("אהבת אמת" "הטוב תמיד מנצח" וכו'...) היא התמודדה עם לא מעט נקודות כואבות במבט נוקב וללא רחמים. ניפצה את המיתוס שהורים תמיד אוהבים את ילדיהם ופוגעים בהם רק בלית ברירה (כמו שלגיה והנסיך) או מתחרטים מאד על הפגיעה (עוצלי ובלפייר) בסיפור פיטר פן.

העלתה את נושא קנאת האחיות והרצון להיות אהוב כבסיס לאינסוף פעולות של רשע. והציעה תיקון אמיתי למי שמוכן לאהוב ולחזור בו מדרכו הרעה. אבל לא תיקון מוחלט. כי הידיעה שיש בידך הכוח לפגוע כשפוגעים בך, היא פיתוי קשה מידי.

בסך הכול הצליחה הסדרה לברוא עולם שלם של דמויות וסיפורים מעניינים שנטוו על בסיס האגדות הידועות לכולנו עוד מראשית ילדותנו. המלכה האמיתית של הסדרה היא כמובן רג'ינה, שמצליחה לגרום לנו לשנוא, לאהוב, לחמול ולחשוש ממנה בעת ובעונה אחת, אחריה עוצלי - שמפליא ללהטט במעברים בין  יצור ירקרק ומצחקק לגבר מכובד וכבד תנועה, והפייבוריט האחרון שלי, שבהחלט הוסיף לסדרה ניצוץ של קסם הוא קפטן הוק, שאפילו העובדה שיש לו קרס ביד לא מאפילה על הסקס אפיל שלו. אין ספק שהשלושה הנ"ל עשו את הסדרה להרבה יותר אמינה - גם כשמדובר על עולם בדיוני בעליל.
(זלפה)

9. הוויקינגים, עונה 2 פרק 10 (פרק סיום עונה)
נכון שיגידו שקו העלילה היה קצת צפוי. נכון שיגידו גם שמתחילת העונה כל המהלך היה באוויר. אבל אני תמיד אומר שה"שיא" בסדרות טלוויזיה פחות חשוב מהדרך. והעונה השנייה של "הוויקינגים" היא דוגמא נהדרת למהלך שכזה. במשפט אחד – תענוג של סוף עונה. אם לא הייתי מודע לעונה השלישית שתגיע ב-2015 כנראה שכבר עכשיו הייתי מתבאס מגעגועים לראגנר לות'ברוק, שבכל הפרק לא הוציא מילה מפיו (חוץ מהסצנה בה התפלל לאלוהי הנוצריים עם אטלסטן).

אי אפשר להתכחש לעובדה שכוכב הפרק הוא פלוקי (גוסטאב סקרסגארד ששיחק ב"דרך חזרה" וב"קון-טיקי" – שני סרטים מצוינים בפני עצמם). אני חושב שזה המקום לציין את המשחק המעולה שלו ואת הקו שריחף מעליו במשך כל העונה, תוך ההתלבטות אם הוא הולך לבגוד בראגנר או שמא הם ישלבו ידיים מול המלך הוריק. קו העלילה של פלוקי בפרק הזה היה מעין מיז-אנ-אבים לקו העלילה של העונה כולה. במחצית הראשונה של הפרק באמת שלא היה בי הביטחון כי פלוקי עדיין נאמן לראגנר. רגע השיא הגיע לאחר מותו המדומה של טורסטין, ולאחר שהוריק שלח אותו להרוג את ביורן.

אהבתי את חוסר הידיעה עם תחילתו של הפרק. כאילו הציבו בפנינו את העובדה כי פלוקי הולך להרוג מישהו, וזה יכול להיות כל אחד! הנסיכה אסלוג הייתה אופציה מעניינת – לא אשקר שעבר לי בראש הרעיון שמותה הולך לסדר את החזרה של לגרטה לזרועותיו של ראגנר. גם מצבו הרפואי של רולו היווה אופציה למותו כיוון שכעת מצבו הפך אותו לפחות קריטי ונחוץ לעלילה.


© 2014 TM TELEVISION PRODUCTIONS LIMITED/T5 VIKINGS PRODUCTIONS INC. ALL RIGHTS RESERVED.

שלל סדרות ימי הביניים המופיעות לאחרונה על מסכי הטלוויזיה לימדו אותי שכמעט בכל מקרה של חגיגה כלשהי – סופו של הפרק יהיה מר. טראומת החתונות של "משחקי הכס" כנראה לא תעזוב אותי בזמן הקרוב. גם כאן, עם פתיחת הפרק האחרון במסיבה לכבוד משפחתו של הוריק, היה ברור כי הפרק לא הולך להסתיים בשלום.

גם לסיגי היה עניין רב בפרק. בדיעבד אפשר לומר שבדיוק כמו פלוקי – במשך כל העונה לא היינו בטוחים באיזה צד היא. לאחר שהזהירה את רולו בדבר העומד להתרחש ולאחר שנתנה לראגנר את ההוכחה לבגידתו של הוריק (הסכין בה הרג ראגנר את הוריק) אפשר לתת לה את נקודות הזכות המגיעות לה. למרות שלעולם לא נדע מה היה קורה אם הוריק לא היה מסלק אותה ומתייחס אליה בזלזול כשמשפחתו הגיעה. כמה נחת הייתה בסצנת המוות שלו. אני חושב שלא ראינו עד עכשיו את ראגנר עצבני בצורה כזאת. לאחר שכולם שיפדו את הוריק הגיע ראגנר עם סשן נהדר של נגיחות בראשו. סשן מכובד מאוד שהכתיר את ראגנר לות'בורק סוף סוף למלך.

כולי אמונה שבעונה הבאה נראה יותר את ראגנר על אדמות ווסקס. ביסוס דמויותיהם של האנגלו-סקסים (המלך אכברט, המלך איילו, הנסיכה קווינת'ריט וממלכת מרסיה) יקבלו יותר זמן מסך מבעונה זו ומי ייתן ונזכה לראות את הוויקינגים כובשים חלקים מאדמות מזרח אנגליה.
נתראה בעונה השלישית! השבח לאודין!
(לירן אהרוני מבלוג קפה + טלוויזיה)

8.5. סליפי הולו, עונה 1 פרק 13 (פרק סיום העונה)
אין ספק שהופתעתי מאוד לטובה מהפרק האחרון לעונה של סליפי הולו, שנראתה לי לרוב אורכה סדרה ילדותית משהו וחסרת עומק. הגילוי כי אוכל החטאים הוא בעצם בנם האובד של איכבוד וקתרינה הפתיע אותי לחלוטין, אבל לעומת הגילוי של זהות הפרש הראשון שנראה לי שנעשה בחיפזון וללא רמזים מקדימים, הגילוי הפעם נבנה יפה לאורך הפרקים האחרונים. לכף הזכות אפשר גם להוסיף את הפיתויים שהועמדו בפני אבי ואיכבוד בכור המצרף שהוסיפו קצת עומק להתנהלות הדמויות (במיוחד אהבתי את החלק שבו אבי יושבת לארוחה עם השריף קורבין ועם אנדי אחרי שלכאורה היא מתעוררת מפציעה, כי למי שלא רוצה להאמין בעל טבעי, זו סיטואציה שהרבה יותר קל להאמין שהיא המציאות בעוד שכל שאר ההתרחשויות בסדרה הן פרי הדמיון ואני אוהבת מצבים כאלה), כמו גם את העובדה שבסוף הפרק נשארנו עם חוסר הצלחה מוחלט של כל הדמויות הראשיות, חלקן אומנם הצליח להבין שאוכל החטאים, הנרי פריש, הוא הפרש השני שממנו עליהם להיזהר, אבל זה היה מאוחר מדי, והוא הצליח להוציא את תכניתו לפועל.


© 2013 Fox and its related entities. All rights reserved.  

סה"כ פרק סיום עונה שבהחלט מעורר בי רצון לשוב לעונה הבאה, וגם מוסיף לי עוד דמות לרשימת הבנים שמנסים לחסל את הוריהם.
(אורלי)

8. עמק הסיליקון, עונה 1 פרק 8 (פרק סיום העונה)
מבחינה קומית אפשר לומר שהפרק היה לא משהו. מלבד קו העלילה של ג'ארד, שמתחילת העונה עבר תהליך "התפלפלות" די ברור, שאר הקווים לא היו מצחיקים בדיוק. לדעתי לאחר סיום העונה הראשונה אפשר להניח את האצבע על ההבדלים בין "הפמליה" ל"סיליקון", כשהנקודה המשמעותית ביותר בהבדלים בין הסדרות היא המשקל הקומי. אין ספק ש"הפמליה" (בעונתה הראשונה) הייתה הרבה יותר מבדרת וקלילה מ"עמק הסיליקון".

הפרק היה מעין התרה למרוץ של כל העונה – היינו חייבים לדעת אם יש או אין בפייד פייפר את היכולת להתפתח כחברה בעלת סטרט אפ מהפכני כמו שהיא ציירה עצמה. הגבול הדק בין הרעיון של ריצ'רד לבין זה של גווין התמוסס כעת, וההרגשה הכללית שלי היא שחבל שחיכינו עם זה עד לסוף העונה. כמו קצב "מהירות הדחיסה" אליה הגיע ריצ'רד בסיקוונס האחרון, כך גם אני הרגשתי – כאילו דוחסים לי במהירות מידע בסוף העונה שיחזיק אותי צמא לעונה הבאה. אני חושב שגם בלעדי זה הייתי ממשיך לעונה הבאה. ניסיון הצפייה בסדרות שלי לימד אותי כי עונות ראשונות משמשות כפרולוג ומתפקדות כמעין בסיס לעונות הבאות. אפשר לראות את זה ב"שובר שורות" או ב"משחקי הכס", שלעניות דעתי עונותיהן הראשונות היו עדינות ביחס לבאות.


© 2014 Home Box Office, Inc. All rights reserved.  

אז פייד פייפר קיבלה (באופן קצת צפוי) את הכבוד המגיע לה לאחר שגווין בלסון ניסה לטרפד את הרעיון המהפכני של ריצ'רד, העניין הוא שנחסך מאתנו המהלך עצמו והוא הסתכם בסצנת ה"אוננות לאנשים בקהל". האנלוגיה בין קצב הדחיסה לאוננות היה חביב ותו לא, אך עם זאת היה משהו מרגש בתובנה אליה הגיע ריצ'רד עם שיחת החולין השטותית של חבריו. עם תחילת הפרק היו ניסיונות לבלבל אותנו לגבי עתידה של "פייד פייפר", זאת בעזרת דינש וגילפוילד שהסתובבו בכנס והתלבטו האם יהיה מן הראוי לנטוש את ריצ'רד כעת ולנסות לארגן עבודה באחת החברות הנוצצות הנמצאות בכנס. כך היה גם עם הסיפור של ג'ארד, שדרכו קיבלנו עוד אזכור לאדרול, כדור הריטלין שסיבך את ריצ'רד בעבר.

נושא מעניין נוסף שנפתח באיטיות בעונה זו וכנראה יקבל מקום בעונה הבאה, הוא מערכת היחסים של ריצ'רד ומוניקה. ברגע שבו היה נראה כי פייד פייפר הולכת להיסגר ראינו ניצוץ בינה לבין ריצ'רד – כולל התעניינות מצדה – אך כשפייד פייפר חזרה לחיים לאחר הפרזנטציה העלובה של ריצ'רד ההרגשה, נראה היה שמוניקה מסתייגת מדבריה.

אפשר לומר שהיה זה מעין סיכום עונה שנגמר בהתרה די צפויה. אבל שוב, למרות ההרגשה הצפויה וחוסר ההתלהבות שלי מהפרק – אתן הזדמנות לעונה הבאה.
(לירן אהרוני מבלוג קפה + טלוויזיה)

7.5. פארגו, פרק 7
קשה לתקן רושם כה גרוע כמו זה שהותירה עלי "פארגו" עד כה, סדרה בינונית מינוס שכל ההילולים כלפיה רק גורמים לאנטגוניזם שלי כלפיה לגבור. פרק כמו החדש, שרוב הזמן היה לגמרי חביב, כורע תחת הרושם הכללי שלי מהסדרה ומהווה יופי של דוגמה למטען שיצירה – כל יצירה – נושאת עליה. למשל: מולי משוחחת עם הרוצח השכיר החירש ושואלת אותו אם הוא יודע לקרוא שפתיים. הוא מהנהן. למה אם כן נאלצנו לחוות את הסצנה הארכנית והמייגעת בפרק השני שבה אדם גולדברג היה צריך לפרש לו כל דבר שנאמר? למשל נוסף: לסטר עושה מהלכים חכמים, מבריקים אפילו, האיש הוא גאון קרימינלי. אם בפרק הקודם לא הבנו מדוע שתל את האקדח בתיק של האחיין שלו, כעת אנחנו מבינים שעשה זאת כדי להביא במהירות את המשטרה לחפש אצל אחיו. איך זה עולם בקנה אחד עם הטמטום התהומי של לסטר במשך פאקינג חמישה פרקים, טמטום מהסוג שממש אילץ אותי לדבר עליו (שוב בפרק השני)? עד כמה שנחמד לראות אותו עם כל כך הרבה ביטחון, לא ראינו שום תהליך שהוביל לזה. רגע אחד הוא ככה ואז פתאום נעשה אחרת.

המטען שלי כלפי "פארגו" הביא לכך שבאמצע הסצנה הבאמת-חמודה במהלך הפרק – שעשויה להיות הטובה ביותר בסדרה – קלטתי שאני לא נהנה ממנה כשם שהיה קורה לו הופיעה בתכנית אחרת, טובה יותר. נאלצתי להשתחרר מזה במודע כדי לקלוט שבאמת מדובר בקטע נהדר: לורן מאלבו, בלתי מנוצח כדרכו, נכנס אל מעוז הגנגסטרים של פארגו ויורה בהם בזה אחר זה, ואת כל זה אנחנו שומעים מבחוץ, נעים (לפעמים מהר מדי) על פי המקום שבו הוא נמצא.


FARGO © 1996 ORION PICTURES CORPORATION. All Rights Reserved.  

כמובן, חלק ניכר מאהדתי לסצנה נפגם מיד אחרי כן, כאשר התברר ששני סוכני ה-FBI שיושבים ממש בחוץ, בלי מוזיקה או משהו, כנראה חירשים לא פחות מאותו רוצח ששוכב במיטת בית החולים. הסדרה הזו מתעקשת פעם אחר פעם להציג אוכפי חוק איומים בעבודתם, אבל האם "פארגו" באמת מצפה מאתנו להאמין לשטויות האלה? כן, היא בהחלט מצפה, שוב ושוב. הקומיקאים המעולים קי ופיל, שגילמו את צמד הסוכנים, הצילו במידת מה את האווילות עם החן שלהם, אבל הסצנה שלהם עשויה הייתה להיות מצחיקה באמת אילולא הגיעה אחרי ששה פרקים שהיו עמוסים גם הם בחוסר יכולת משטרתית. בניגוד גמור לסרט המקורי, אגב, שם המשטרה בראשותה של פרנסס מקדורמנד הייתה נבונה ונשפה תמיד בעורפם של הפושעים. אבל בשלב הזה "פארגו" כבר לגמרי לא מתקשרת לי לסרט המקורי או בכלל לאחים כהן. אולי הם הצמידו את שמם כדי להרוויח מהעניין כמה שקלים, כבר לא באמת אכפת לי.

גם אחלה סצנה כמו זו בתוך פרק נחמד כמו זה לא תהפוך את המכלול לטוב, וקל וחומר שיומרנות שמות הפרקים ("מי מגלח את הספר" הוא שמו של עוד פרדוקס, למי שתוהה) או ציטוטים מספר שמות לא יעשו זאת. סיקוונס התיק בתחילת הפרק, שבמסגרתו עקבנו אחרי האחיין של לסטר מהבית ועד לבית הספר, הזכיר לי מאוד את "שובר שורות", ולא בפעם הראשונה. זוהי סדרה נוספת שממש עצבנה אותי לעתים קרובות, ובמיוחד בתחילת דרכה (יש לשער שסיקוונס דומה ב"שובר שורות" היה מציג את התיק נופל אל הרצפה, האקדח פולט ירייה והורג את אחד הילדים). אבל בניגוד ל"שובר שורות", שבעיניי זקנתה גאלה את נעוריה, "פארגו" לא צפויה למשוך את הסיפור שלה במשך חמש שנים ולא באמת תוכל להציב משקל נגד. וחשוב מכך – "שובר שורות" אולי הייתה לא פעם איטית, משעממת, יומרנית ולא אמינה, אבל היא והדמויות שלה לא היו מטופשות.
(yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

7. החץ, עונה 2 פרק 16
מאז פרק 6 בעונה זו וההרפתקה ברוסיה ג'ון דיגל הפך לדמות מאוד משנית, אף יותר מהרגיל. עם העיסוק סביב הופעתו הראשונה של בארי אלן, שובה הסופי של שרה, הוספתה וצירופו של רוי לצוות והסדקים במשפחת קווין – דיגל הוקרב על המזבח התסריטאי. עברו הצבאי ופעילותו הנוכחית הביאו את דיגל אל פיתחם של אמנדה וולר וארגוס, ומערכת היחסים המחודשת עם ליילה בטח לא הזיקה; וכך לדיגל הוצע להוביל יחידה סודית של "פושעי על", שגויסו לבצע משימות חשאיות ולא רשמיות עבור ממשלת ארה"ב תמורת עונש מופחת. ואם זה לא עוזר, אז התקן עורפי יפוצץ אותם לרסיסים אם יפרו פקודות. לא הספקנו להכיר את שראפנל כדי שיהיה אכפת לנו מגורלו, אבל לפחות הוא הקריב את עצמו עבור עקרונותיו, קדוש מעונה שכמותו.

כמובן ששיתוף הפעולה הכי מרתק לצפייה היה בין דיגל לבין דדשוט, רוצח אחיו. בפרק האחרון בו ראינו את פלויד לוטון, דיגל נאלץ לסייע לו לברוח מבית כלא רוסי, ולאחר מכן פלויד חשף את שם הארגון ששכר אותו להתנקש באנדי (עד אז ג'ון חשב שהוא היה קורבן אקראי). זה לא הקל על השותפות הכפויה חלק ב', אבל העמקת ההיכרות עם סיפורו האישי של דדשוט הוסיפה מימד נוסף לאישיותו, והצלתו על ידי דיגל כנראה שמה סוף ליריבות האישית ביניהם.

מעשהו האחרון של דיגל כ"פרילנסר" (איזה שם קוד גרוע), הצלת חייו של דדשוט ובעקיפין חשיפת הפעילות בפני רשויות מרקוביה, הובילה לסיום העסקתו. יחד עם זאת, העולם שלו נראה עכשיו הרבה פחות שחור ולבן: הסיפור עם דדשוט; עבודה עם רוצחים מורשעים כשביומיום הוא עובד עם שני רוצחים, כדברי ליילה; הריגת הילד-חייל כדי להציל טרוריסט וסוחר נשים וילדים, מעשה שהאפיל על דיגל מאז חזר הביתה. מעניין לראות אם ואיך זה ישתלב בהמשך הסדרה.
להמשך קריאה (תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

4. הרשימה השחורה, עונה 1 פרק 22 (פרק סיום העונה)
לאורך עונתה הראשונה, הרשימה השחורה נהנתה בעיקר מתצוגת משחק נהדרת של ג'יימס ספיידר בתור ריימונד רדינגטון, בעיקר בסצנות שבהן הוא מספר לנבלים אנקדוטות מופרכות בזמן שהוא מענה אותם, אבל גם בסצנות עם ליז, בין אם הצופים האמינו לדמות האבהית שהוא מציג או היו בטוחים שהוא מנצל אותה.

יתר הדמויות פשוט לא היו קונסיסטנטיות או עמוקות מספיק כדי להזדהות איתן. כך עם מירה, שרק לאחר מותה הסתמי למדי אנחנו למדים שהיו לה שני ילדים. בסצנות עם רסלר, הסדרה ממשיכה לעשות את הטעות של לתת לו לספר על התהליך שהוא עובר, במה שהוא כנראה המעבר הכי מואר (ומוער) לצד האפל אי פעם. קשה גם להבין איך הצופים אמורים להיות מוטרדים ממצבו של קופר, או אפילו מכך שליז מוטרדת ממצבו של קופר. כפי שאורלי ציינה בביקורת על פרק 20, גם הדילמה של האם להישאר עם כוח המשימה ועם רדינגטון שרצח את אביה סובלת מחוסר ההזדהות עם הדמות. נכון לעכשיו היא כבר נמתחה על שלושה פרקים, ונראה שהיא הולכת להימשך אל תוך העונה הבאה. העלילה העונתית הייתה בשיאה כאשר הפוקוס היה על החיים הכפולים של טום, וההחלטה להותיר אותו בחיים מרוקנת אותה מתוכן אפילו יותר לטעמי.


© 2013 Sony Pictures Television Inc. All Rights Reserved.  

אם היה משהו אחד שאיכשהו עבד, זה ההיפוך של הסנטימנט מהפרק הקודם, לפיו רדינגטון נמצא עם כוח המשימה רק לצורך מסע החיסולים הפרטי שלו. ברלין המזויף מטיל אור על כך שליז היא נקודת החולשה של רדינגטון, ושהוא הגיע אליו דרכה. זה לא משהו שלא באמת ידענו, אבל ההודאה בכך מפי אחד הנבלים אולי נותנת לידע הזה קצת יותר תוקף.

העלילה השבועית גם לא הרשימה. היה לי די ברור מלכתחילה שהכוונה הייתה שברלין חתך לעצמו את היד (ואולי זו אשמת התרגום). מעבר לכך, לא ברור מה הם חשבו כאשר ליהקו את פיטר סטורמייר ("נמלטים") בתפקיד משני-לכאורה שאמור להטעות לגבי זהות הנבל, ועוד מספר לגיבורים את ההיסטוריה שלו. הנוכחות של ספיידר וסטורמייר, מסתבר, לא הספיקה על מנת לשדרג את הפרק הזה.
(שין-גימל)


בשולי הממיר

סוזן סרנדון התארחה ב"מייק ומולי". סרנדון מגלמת את ג'יי. סי סמול, אייקון ספרות שמעניקה למולי שיעור כתיבה שלעולם לא תשכח.

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il