הממיר 24/5/14

 10 מד מן עונה 7 פרק 6

פיט קמפבל: המשפחה שלי היא הסחת דעת מתמדת.
דאק פיליפס: כדאי שתנהל את זה, אחרת לא תנהל כלום.
(מד מן עונה 6 פרק 9, "החצי הטוב יותר")

פעמים רבות ב"מד מן" העבודה על קמפיין או הניסיון לפצח רעיון קריאייטיבי מהווים השלכה על הדמויות או על הרעיון הכללי, אבל נדמה שמעולם זה לא היה מובהק כמו במקרה הזה. בהמשך לפרק הקודם ולאימהות השזורה בו, הפעם עסק הפרק במופגן במשפחה. האסטרטגיה משם הפרק היא הניסיון להגדיר מהי בכלל משפחה, אבל העיסוק המקצועי בנושא מהותי ומגדיר כמו זה, מחלחל מיידית גם לחיים האישיים של הדמויות. "טוב לראות משפחה מאושרת שוב", אמר לו אייברי. "האם המשפחה הזו עדיין קיימת?", תוהה פגי בסיעור המוחות עם דון. "אני שונא אפילו את המילה 'משפחה', היא מעורפלת", פיט אומר אחרי עוד תבוסה בחייו האישיים.

כבר בתחילת הפרק נחשף בפנינו ספקטרום של סוגי משפחות: פגי ומאתיס מראיינים משפחה נורמטיבית למראה מחוץ ל"ברגר שף", פיט הגרוש חוזר בטיסה כדי לראות את בתו, דון מסדר את הבית לקראת בואה של אשתו מלוס אנג'לס. ולבסוף ג'ואן – גרושה בת 40 שחיה עם בנה ואמה, ובכל זאת נרתעת מהמצב הזה פחות מאשר מהרעיון לחיות עם היעדר התקווה למצוא אהבה. בוב ניסה לעשות זאת במוצהר, "נוכל לנחם אחד את השני מבעד לעולם חסר ודאות", הוא אמר לה. אבל היא, מיושבת ויציבה, לא נופלת שוב להצעה מפוקפקת מחברת רכב כי היא חייבת תוחלת, אפשרות שמשהו אמיתי בכל זאת יגיע.

בניגוד אליה, פיט כמו תמיד לא מצליח למצוא את מקומו. בלוס אנג'לס הכול נראה נהדר ושטוף שמש, אבל בניו יורק, היכן שהוא עצמו ("אם את לא אוהבת אותי בניו יורק אז את לא אוהבת אותי"), הוא שוב מגיח בשיא הנאלחות שלו. צביעותו עוברת כל גבול כשהוא מאזכר באוזני טרודי את צ'ארלי פידיץ', הנער שאיבדה לו את הבתולים כשהיו צעירים, ובשנת 1960 עבד בהוצאה לאור. בפרק החמישי של העונה הראשונה פיט ממש ניסה לסרסר בטרודי כדי שתגרום לצ'ארלי להוציא לאור פרוזה שכתב, וטרודי לא הבינה איך הוא שולח אותה אל האקס שלה למרות שהנושא כל כך הפריע לו בעבר. עתה פיט ממחיש שמעולם לא השתחרר מהעניין הזה, למרות שכמעט במו ידיו הביא לכך שזה יקרה שוב. הוא חצוי בין מה שיש לו עכשיו לבין מה שאיבד, ובאופן האופייני לו מתנהג כמו ילד שנלקח ממנו צעצוע כשטרודי מטיחה בו, "אתה לא חלק מהמשפחה הזו יותר".

לבסוף נראה שהוא נשאר קירח מכאן ומכאן, הוא אומר לדון שהתוכניות שלו התבטלו ובאותו זמן בוני חוזרת לבדה ללוס אנג'לס. בלי שתדע, על אותה טיסה נמצאת גם אשתו של דון דרייפר, נינוחה ושלווה למראה. דיילת מסיטה באיבחה את הווילון, משהו שם נסגר. להמשך קריאה (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

9 לואי עונה 4 פרקים 5-6

מהן השאלות החשובות באמת, והיכן לומדים את התשובות עליהן?

בתו של לואי אומרת בפרק החמישי שבבית הספר המורים לא מלמדים את התשובות לשאלות החשובות באמת כי הם בורים וטיפשים מדי, אך למרות שלואי מבין שמה שמטריד אותה באמת קשור לעניין אחר ולא לעובדה שלמורים אין תשובות לשאלות שהיא מחשיבה לחשובות באמת, הרי שיש אמת בטענה שלה, כיוון שכמעט לכל ההתלבטויות שעמן לואי מתמודד בשני הפרקים הללו אין תשובת בית ספר.

השאלה החשובה ביותר שנראה שמטרידה אותו עד כדי כך שהוא שואל את רופא הגב שלו לגביה, כיוון שהרופא לדעתו ידע לייעץ לו עצות טובות בפרק הראשון של העונה, היא האם כדאי לו להמשיך בקשר עם אמיה למרות שהיא חוזרת להונגריה בסוף החודש, או שעדיף להפסיק את הקשר עכשיו, והתשובה של הרופא הייתה משעשעת להפליא בעיניי, גם אם היא לא יכלה ממש לעזור לו, כיוון שבסופו של דבר, אף אחד לא יכול לדעת מה יהיה ומה הכי כדאי.

אבל האמת היא שהעניין הכמעט נואש שלואי מפגין באמיה, מעורר שאלה מעניינת לא פחות. הוא מחזר אחריה עוד לפני שהוא יודע את שמה, הוא לא באמת מצליח להבין אותה (אני קלטתי שהיא רוצה מייבש שיער הרבה לפני שהיא התחילה את כל הצגת האמבטיה), ובכל זאת הוא מבקש ממנה שלא תחזור להונגריה לבן שלה, וכשהוא מפרש את תשובתה כסירוב מוחלט לבקשתו (שוב אי הבנה מצדו אותה) הוא נתקף בחמת זעם כזו עד שהוא מתחיל ל"נקות" את הפסנתר עם אלה.  האם זה החזה הגדול שלה שממנו הוא התלהב בפרק הראשון בסדרת הפרקים הזו הנקראת "המעלית 1, 2, 3.."? האם זה טוב הלב שהיא הפגינה כלפיו כשהיא הביאה לו את הפאי, או האם הוא מרגיש שהיא פשוט  מבינה אותו גם בלי מילים והוא צריך את זה (היא באמת מבינה אותו הרבה יותר ממה שהוא מבין אותה). למרות שאני חושדת שהעניין שלו בה התחיל באזור החזה, ואני מקווה בשבילו שהוא מעריך את טוב לבה, נראה לי שהסיבה השלישית היא העיקרית וזה בעיקר בגלל העלילה של בתו ששולבה בשני הפרקים הללו.

הבת שלו הייתה נחמדה כלפי ילדה בהפסקה ואחר כך כל הילדים ניצלו את הנחמדות שלה, ומנעו ממנה את הזכות לשחק במתקן שהיא רצתה וויתרה עליו לטובת אותה ילדה, מה שעורר את חמת הזעם של בתו הייתה העובדה שאף אחד לא רצה להקשיב לה ולשמוע אותה, וכשהיא הרגישה שהיא לא יכולה יותר היא משכה את חצאיתה של המורה וחשפה את ערוות המורים, כלומר, את תחתוניה של אותה מורה בפני כל הילדים.

לואי שעוסק בפרקים האחרונים רבות בשאלה מהי הדרך הטובה ביותר עבורו כאב להפוך את בנותיו למוכנות להתמודדות עם החיים, אומר לבתו בפרק שהוא צריך להנחיל לה מערכת ערכים כזו שהיא תדע להתמודד וגם שיהיה כיף להיות בחברתה, ומעשה האלימות שהיא הפגינה כלפי המורה הוא בבירור לא משהו שהוא היה רוצה שהיא תדרדר אליו כשהיא מרגישה שלא מקשיבים לה, אבל אז אנחנו רואים שהוא אולי מודע יותר חברתית כלפי מי אסור לו להפגין אלימות כשהוא מרגיש שלא מקשיבים לו ולא שומעים אותו עצמו, אך הצורך באלימות בסיטואציה דומה קיים אצלו לא פחות.

המפגש עם פמלה שעזבה אותו בסוף העונה השנייה ועכשיו היא מפגינה כלפיו עניין רב יותר מבעבר, הופך אותו אפילו נואש יותר כלפי אמיה, כאילו הפחד מלהיפגע שוב על ידי פמלה גורם לו צורך להפוך את הפנטזיה של קשר זוגי טוב עם מישהי אחרת לאמיתית. ולמרות שעל פניו אמיה נראית כאישה נחמדה יותר, לא נראה שהסיפור עם פמלה הסתיים באמת מבחינתו, ומשהו בשילוב הסצנה עם הפלאפון והסירוב שלו לעבור לסמארט פון, כמו גם ההודאה שלו בשיחה הנהדרת שהוא ניהל עם גרושתו שהעבר שלו גורם לו לכך שהוא לא רוצה להעביר את בתו לבית ספר פרטי, מראים גם הם, שלואי הוא לא אדם שמשתחרר בקלות מהעבר.

חוץ מהעובדה שהפרקים היו משופעים בסצנות מקסימות שכבר הזכרתי, ושלא הזכרתי(כמו הבילוי עם השכנה שהתברר שגם היא הייתה בדרנית וגרמה לי להצטער שהביצוע שלה הופרע באמצע על ידי שיחת הטלפון, השיחה במדרגות עם בתו על כמה הוא נהנה בחברתה, הרצון שלו לאחוז ידיים עם אמיה והוויתור) אני גם מאוד אוהבת את ההמשכיות של הפרקים האחרונים, המשכיות שמתבטאת גם בחזרתן של דמויות מעונות קודמות, ומפרקי העונה שאינם שייכים לרצף פרקי המעלית דווקא. עונה מצוינת בעיניי נכון לעכשיו. (אורלי)

8 הוויקינגים עונה 2 פרק 8

אני שמח לפתוח את הפוסט עם מזל טוב ענקי לראגנר ואסלוג על הולדתו של אייוור חסר העצמות. נקודה מעניינת שאולי תבוא לידי ביטוי בעונות הבאות של הסדרה היא שבמיתולוגיה הנורדית ידוע שאייוור היה לוחם גדול. ויותר מזה, יש מקורות המציינים כי גם הוא נלחם במלך אכברט' מה שמצביע שוב על ערבוב הזמנים של ערוץ ההיסטוריה.

סיקוונס ההתלבטות של ראגנר אם להמית את בנו שנולד ללא עצמות ברגליו נמתח קצת יותר מדי לטעמי. במחצית הראשונה של הפרק לא הבנו כל כך מה המגבלה של הרך הנולד, ומה שהפריע באמת היה קפיצת הזמן (יציאה לפרסומות בשידורי הערוץ?) בדיוק ברגע בו ראגנר החליט לחוס על חיי בנו המעוות ולהשאירו בחיים למרגלות הנהר.

הפרק נפתח בסצנת הלידה של הנסיכה אסלוג, עם סיגי שעומדת לידה במהלך הלידה הקשה, מייעצת ומשכנעת אותה לבחור בחיים ולא במוות. השתלשלות האירועים – חזרתה של לגרטה והצטרפותה כאחת הדמויות החזקות בעונה הזו ומעמדה של הנסיכה אסלוג – מעמידים את סיגי באור שונה מכפי שאנו מכירים. סיגי הופכת עם הזמן לדמות משמעותית מאוד, מעין בורג מרכזי שהולך לקשור או לפרום את מערכות היחסים של שלל הדמויות – לגרטה והנסיכה אסלוג, רולו ראגנר והמלך הוריק ובנו. אחרי שבפרק הקודם ביקרה את הנביא שבישר לה על חיוך האלים לנשים הנלחמות, ואחרי בדיקת האמון של לגרטה בפרק הזה, העובדה שסיגי הולכת להפתיע את כולנו בפרקים הבאים (שניים אחרונים לעונה זו) נראית די מאושררת.

למרות העניין הרב בקווי העלילה האלו הפרק היה חלש יחסית לפרקים הקודמים, ובכל זאת אפשר לומר שסצנת הסיום די הצילה אותו. לכל אורך הפרק הוריק חפר לראגנר ולגרטה על השוויון החשוב שיישאר בין שלושתם. על פניו הנושא כוון לראגנר בנוגע לקבלת ההחלטות בדבר פלישה לווסקס עם שני שותפיו. בפועל, בסצנת הסיום, הבנו כי השוויון הוא לא פחות מהנקמה בה חפץ הוריק באכברט, על האמבוש בסשן הקודם על אדמות ווסקס.

לאחר שראגנר לא הקשיב להוריק וקיבל החלטות בעצמו, ובנוסף כזכור עשה כרצונו כשתקף את בורג והוציא אותו להורג בניגוד לדברי הוריק, הרשה לעצמו האחרון להשוות את מעמדו לזה של ראגנר ולתקוף את משלחת בנו של אכברט בדרכה למשא ומתן עם הוויקינגים. סצנת אמבוש יפה שלמען האמת הייתה חסרה לאורך כל הפרק הרגוע. הבן של הוריק הופך לאט לאט לדמות אכזרית. זה התחיל כששכב עם סיגי בהוראת אביו והמשיך עם ההזדנבות שלו לכל מקום שאביו הולך. כעת, כשפיקד על אמבוש הנקמה – סלו מושן וקלוז אפ על פניו האכזריים ממחישים לנו כי מדובר בבחור בעייתי למדי וכי עוד נשמע ממנו בהמשך.

מילה קטנה על פלוקי – עדיין לא הבנתי מה המניע שלו נגד ראגנר, אפילו כשעכשיו ניסה להסביר את חשיבות יחסיו עם הוריק ואת הוריק עצמו שניסה לקנות אותו במילים יפות. אני צופה כי פלוקי יתבדה בהמשך הדרך ובסופו של דבר יבין כי ראגנר חבר אמת ועדיף על המלך הוריק הנוכל. רק שלא יהיה מאוחר מדי. (לירן אהרוני מבלוג קפה + טלוויזיה)

8 תחיית המתים עונה 1 פרק 8 (פרק סיום העונה)

בפרקים הראשונים תהיתי לאיזה כיוון הם רוצים לקחת את הרעיון של תחיית המתים, ובמובן מסוים הפרקים האחרונים הבהירו לי שהם לא בונים על מתן פתרון הגיוני ללמה ואיך זה קורה (אולי בעונה השנייה), אלא יותר לספק מיני תשובות להתמודדות עם השאלה מה קורה כשהגעגוע מתחלף בממשות. תום איבד את אהובתו הראשונה שהתאבדה, הוא כבר הספיק לבנות לו חיים חדשים, ופתאום היא חוזרת בדיוק כמו שהיא הייתה בזיכרונות שלו. והמשפחה החדשה שהוא הקים מתפרקת. השריף לעומתו זכר את אשתו בצורה מסוימת, וכשהיא חוזרת כפי שהיא הייתה הרגשות שלה גם הם נותרו כשהיו, רק שעכשיו יש לה גם את האומץ להביע אותם היא לא רוצה אותו, היא אוהבת אדם אחר. הוא התגעגע כל השנים למישהי שלא באמת הייתה קיימת, אך הוא מסרב לקבל את המציאות הזו, העובדה שהסדרה אומרת שה-"חזרה לחיים" מתבצעת על ידי שכפול מדויק של הגוף כולל כל מחלותיו. כשהקליפה הקודמת נשארת במקומה. מאפשרת לאנשים את הבחירה בין האמונה שאכן מדובר בתחיית המתים ובאותו אדם שהיה שם קודם, ובין הבחירה שלא להאמין בכך. ועל פי הסדרה רוב הזמן הבחירה הזו נובעת יותר ממידת הגעגוע ההדדית בין מי שחזרו אליו והחוזר מאשר מסולם ערכים ערכי כלשהו. כיוון שהאנשים יכולים לראות בחוזרים לחיים מוטציות מסוכנות, אך כשחוזרים אליהם אהוביהם הם מרגישים אחרת.

החזרה ההמונית של המתים בפרק האחרון עדיין הייתה בסימן ההתמודדות של החיים עם הגעגוע למתים, הרבה יותר מאשר בסימן ההתמודדות של החוזרים לחיים עם העובדה שאין להם לאן לחזור בעצם, אלו השפיעו יותר על אווירת הפחד הכללית בעיירה, אבל לא התמקדו בסיפוריהם, אפילו סיפורה של המשפחה השחורה, היה בסימן הגעגוע שלהם לבנם המת שהם לא יודעים מה קרה לו, ופחות עסקו באיך זה מרגיש מבחינתם לחזור ולראות איך הכול השתנה.

הפרק האחרון השאיר אותנו גם עם הגילוי שבלאמי עצמו הוא מי שחזר לחיים, אם כי זה כנראה קרה לו לפני שהוא הצליח לזכור את העובדה שהוא מת בנהר, מה שמעורר חוץ מהשאלה מדוע כולם חוזרים עכשיו פתאום, את השאלה, מדוע הוא חזר לפני שנים ובני משפחתו חזרו רק עכשיו.

אני מודה שלמרות שהפרק היה סה"כ עשוי טוב בעיניי, סצנת סיום הפרק לא השאירה אותי אופטימית במיוחד לגבי העונה הבאה, במיוחד בשל העובדה שלאורך העונה הרגשתי לא פעם שהיה אפשר בהחלט לקצר עלילות ומריחת זמן, ובדקות הסיום הם ניסו לתפוס מרובה. אבל אני עדיין סקרנית אז אני כנראה אשוב לסדרה כשהיא תחזור לחיים. (אורלי)

7.5 הרשימה השחורה עונה 1 פרק 20

שני עניינים עיקריים שילב הפרק, האחד פרשת ממליך הפוליטיקאים שרדינגטון מסר לטיפול הFBI והשני אליזבת' מגלה אחרי פרקים ארוכים, כי רדינגטון הוא זה שהרג את אביה המאמץ ומנע ממנו לראותה לפני מותו. סיפור הפוליטקאי היה עשוי בצורה שגרתית גם אם הרעיון עצמו על קיומו של אדם כזה, נשמע מטריד מאוד, ומעורר תקוות שהוא מופרך לחלוטין, אבל הבעיה של הפרק נעוצה לדעתי דווקא בעלילה המתמשכת. העימות בין אליזבת' לרדינגטון אמור להיות בעיניי מעורר רגשות הזדהות, אבל איכשהו, ואני תולה את זה בכישרון המשחק של שני הצדדים בעימות, לא הרגשתי שום דבר מכל הרגשות שאליזבת' הייתה אמורה להרגיש ושהיא הפגינה, לא איבוד אמון, לא כעס, לא כלום חוץ מאשר נראה לי שהיא הולכת עכשיו לעשות איזה שטות והיא תסלח לו בסוף.

במובן מסוים למרות שראיתי את הרגע שבו רדינטון ביצע את הרצח, והוא אכן ייפה את הסיטואציה בהודאתו בפניה, היה באופן שבו הוא מסר את הודאתו משהו שגרם לי הרבה יותר לרצות להאמין לו, מאשר לכעוס עליו ולתהות עד כמה הוא משקר ומהו הסוד הנורא שיכול להצדיק רצח כזה. והעניין הוא שאם הייתי רואה אצלה איזה רצון להאמין לו, וחוסר יכולת לעשות זאת, אני מניחה שהיה לי יותר קל להתחבר לכעס ולאכזבה שלה ממי שניסה להפוך את עצמו לאדם היחידי שהיא יכולה לבטוח בו לאורך הסדרה, אבל היא לא הפגינה שום רצון כזה, ואני שוב מצאתי את עצמי חושבת שהסיבה היחידה לצפות בסדרה הזו היא המשחק של ג'יימס ספיידר. ואולי הסדרה הייתה יכולה לצאת נשכרת לו בתפקיד בתו הייתה מופיעה שחקנית שאולי פחות דומה לו, אבל מצליחה לעורר הזדהות הרבה יותר. (אורלי)

7.5 סוכני שילד עונה 22

בפרק הקודם נחשפנו מעט יותר לסיפור הרקע של וורד והקשר שלו עם גארט, וזה לא היה מעניין במיוחד. האם וורד הוא רע מטבעו, אם לשפוט לפי שריפת בית משפחתו שכמעט וגבתה את חיי אחיו? לא ידועות לנו הנסיבות, ולמרות מה שגארט ניסה להשיג בחינוכו מחדש באמצע שומקום, וורד בחר בסופו של דבר לשחרר את באדי הכלב[1]; את פיץ-סימונס הוא שלח אל מותם הכמעט ודאי בלב ים, אולי בידיעה שיהיה להם סיכוי קלוש להינצל; לפני שמיי נתנה את המכה שעילפה את וורד, הוא ניסה לעצור בעדה ולהגיד משהו. אם מישהו רוצה להיתלות בתקווה בעניין דמותו של וורד, הנה לכם.

[1] באדי נראה לאחרונה דרך כוונת רובה, וכשוורד הבריח אותו היה ברשותו רק אקדח. אם באדי אכן נורה למוות, ייתכן שזה היה בידי גארט. נשאלת השאלה, אם כן, איך זה הסתדר עם תכניותיו לעתיד. לחילופין, אולי וורד העדיף להרוג את חברו הנאמן מרחוק.

האיום של גארט התעצם באותו פרק בעקבות הזרקת תרכובת ה-GH המסתורית, מה שהפך אותו מנבל עם חיוך קריפי לנבל רב עוצמה וגאון על עם חיוך קריפי. לצוות של קולסון לא היה סיכוי, לכאורה, נגדו ונגד אנשי הסנטיפיד שלו, גם עם תגבורת של ניק פיורי; אבל עם תכנון ומיומנות הם הצליחו לנטרל אותם דרך הפלת סייברטק ומציאת נקודות החולשה בתכנית של גארט. הצלתו של אייס פיטרסון סייעה בהחזרתו של מייקדת'לוק למוטב, ובזכותו גארט הובס (אם מתעלמים מהשמדתו הסופית ע"י קולסון, באחת הסצנות המצחיקות ביותר העונה).

גם ללא גארט ועם וורד במאסר, עדיין נותרו לא מעט איומים שיעסיקו את שילד החדשה בהנהגת קולסון. ריינה ואיאן קווין עדיין חופשיים; האחת מתכננת משהו שקשור לסוד המשפחתי של סקאיי, השני עם הגראוויטוניום שלו. במהלך העונה נבנו היסודות לנבלים נוספים, בין האסירים שגארט שיחרר ודוני גיל, תלמיד אקדמיית שילד לשעבר. כמובן, גם נותרנו עם השפעות ה-GH על קולסון, כפי שגארט רמז.

יהיה גם מעניין לראות את הסדרה במקביל ל"סוכנת קרטר" (אע"פ שזו תשודר במהלך פגרת החורף של "סוכני שילד"), האחת תציג את הקמת שילד בשנות ה-40 בעוד האחרת תעשה את אותו הדבר עם שילד 2.0. להמשך קריאה (תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

בשולי הממיר

יאדו סוקר ביסודיות את לוחות השידורים של הרשתות האמריקאיות לשנה הבאה. הרבה מה לקרא

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il