הממיר 5/4/14

10. חסרי בושה, עונה 4 פרק 11
עוד פרק מופלא, שחג הרבה סביב הנושא של התבגרות וקבלת אחריות. כפי שכבר כתבו פה כולם, קו העלילה של איאן ומיקי היה מבריק וריגש אותי עד מאד לראות את מיקי משתחרר סוף סוף מהפחד מאביו והפחד להיות עצמו. זו הייתה יציאה אפית מן הארון. אני לא ממהרת אבל כל כך לחשוב שטרי לא יגרום לעוד צרות. בסדרה הזו דברים נוטים לחזור לנשוך בישבן וחזק.

הו, כמה הצחיק אותי קווין עם גישת השלום והשלווה החדשה שלו, נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד... חשבתי שאיכשהו פיונה תתחמק מהחזרה לכלא, כך שדי הופתעתי לראות אותה הולכת לשם בכל זאת. יפה שהסדרה לא פטרה אותה מאחריות. לבי עליה, שרק תצא משם בשלום. לשם שינוי, הסיפור של דבי היה חזק ושובר לב. וגם היא לא מתחמקת מאחריות ומודה שהיא היתה מרושעת כלפי החברה של מאט.


© 2014 Showtime Networks Inc. All rights reserved.

אני מרוצה מהעובדה שקארל לא קיים יחסי מין עם בוני, זה היה גורם לי להרגיש מאד לא בנוח. הילדון מאוהב על אמת. אני רק מקווה שאולי הוא יתחיל למשוך את בוני לכיוון פחות פלילי, במקום שהיא תמשיך למשוך אותו לכיוון מוסד לעבריינים צעירים. ליפ. אני כה גאה בו, הוא התבגר המון בעונה הזו והצליח לשרוד את שנת הלימודים הראשונה (או שמא זה הסמסטר הראשון?) שלו בקולג' עם כל הצרות הפסיכוטיות שנזרקו עליו במהלכה. באיזהשהו מקום הצרות האלה אף היטיבו עמו והחדירו בו מוטיבציה להצליח. היחיד שלא מתבגר אף פעם הוא פרנק, אבל קיבלנו הצצה מאד יפה ומעניינת לילדות שלו, שמספקת נדבך נוסף בדרך להבנת הדפיקות הטוטאלית של אישיותו והקשר הבעייתי עם ילדיו. (מיס בוז'רסקי מבלוג קפה + טלוויזיה)

9. פלפלים צהובים, עונה 2, פרק 10 (פרק אחרון לעונה)
את הסיפור של "פלפלים צהובים" מגדיר במידה רבה הפסקול שלה. כמו אריאל זילבר ששירו "ברוש" היה שיר הנושא שלה, גם היא אמנם ישראלית מאוד אבל לא עממית ופשטנית, אלא מורכבת בדיוק במידה שמאפשרת לכולם ליהנות ממנה בלי להרגיש רדודים. בניגוד לזילבר, כמובן, הסדרה לא שנויה במחלוקת וטוב שכך: מדובר באחת הסדרות הישראליות הטובות של השנים האחרונות, שמיקומה בערוץ 2 הוא פלא של ממש.

בעונה הזו האוטיזם של עומרי כבר לא היה במרכז הסדרה והוא שימש רק גורם מניע, ולעתים מראה, לדמויות שסביבו ובראשן כמובן אמו איילת. הדמות העקשנית, המניפולטיבית, הרפטטיבית אפילו, שמקרינה בדיוק רב את הדרך שבה גם האדם הרגיל יכול להיות אסון תקשורתי ועדיין להקסים את כולם. עלמה זק הפליאה לשחק את איילת ולגרום לנו להתעצבן מהמניפולציות שלה בדיוק באותה מידה שחרדנו לגורל ההיריון שלה, ועשתה שימוש בשני כלים נוספים שלה - הומור ושירה - כדי ליצור דמות עגולה ומרגיזה ומשכנעת מאוד. לא חסרו גם דמויות נהדרות אחרות, אם זה יוסי מרשק הנהדר כגבר שלפעמים נראה שהוא מובל אבל למעשה הוא הוא העוגן היציב של כולם; יעלי שמתעקשת על רציונליזציה של הכול ולא מבינה את הלב גם כשהוא עומד מולה במעלית בשר ודם; ואפילו דמויות קטנות כמו ענבל המלצרית או התאילנדי המאוהב. כולן חלק מאותה חמולה מעורבבת יחסים ורגשות שבה כולם אחראים על כולם באותה מידה שבה הם רוצים לצאת ולהיות אדם נפרד, משפחה כה קרובה ודחוסה שלפעמים אי אפשר שלא להזדהות עם עומרי שיושב בחוץ, ממלמל ומזמזם.

לא פחות מהשחקנים הייתה מעולה גם הכתיבה של קרן מרגלית שהייתה אמינה מאוד לא פחות משהייתה יפה נורא, ובשילוב עם בימוי מעולה יצרה כמה סצנות נפלאות ממש, כמו השיחה המצמיתה של איילת עם דבורה בבית החולים או תהלוכת התחפושת משובבת הנפש על רקע נופי המדבר. כך שלמרות הקצב האיטי והעלילה הצפויה למדי מצאתי את עצמי מזדהה כמעט בכל דיאלוג ונרגשת ברובן המוחלט של האינטראקציות האנושיות המפותלות והכנות כל כך. ואם נחזור שוב לפסקול הנפלא של הסדרה, ברגע שאת יושבת מול איילת המנותחת ומהמהמת יחד אתה בחרדה את "המנון ליום חול" של גזוז ונרגעת יחד עם כל המשפחה בהקלה עם "אין קץ לילדות", את יודעת שהסדרה נגעה בך עמוקות. ואם רק תשכיל קשת (שראויה לציון לשבח על ההפקה) להביא את העונה הבאה לפני שהקסם יישכח הרי שכולנו נצא מורווחים. (מירב)

9. ארץ נהדרת, עונה 11 פרק 11
כבר מאמצע העונה הזו היה ברור שהיא לא הולכת להתבלט בדמויות זכירות או בסדרות מערכונים שישאירו חותם על התרבות המקומית, עם כל הכבוד לשף משה-משה או לגזנדה. אבל ככל שמצטברים השבועות הולך ומסתבר שדווקא בתחום שכבר כמעט ויתרנו לה היא מצטיינת, ומצליחה לארוז מחדש את אירועי השבוע הפוליטיים בצורה שתהיה מצחיקה למדי ואפילו בעלת אמירה.

המרוץ לנשיאות, למשל, שהוא בפני עצמו קומדיה ושכבר הרים לרוב הפאנלים המצחיקים של העונה, הפך השבוע לפאנל לא קצר ומצחיק מאוד על כל המעורבים בפרשה. בהתחלה הדס שטייף, בחיקוי המעולה של ליאת הר לב, חטפה לא מעט ביקורת על משפטי השדה והסקופים שהתרחשו לפני שנים ארוכות במה שהיה נדמה כמו ריבאונד זהיר ומאוחר על פרשת ברלד (שעל פי גיא פינס הוזמן לחזור כבר לפני שבועיים, וסירב). אחר כך זרחוביץ' בגילום מבריק של סילבן שלום והקיפוח העדתי ועם הקונספירציה שהכול זה מזימה של פואד ודליה איציק, שביצעו מחווה קטנה ונהדרת ל"בית הקלפים", כולל העישון על החלון והפנייה הישירה למצלמה.



מעניין אגב לראות איך כרגיל האיפור והתסרוקות בחיקויים האלה מתחילים בדיוק עילאי ולאט לאט תופסים נפח קומי משל עצמם עד שהם מגיעים לקן הציפורים המופרך שישב על הראש של עלמה זק (המעולה כמובן בזכות עצמה). בין לבין הופיע פרנץ קפקא(!) למחות על השימוש המוגזם בשמו כדי לתאר מבוכות ציבוריות; ולבסוף -  דליה דורנר, שהתגלתה כמעריצה נסתרת של מיק ג'אגר וסיימה את כל הקטע כמו שצריך בפרודיה המונית ומשתוללת על הרולינג סטונס. מפתיע עד כמה הקטע הצליח לשמור על רמה אחידה לכל אורכו, בלי נפילות מתח ובלי להפסיק להצחיק כמעט בכלל, ומפתיע לא פחות היה שרוב התכנית הייתה מצחיקה לא פחות.
להמשך קריאה (מירב)

9. תחיית המתים, עונה 1 פרק 1
הרעיון של דמויות שחוזרות לחיים אחרי מותן בצורה זו או אחרת, אינו זר לטלוויזיה מאז ומעולם, אולם בימינו נראה שקיימת אינפלציה כלשהי לא רק עם דמויות כאלה, אלא גם עם סדרות שמתבססות עליהן (המתים המהלכים, סליפי הולו, דרקולה). "תחיית המתים" האמריקאית העוסקת באנשים שחזרו לחיים במפתיע מבוססת על ספר בשם "The Returned", ואינה קשורה לסדרה הצרפתית (העכשווית כמובן) בשם הזה, שבה לא צפיתי, שמבוססת בעצמה על סרט צרפתי שעוסק גם הוא כמובן באותו נושא. איני יודעת לאיזה כיוון הסדרה רוצה למשוך, האם למתן פתרון לתעלומה מדוע האנשים הללו שנפטרו חזרו לחיים, או עם השאלה כיצד מתמודדים עם הקבלה המפתיעה והפתאומית של מה שכל מי שאיבד מישהו חולם עליו, חזרתו של האדם לחיים. מה שאני כן יודעת הוא שאת הפרק הראשון אהבתי. ולמרות שהייתה אווירה של תעלומה ברקע (שאני לא בטוחה שיכול להיות מסופק לה איזשהו הסבר הגיוני ומניח את הדעת) הפרק הצליח לגעת דווקא בנושא הרגש.

ג'ייקוב לנגסטון בן ה- 8 טבע בארקדיה מיזורי ארה"ב וחזר לחיים בסין, 32 שנים אחר כך. הוא לא מודע לזמן שעבר, הוא קצת בטראומה מהאופן שבו הוא כמעט איבד את חייו, והוא גם לא במצב בריאותי יציב במיוחד (אם כבר מחזירים מישהו לחיים אי אפשר לסדר לו בריאות טובה יותר? הוא צריך להיות בסכנת חיים שוב באופן מיידי?) כשהוא חוזר לבית הוריו התגובות המגוונות לחזרתו נוגעות כמעט בכל הבסיסים הקיימים. דרך חבר הילדות שלו טום היילי איש הכמורה, אנו מקבלים התמודדות עם שאלות שהחזרה הזו מעוררת מבחינה דתית, האם אפשר לקרוא לחזרה לחיים הזו נס, ואם כן, למה כל כך קשה לאנשים שמאמינים בניסים שקרו בעבר להאמין בניסים בהווה. מרטי בלמי, איש ההגירה והמכס שהסיע את ג'ייקוב לארקדיה מבלי לדעת עליו דבר, ועוד אנשים שונים בעיירה ממתינים שהמדע (בדיקות הDNA) יספקו את ההסבר ההגיוני. ואילו את הוריו של ג'ייקוב הרגש מנהל, ובעוד שהרגש אומר לאם לאמץ את בנה ללבה בשתי ידיה כל זמן שהיא יכולה, האב מפחד מהצעד הזה, ונראה שהכאב של האובדן בפעם הראשונה מונע ממנו לפתוח את לבו שנית במודע, למרות שברגעים שבהם הוא נתפס לא מוכן האינסטינקטים שלו מאוד דומים לאלו של האם.


© ABC Studios  

מה שקצת תהיתי לגביו היה האופן שבו ג'ייקוב הסתדר עם המכשיר הסלולרי של מרטי. מכיוון שלי לא היו משחקי מחשב לפני 32 שנה תהיתי האם באמת היה אפשר להחליק בכזו קלות את המעבר הזה (האם אין הבדל בין מסך מגע לבין שימוש בלחצנים, אפילו אם המדובר באותו משחק עצמו? האם המילה ארקדיה שהוא הציג על מסך המחשב הייתה חלק מהמשחק, או שהוא הצליח למצוא לבדו את לוח המקשים ולכתוב אותה), ועוד יותר הצחיק אותי שכמה דקות אחרי שהוא מגיע לבית הוריו, ואנו רואים את ג'ייקוב בבית, מה שהוא עושה שם וצורך את מלוא תשומת לבו, הוא משחק המחשב שהוא משחק על הכורסה, אימא שלו מגיעה אחר כך, ממש כאילו הוא ילד בן ימינו שהתמכר למסכים. ולמרות הנקודות שהיו קצת בעייתיות בעיניי (ביניהן גם יכולת הדיבור של ג'ייקוב שבאה ונעלמה ושוב באה ונעלמה) בסך הכול מאוד נהניתי מהפרק, ואני מקווה שהטוב יעלה על הרע גם בפרקים הבאים. (אורלי)

8.5. החץ, עונה 2 פרק 8
אחרי שזה נבנה לאורך כל העונה, אנחנו נכנסים רשמית לטריטוריית אנשי העל. עד עכשיו היו לנו ויג'ילנטים ונבלים שאמנם יודעים להילחם ממש ממש טוב, ולעשות תרגילי אקרובטיקה ששמורים לאתלטים, אבל לא ראינו כוחות מיוחדים או תופעות על טבעיות. החלק הראשון בהצגת דמותו של בארי אלן, מי שעתיד לשאת את הכינוי פלאש ולרוץ במהירות האור, עדיין לא הראה כיצד הוא מקבל את כוחותיו (על כך בהערות למטה), אבל יש לנו נבל ראשון עם כוח על אנושי, הנסיין המוצלח הראשון של האח בלאד.

אם שוכחים לרגע את העלילות המקבילות בעבר ובהווה בכיכובה של שרה לפני מספר פרקים, זו הפעם הראשונה מזה זמן רב שהעלילה המרכזית משתלבת ישירות עם אירועי האי. לא רק שהמירקורו עשוי לשחק תפקיד חשוב בהמשך העונה והסדרה, ביצירת יריבים חדשים ומאיימים, אני עדיין מעריך שזה עשוי לפתוח את הדלת לגיבורי על נוספים בעתיד, ולהרחבת ליין סדרות הקומיקס של CW.


© 2012 Warner Bros. Entertainment Inc.  

העניין האמיתי בפרק, כמובן, זו הצגתו של בארי אלן. חנון מעבדה, מאוד מזכיר את פיטר פארקר, עם טרגדיה משפחתית ומניע לתקן את העוול שנעשה לאביו. הוא גם כמעט חסר כישורים חברתיים ומתמקד בעבודתו ובאג'נדה הפרטית שלו, מה שבאופן טבעי חיבב אותה במהרה על פליסיטי. נחמד לראות שמוציאים אותה מהקראש הלא ריאלי על אוליבר, ונותנים לה מושא אהבה פוטנציאלי ראוי. סביר להניח שזה לא יתבשל באמת, אולי למעט הופעות אורח משותפות של הדמויות משתי הסדרות (אה, כן, מתוכננת סדרת סולו של פלאש, בטח שמעתם על זה) אחת אצל השנייה.

לא היו לי שום ציפיות מהשחקן שנבחר לגלם את בארי, גרנט גוסטין, בעיקר כי לא הכרתי אותו לפני כן. אולי טוב שכך, מפני שהוא הפתיע אותי לטובה.
להמשך קריאה (תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

8. עד עצם היום הזה, עונה 3 פרק 14
במהלך הפרק הזה, הרגשתי מאד בחסרונו של עוצלי. "הוא מת" הזכירו לנו שוב ושוב, אבל אף אחד לא מת באמת בעולם האגדות והכשפים כנראה... המכשפה מהמערב מתגלה כאחותה של רג'ינה, והקופים המעופפים מזכירים סרטי אימה עצובים במיוחד, אבל בסופו של דבר, העלילה ממשיכה להיות מפתיעה ומרתקת, וכשעוצלי מפציע בסוף הפרק, אפשר כבר לסמוך (ולשמוח) שמעכשיו האקשן יתחיל. כי עם כל הכבוד לנסיך, לשלגיה ולילדים, האנשים שבאמת עושים את הסדרה הזו הם עוצלי ורג'ינה. והיחסים של האחרונה עם רובין הוד? ובכן, אני בעד שיראו לנו עוד! (זלפה)


© ABC Studios  


8. איך פגשתי את אימא, עונה 9 פרק 24 (פרק אחרון לסדרה)
הרומן שלי עם "איך פגשתי את אימא" היה בסופו של דבר מאוד קצר מועד. שנאתי אותה בהתחלה, הפיילוט שלה היה קיטשי ודביק ותיעבתי את טד, אבל השתכנעתי לחזור אחרי שרבו עליה הרינונים ככל שהיא התקדמה. חזרתי וצפיתי במרתון בשתי העונות הראשונות וזו הייתה אהבה של ממש. עד היום ברור לי שהיא הייתה סדרה מקסימה בתחילת דרכה ולא מדובר כאן בייפוי-מציאות הנובע מהצפייה המהירה, אבל בכל זאת יצא שצפיתי בה בשידור השבועי החל מהעונה השלישית והיא הייתה פחות טובה. והיא המשיכה להיות פחות טובה. הצלחתה הגדולה של הסדרה (שהחלה עם ההתארחות של בריטני ספירס בעונה השלישית, עוד רע שהנחילה לעולם) עמדה בקורלציה הפוכה לאיכות שלה ורק הלכה וצמחה עם השנים. היו לה פה ושם רגעים נהדרים, אבל ניכר היה שהיא פועלת על אינרציה יותר מאשר על כל דבר אחר, הקסם פג במהירות ונותר רק סיטקום בינוני מינוס שחג עוד ועוד סביב זנבו.

פרשתי איפשהו בתחילת העונה השישית. המשכתי מאז לקרוא עליה את מה שכתבו עליה ובגדול נראה שעשיתי החלטה נכונה, אבל בכל זאת מצאתי את עצמי סקרן לראות את הפינאלה שלה. ביום שני יס שידרה בתבונה את כל העונה התשיעית לקראת השידור החי של פרקי הסיום, והטלוויזיה אצלי הייתה דלוקה רוב הזמן עם "איך פגשתי" ברקע. הצלחתי כך לקלוט מה הולך שם ואת בזבוז הזמן האטומי העומד בבסיסה של העונה האומללה הזו, המייצגת לסדרה כולה. הרגעים הסיטקומיים הכה לא-מצחיקים היו שם במלוא עלבונם, הזכירו לי מה נעשה ממנה.


© 2014 Twentieth Century Fox Film Corporation. All rights reserved.

אבל למקרא התגובות הזועמות על פרק הסיום, אני מניח שהוא יוצא מורווח מכך שמישהו כמוני פסח על כמעט-ארבע עונות. כל משולש טד-רובין-בארני לא נשחק עבורי שוב ושוב, לא נאלצתי להגיע אל הסוף עם הלשון בחוץ ועיניים עייפות מרוב גלגולים, לא נאלצתי לספוג יותר משאוכל להכיל – כל אלה ללא ספק דברים שהפינאלה סובלת בעטיים. כי אצלי, עם הפתיח ה"פה-פה-פה-פה"אי, נצבט משהו בלב, משהו מאותה להבה גדולה אך מהירה של שתי העונות הראשונות. זו הייתה פינאלה שהצליחה לרגש אותי, לא רק בגלל שזו הייתה פרידה – היא הייתה צריכה להגיע מזמן וכבר לא איכפת לי מהדמויות האלה – אלא כי אמרה לי משהו על החיים שלי.
להמשך קריאה (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

8. הוויקינגים, עונה 2 פרק 1
בתקופה בה לא נותר דבר לעשות חוץ מלכסוס ציפורניים בהמתנה לעונה הרביעית של "משחקי הכס", מצאתי את "ויקינגים" כתחליף לא רע בכלל במסגרת דרמות המלחמה ההיסטוריות שמורעפות עלינו. אני חייב לציין את ההשקעה של ערוץ ההיסטוריה שהחליט לתת בראש בזמן האחרון ומפתיע עם תכנים ברמה ממש גבוהה (גם "The Bible" היה אחלה). הפקת "ויקינגים" עומדת על סביבות ה-40 מיליון דולר (לעומת 60 מיליון דולר שהושקעו בעונה הראשונה של "משחקי הכס", אבל באמת שזה קצת קטנוני לעשות השוואה שכזו). סצנות הדם-קרב-חרבות מושקעות הרבה יותר ונראה כי סדרות מלחמה היסטוריות עשו את שלהן בהשראה שקיבלו הבמאים ואנשי ההפקה.

הסדרה עוקבת אחר סיפורו של ראגנר לודברוק כמושל הוויקינגי הנערץ מהמיתולוגיה הנורדית. היא מלווה את ראגנר בניסיונות כיבושן של אדמות אנגליה וצרפת וגילוי עולם חדש בעיניהם של הוויקינגים הפרימיטיביים. הסיפור הוא מיתוס מוכר וידוע מהמסורת הנורדית של המאה ה-13 וה-12, וביצירה הטלוויזיונית אפשר לשים לב להשראות רבות ממקורות היסטוריים – ספינות העץ המגולפות בצורת דרקונים, השימוש בגרזנים, מגוריהם והתאים המשפחתיים של הנפשות הפועלות וכו'.


© 2014 TM TELEVISION PRODUCTIONS LIMITED/T5 VIKINGS PRODUCTIONS INC. ALL RIGHTS RESERVED.  

העונה הראשונה של ויקינגים הסתיימה בעיקום אף קטן, לא מכיוון שהעלילה לקתה בחסר או משהו ברמת ההפקה שלא עבד, דעתי היא ששני הפרקים האחרונים הופקו במיוחד על מנת לתת לגיטימציה לעונה שנייה והודבקו בכוח לסוף העלילה. בלי שום קשר למיתוסים האמיתיים בנושא, אפשר היה לסיים את העונה עם הגעתם של הוויקנגים לאדמות אנגליה. העונה הראשונה הסתיימה כשראגנר מקבל את תפקיד המושל, כשנשבע לייצג את הוריק מלך דנמרק במו"מ עם בורג בנוגע לקרקעות הממלכה. העקיצה האחרונה בעונה זו הייתה בגידתו של רולו באחיו ובגידתו של ראגנר עצמו באשתו, כאשר הכניס להריון את הנסיכה אסלוג (בפניו של ביורן בנו המתבגר).
להמשך קריאה (לירן אהרוני מבלוג קפה + טלוויזיה)

7. האישה הטובה, עונה 5 פרק 16
שימו לב: הפרק זמין ב-VOD אבל טרם שודר בערוץ רגיל.

לא ציפיתי להרבה מה שבא אחרי אירועי הפרק הקודם. היה לי ברור שהפרק החדש יהיה בסימן אבל ויחסיהם האבודים של אלישה ו-וויל, אלמנט שכאמור מעולם לא התחברתי אליו או אהבתי בסדרה, ושבסופו של דבר מדובר במשוכה שעלי לעבור כדי להמשיך הלאה. ואכן, זה בדיוק מה שקיבלתי. "האישה הטובה" עשתה הרבה דברים טובים, אבל מעולם לא ריגשה אותי באמת. פשוט לא איכפת לי מספיק מהדמויות שהסדרה מנסה להפעים באמצעותן. היו רגעים נוגעים ללב – גם בפעם הזו, מטבע הדברים, בעיקר בגזרת דיאן – אבל לא משהו מהותי ועמוק שהזיז לי מעבר לאותו רגע (ועל כן הסדרה הזו כנראה לעולם לא תהיה אחת הגדולות אצלי).


© 2014 CBS Broadcasting, Inc. All Rights Reserved  

הדברים שבעיקר אהבתי בפרק הם הנקמות הקטנות, שאת כולן חזיתי עוד לפני שקרו. קארי מתעל את זעמו כדי להשמיד את הלקוח לנוכח השמוקיות של העו"ד שכנגדו, דיאן שנפטרת מלקוח שלהם שהתעקש להיפגש איתה, ובמידה קטנה בהרבה – קלינדה שלא נותנת לרוצח הכלוא את החגורה שלו. לבי היה דווקא עליו, אומלל שאיבד את שפיות דעתו אחרי סבל נפשי רב חודשים. אולי היה לי פחות צר עליו לו היה לי חיבור גדול יותר אל וויל, אבל אין לי, כך שאני חס על רוצחו. וחרף יחסי כלפי וויל, כבר עכשיו חסרונו מורגש ואני מחכה לראות כיצד הסדרה תתגבר על לכתו. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

7. בנות, עונה 3 פרק 12 (השלמה מהשבוע שעבר)
מכל אינספור הביקורות והניתוחים שהסדרה הזאת זכתה להן, נדמה שיותר מהכול מוסכם שלנה דנהאם הצליחה ליצור מראה משכנעת של החיים באמת, אלה שבהן בחורות הן גם שמנות ולא מטופחות ויחסים חברתיים הם רק כיסוי דק לאגוצנטריות. בשתי העונות הראשונות נוסף למראה הזו גם ערך מוסף של אמירה על חיי הסוג הזה של האנשים בעולם המודרני, על השקרים, המניפולציות והניתוח העצמי האובססיבי, אבל בעונה הזו זה פשוט לא קרה. נראה כאילו דנהאם תפסה פיסת חיים משעממת למדי להראות לנו, או שלא הצליחה ממש לחדד את המסר שמתחת, וכך נשארנו עם כמה אנקדוטות לא מעניינות במיוחד שהתרכזו הרבה יותר מדי בהאנה. קצת נמאס לראות רק דמות אחת בפוקוס, שברקע כל השאר עושות את טעויות פלקטיות - ג'סה נופלת לכל פיתוי זמין, מארני נואשת ליחס אבל לא מבינה אפילו את עצמה ושושנה מנסה לציית לכללים של אחרים ולא מבינה שהיא פשוט לא שם.


© 2014 Home Box Office, Inc. All rights reserved.  

דווקא דמויות הגברים קיבלו קצת עומק והתפתחות, בייחוד אדם שמתעתע בין דמות הסוציופת לדמות הגבר האוהב (והיחיד שמבין את האנה, כנראה) וריי שנשאר מרתק, פילוסופי ומשעשע גם כשהחיים קצת יותר מוצלחים עבורו. הפרק האחרון קצת הציל את המצב עם הפרידה של אדם והאנה ויותר מזה עם שושנה שהתחננה לריי באופן שהיה כנה ונואש כל כך שאי אפשר שלא להזדהות. אבל אחרי שעונה שלמה עשתה הכול כדי שנשנא אותה קצת קשה לי לצפות לבאה בתור שתתקן. (מירב)

6. הרשימה השחורה, עונה 1, פרק 17
החלק האחרון של הפרק השבועי הכיל כמה מהדקות המרושלות ביותר שנראו עד עתה בסדרה. זה התחיל כשהנערה שאחריה עקב ההאקר שאלה אותו אם היא יכולה ללכת ללא איזשהו איום גלוי מצדו, המשיך בעריכה מרושלת למדי של הסצנה ביניהם ובגרם מדרגות שצולם פעמיים כדי לשמש כשני גרמי מדרגות שונים במרדף. לאחר מכן בסצנה עם טום, שבה לליז יש בבירור שריטה על הפנים מהרכבת, וטום שואל לשלומה רק אחרי שהיא מספרת לו שהותקפה. גם בסצנה האחרונה עם רד הייתה לפחות קפיצת עריכה מוזרה אחת.

עד החלק האחרון, העלילה השבועית הסתעפה באופן יפה, וגם העלילה של טום הייתה מעניינת בסך הכול - אף על פי שהקרבה שנוצרה בין ליז ורד קצת מאולצת בעיני. נחמד שהייתה גם התייחסות עדינה למה שעבר על רסלר בשבוע שעבר, חבל שלא יותר מכך. (שין-גימל)


בשולי הממיר

כמה וכמה קטעי וידאו מבדרים הגיעו לאחרונה לקראת שובה של משחקי הכס. זהירות, הסרטון הבא מכיל ספוילרים ודרקונים.

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il