הממיר 15/2/2014

10 בלש אמיתי עונה 1 פרק 4

וואו! שוט הסיום המטורף של הפרק הזה, שוט אחד (אמיתי!) בן שש דקות תמימות בתוך בתים, מבעד לגדרות וברחבי השכונה, ללא ספק הולך לככב בסיכומי השנה ומן הסתם גם לזכות את קארי פוקונאגה, הבמאי הקבוע של הסדרה, בכמה וכמה פרסים. זו הייתה סצנה מסעירה, ומה שאהבתי בה במיוחד זה את האלגנטיות שלה. בלי ההיסטריה המתבקשת מהמאורע, מצלמה רועדת או משהו כזה, הכול היה יציב וקול. למעשה, כבר מהרגע הראשון היריות נשמעו עמומות. זה הקנה לכל הסיקוונס המדהים והארוך הזה ארשת סוריאליסטית, ומאחר שהיה זה ראסטי קול שאחריו עקבנו בעודו נמלט מן המקום עם הג'ינג'י, הסוריאליזם הזה כמו הכניס אותנו אל עולמו הביזארי ביתר שאת. סצנה מפעימה שחתמה פרק מרתק. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

9 המתים המהלכים עונה 4 פרק 9

ההחלטה לחזור מהפגרה אחרי פרק עמוס אקשן ואירועים, עם פרק סולידי ופוקוס על שלוש דמויות בלבד, הייתה נכונה בהחלט. כך גם הבחירה להתמקד במישון וקארל; האחת דמות מסתורית שלא התפתחה יותר מדי בעונה וחצי בה הצופים מכירים אותה, האחר הוא מקור לתגובות נאצה בקרב מעריצי הסדרה. אני חושב שהאשמה היא בעיקר במשחקו של צ'נדלר ריגס, מפני שדמותו של קארל בקומיקס מקובלת הרבה יותר, בייחוד ככל שהזמן עובר והדמות משתנה.

היו לא מעט הקבלות בין שני הסיפורים: משתמע מסיפור הרקע של מישון שבן-זוגה מייק הרג את בנם מכיוון שלא האמין שיוכל לשרוד בעולם החדש; קארל מאס בהחלטותיו של אביו וחשב שיוכל לשרוד לבדו, אבל נכשל בכך וכשעמד בפני מה שנראה כמו ההחלטה להרוג את ריק הזומבי, לא הצליח; בין שניהם הייתה החנות של ג'ו וג'ו ג'וניור, והמכתב שהותיר אחריו הבן – "בבקשה עשו מה שאני לא יכולתי" – והנה, במקרה אחד אב (מייק) הצליח לעשות זאת, ואילו בן אחר (קארל) לא. סמליות נוספת הייתה בכישלונו של ריק הפצוע והחלש להרוג את ג'ו הזומבי ללא סיועו של קארל.

הקבלה אחרת הייתה באובדן התקווה של מישון והחלטתה לחזור למקומה הישן, נדודים בגפה עם שני מהלכים מנוטרלים, עם מבט נבוב וחסר חיים, מהלכת בין מהלכים. המהלכת שהייתה לצידה ולבסוף העירה אותה וגרמה לה לשנות את החלטתה, הייתה סימבוליות שקופה מדי, גרסה מזומבבת של אישה מאוד דומה למישון. בצד השני, קארל גם הוא איבד תקווה וניסה להראות שהוא גבר וכמעט נהרג בשתי תקריות שונות. לבסוף, כשמישון מגיעה לפתח הבית בו הסתתרו ריק וקארל, היא דומעת מאושר; כשריק מביט בפתח ההצצה כדי לראות מי נוקש בדלת הוא אומר לקארל בחיוך "זה עבורך".

אמנם הייתה סבירות אפסית שריק ימות, אבל הסצנה בה הוא מתנשם בכבדות, מזדחל וקארל לא מצליח לראות אותו מבעד לצללים וחושב שאיבד את אביו אחרי שהצהיר כי הוא לא זקוק לו עוד – זה היה אחד הרגעים הכי מלחיצים בתולדות "המתים המהלכים". אני מוכרח לציין את מחלקת האפקטים הקוליים, מפני שכשריק וקארל חיפשו בבית, נשמעה נשימה כבדה כמו של מהלך, והייתי בטוח שעוד רגע הם ימצאו אותו. עברו כמה רגעים עד שהבנתי שמדובר בריק עצמו.

אם מישהו חשד ולו לרגע שנראה את המושל חוזר, הובהר היטב שכדאי לשכוח מזה עם שוט קצר של ראשו המנוקב (אע"פ שאפשר לצפות להופעת אורח של דיוויד מוריסי, בפלאשבק או הזיה של ריק). אם כבר ראשים, אז הפרידה הסופית מהרשל – או ראשו המזומבב חסר הגוף – הגיעה באבחת חרבה של מישון.

לסיום, עוד נקודה ראויה לציון, רגע מאוד קטן אך יפה, היה כשקארל מוצא חדר של נער או ילד בן גילו עם אוסף גיטרות, משחקי מחשב וטלוויזיה שטוחה. החיוך המאושר שלו היה יכול להתפרש כתגובה טינאייג'רית טיפוסית (לא רק, אם אתם כמוני למשל), אבל תוך שתי שניות הוא מתעשת ולוקח את הכבלים כדי לקשור את ידית דלת הכניסה, כי זה הרבה יותר פרקטי ובכל מקרה הבית בטח מנותק מחשמל. בכל מקרה את האושר האמיתי שלו קארל מצא מאוחר יותר בפחית פודינג של 3.5 ליטר. (תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

9 אחוזת דאונטון עונה 4 פרקים 9-10 (ספיישל חג המולד)

לפרקי ספיישל לכריסמס מהסוג הזה יש בדרך כלל שתי אפשרויות: האחת, לנצל את הפער מהעונה הקודמת ואת אורך הפרק הכפול ולקדם את העלילה הלאה בקפיצה דרמטית; והשנייה, לוותר על התעסקות בעיקר ופשוט לעשות לצופים נעים לחג. בעונה הקודמת הספיישל בהחלט נטה לאפשרות הראשונה, כשהסוף הטרגי שלו היה כנראה ההצדקה היחידה לפרק אפרורי למדי (למרות נופי סקוטלנד המרהיבים). בעונה הזאת, תודה לאל, אף אחד לא מת. במקום זאת קיבלנו פרק מענג שהצליח למקם את הדמויות בסביבה שעוד לא ראינו ויחד עם זאת לרכז את כל הקונפליקטים שלהן בפרק אחד.

סוד ההצלחה הראשון של הפרק היה מיקומו בלונדון, לא רק גם גיאוגרפית אלא גם אווירתית, עם נשפים גדולים ובילויים עירוניים. השיא של כל זה, כמובן, היה הביקור בארמון בקינגהאם לרגל הצגתה של רוז בחברה, בטקס בריטי מרהיב ומלא גינונים. לדאונטון יש כרגע די אומץ ומעמד כדי לשלב בתסריט את דמויותיהם של בני המלוכה דאז ואפילו לתת לרוז לדבר עם המלך ולרקוד עם הנסיך, כמין אישור לסדרה לא פחות מאשר לליידי הצעירה. דמותו של הנסיך מוויילס אפשרה גם את חזרתם הברוכה של האירועים ההיסטוריים האמיתיים ואפילו נתנה למשפחת קרואלי הזדמנות להציל את הממלכה מעוד שערורייה נוסח "נאום המלך". להמשך קריאה (מירב)

8 החץ עונה 2 פרק 1

בקרב השקט בין "החץ" לבין "סוכני שילד", מערכה אחת מיני רבות במלחמת 75 השנים שמקיימות ביניהן שתי מו"ל הקומיקס הגדולות ביותר בארה"ב, כרגע ידו של הקשת בברדס על העליונה. לטובתו עומדת עונה אחת ראשונה מצליחה – הוא ותיק יותר בשטח, נהנה מפופולריות והכרה; בעוד הסדרה האחרת מדשדשת בבריכה של המתחילים, מתמודדת עם נתוני רייטינג שבועיים, מאמץ לעבור את הפרקים הראשונים בהצלחה עד שמנהלי הרשת יבטחו בה, ונתקלת בביקורות חלוקות ופאנבויז עצבניים (זה מוד קבוע, צריך הרבה כדי להוציא מהם חיוך ומילה טובה).

לא ש"החץ" לא סבלה מבעיות בעונתה הקודמת, אבל עם סיום עונה בומבסטי ומוות של דמות קבועה, נקודת המשך העלילה שלה פותחת הרבה אפשרויות.

עד כמה שהיה ברור ומתבקש שאוליבר יאמץ שוב את זהות הקשת המסתורי, שובו לסטארלינג סיטי מגלות מרצון לווה בעיקר בתחומים אחרים בחייו. אוליבר החדש הוכיח את עצמו כאיש עסקים עם פוטנציאל, למרות היעדרו של תואר רשמי, ואע"פ שהיה זקוק לעצת עמו וסיועו של אדם קרוב, המהלך שביצע להצלת החברה המשפחתית הציב אותו בשדה חדש, ונראה כי הוא התחיל ברגל ימין במה שעשוי להיות עתיד מזהיר (כמו בקומיקס).

איזבל רושב (סאמר גלאו) לא תשקוט ותעלם בזמן הקרוב, כך נראה, והשותפות עם סטלמור תעשיות תהווה איום על הצד הלא-ויג'ילנטי של אוליבר קווין. להמשך קריאה (תומר סויקר)

8 בנות עונה 3 פרק 6

החצי הראשון של העונה הזו היה די מדכא, ולא במובן החיובי של הביטוי. ההתעסקות של הסדרה באנוכיות ובריכוז העצמי של הדמויות שלה התגברה עד כדי כך שה"בנות" נעלמו לטובת התמקדות כמעט מלאה בהאנה, שמצידה קצת איבדה את האמינות של זו שתמיד אומרת את המחשבות הכי אגואיסטיות בקול ובטבעיות. לפעמים זה הגיע לרמה צפויה מדי, כמו בפרק הקודם על הלוויה, מה שהפך את הצפייה לעשרים דקות של אנקדוטה לא מעניינת במיוחד. בפרק הזה ניכר סוף סוף שינוי כשגם שאר הבנות קיבלו קצת יותר התייחסות, ובמיוחד נהניתי לראות את מארני וריי משייפים אחד על השני את כישורי החברה הלקויים שלהם. ג'סה ושושנה אמנם לא ממש מקבלות יחס וחבל, אבל אדם מפצה על זה עם המורכבות היחסית שלו. אפילו האנה חזרה להיות מעוררת הזדהות בפרק הזה עם התנפצות החלום, והזכירה שהסדרה אמורה לכלול משהו מתחת לפני השטח ולאמץ טיפה את הצופים עם הרגשות שלהם ביחס לדמויות. אני מקווה שזה ימשיך לכיוון הזה ושהאמון שפיתחנו בסדרה ובפרטי היומיום הקטנוניים שלה לא יהיה לחינם. (מירב)

7.5 אינטליג'נס עונה 1 פרק 1

דמיינו לכם את סוייר של אחרי האי, שמתחיל לעבוד בסוכנות דומה לזו של סידני בריסטו, בסדרה עם אותה רמת מופרכות. לסוייר יש הפעם שיער קצוץ (הוא החליף ספר) וגם צ'יפ במוח שמאפשר לו להיכנס לכל מחשב וכל מאגר מידע בעולם, והוא מציל את העולם. הרבה. בתמיכת המפעילה שלו, מרג' הלגנברגר.

הוא בחור די מוצלח, סוייר קשישא - חוץ מלהיות מחשב אנושי (ולדעת איזה ציון הדייט שלו קיבלה בתושב"ע בכיתה י'), הוא גם מומחה באומנויות לחימה, נמצא בכושר ממש טוב, חייל מצטיין ששירת גם בעיראק וגם באפגניסטן וגם מכין קפה. טוב, הוא לא ממש מכין קפה. את זה הוא משאיר לסוכנת החתיכה שעזבה את הגנת נשיא ארה"ב על מנת להגן על הנכס הכי חשוב של ארה"ב. כן, אפילו יותר מהנשיא. וכמובן שיהיה לנו מתח מיני. מה חשבתם? אבל הוא יהיה בלתי ממומש (כאילו, דה!), כי טכנית סוייר נשוי (אשתו בחזקת נעדרת ובכלל נחשבת כבוגדת).

הוא יוצא להגן על המולדת כשהוא משתמש בכל היכולות המופלאות שלו: מבצע סריקה תרמית, בודק לוחיות רישוי במשרד התחבורה האמריקאי, פורץ למחשבי תאגידים, מזהה פרצופים במאגרי המבוקשים העולמיים ומזמין פיצה - הכול במצמוץ אחד. אז מה היה לנו? 42 דקות של פרשה מודיעינית שקר כלשהו, טיסות סביב העולם, בחור גבוה וחתיך שמפלרטט עם השמרטפית שלו ומתחכם עם כל הסובבים אותו, מרדפים, מכות, יריות ופיצוצים, וסיפור קליל ולא מחייב להעביר אתו את מוצ"ש. (kitty)

7.5 סוכני שילד עונה 1 פרק 13

"סוכני שילד" לא מקילה על צופיה, בייחוד לא מעריצי מארוול כמוני. ההתלהבות המוקדמת מהסדרה התחלפה מהר מאוד בעיקום אף. אני כנראה חלק ממיעוט שעדיין צופה בסדרה ולא משמיץ אותה בריש גלי, וזה לא קל. מזה כמה פרקים שלא כתבתי על הסדרה, מפני שהעלילה הייתה בינונית להחריד, במקרה הטוב, גם כשקודמו קווי סיפור מרכזיים (הסוד של קולסון, העבר של סקאיי, סנטיפיד והקלרוויאנט); אולי דווקא בגלל המטען הכבד הזה.

אם צריך לדרג את פרקי הסדרה, אז הפרק האחרון נמצא בראש הטבלה ולו בזכות המבנה שלו ומייק פיטרסון. מה שהיה נראה כהופעה חד פעמית בפרק הפיילוט עם הבטחה לחזרה בהמשך, מתפתח לתפקיד גדול מאוד, ואני שמח על כך. ג'יי אוגוסט ריצ'רדס חייב לקבל קידום לתפקיד קבוע בעונה השנייה, אם תהיה עונה שנייה.

המבנה של הפרק, מעין ראשומון, היה החלק הכי טוב של הפרק. לראות את אותו האירוע מנקודות המבט השונות של חברי הצוות המפוצלים, כשהשיא היה הקרבתה של סימונס למען פיץ וסקאיי, גם אם לא היה מדובר ברימון קטלני. בתחילת העונה לא התחברתי לפיץ-סימונס, והיום הם נקודות החוזק של הסדרה מבחינתי. איך אפשר לא לאהוב חנונית שנאמנה לסיפור הכיסוי שלה?

אחרי שיצא המרצע מהשק, בערך, בנוגע לשובו מהמתים של קולסון, המריחה הנוכחית שייכת לקלרוויאנט. האם התשובה תהיה מאכזבת כמו המחטים ששכתבו את זיכרונותיו של קולסון? המטרות של הדמות המיסתורית, חוץ מלהיות "הנבל", לא ברורות בכלל. מה הטעם בהריגתה או ניסיון הריגתה של סקאיי, כשהוא בטח יודע מה היא טומנת בתוכה? אלא אם סכנת החיים שהיא נמצאת בה תהיה הטריגר שיפעיל את... מה שזה לא יהיה.

להמשך קריאה (תומר סויקר)

7.5 מייקל עונה 1 פרק 1

סדרה מתוסרטת הבנויה סביב חייו האמיתיים של שחקן יכולה להיות בעייתית, בשל המרחק שבין תדמיתו וזו שהסדרה רוצה לבנות לו. אם המרחק גדול מדי בשל מה בכלל לתת לשחקן לגלם את עצמו, אם המרחק קטן מדי יכולה להתנגב התחושה של סדרת ריאליטי, או ניסיון לחקות אחת כזו. בדרך כלל הניסיון נראה כמצדיק את עצמו כשהשחקן משחק על תדמיתו הידועה ולא מפחד להציג את עצמו  באור שלילי מתוך הנחה שהרוב יבינו שהוא לא היה משחק את עצמו כך אם זה היה משקף אותו באמת. בניית סדרה סביב שחקן חולה והמחלה שלו היא טריקית אפילו יותר,  במיוחד כשהיא לוקחת אדם שהתדמית שלו חיובית בשל עניין מסוים (האופן שבו הוא מתמודד עם מחלתו) ומנסה לחזק את התדמית הזו, מה שנראה מיותר מצד אחד כי זה ממילא מה שהקהל מרגיש, אם כבר הרי שיש בזה משהו שמרגיש נצלני, ומצד שני אנשים מעוררי הערצה הם בדרך כלל לא חומר טוב לקומדיות.

בפרק הראשון של מייקל ניסו לגעת בנקודה הזו, שבה מייקל שעומד לחזור לשדר חדשות לא רוצה להגיע לשם על תקן הסיפור המרגש, אך בחברת החדשות לא הקשיבו לו, נראה לי שגם בפרק עצמו ההליכה לכיוון המרגש פגמה, ונאומים כמו זה של הבת על כך שהיא מעריצה את ההתמודדות של אביה היו בעוכרי הפרק. אפשר רק לקוות שבפרקים הבאים יתעלמו מהכיוון ה"מרגש" הזה, וילכו יותר לכיוון הקומי, אם כי אם אפשר לראות בביטול הסדרה אינדיקציה להמשך כנראה שזה לא יקרה. (אורלי)

 מסביב לממיר
 

ג'ינה קולאטה מהניו יורק טיימס מספרת על רופא בגרמניה שהציל את חייו של מטופל בעזרת פרק 11 בעונה השביעית של האוס, ועל רופאים שנאלצו לבצע השתלת לב בחולה עם אותם סימפטומים, כיוון שלא ראו את הפרק הזה בזמן. 

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il