הממיר 11/1/14

9. קולו של הלב, עונה 1, פרק 1

שתי דקות מפתיחת הפרק ואני כבר מאוהבת בסו-הא הגיבור הראשי של הסדרה, שבשל העובדה שהוא יכול לקרוא מחשבות מצליח להציל את בת כיתתו מתעלול חבריו לכיתה, ולא רק שהוא מונע ממנה להיות קורבן התעלול, הוא אף סופג את "האש" במקומה. אני מוצאת את קטע המכות בינו ובין אחד הבריונים מגניב לחלוטין בשל השימוש שנעשה בו ביכולת לקרוא מחשבות, ולפיכך לנחש את הצעד הבא של התוקף ולהתחמק ממנו וכשהוא מספר על אותה תאונה מבוימת עשר שנים קודם לכן, שבה הוא קרא את מחשבות רוצח אביו, והבין שזו לא תאונה, ומסביר איך מאז הוא שומע דברים שאחרים לא שומעים, אני חושבת לעצמי שיש לסדרה הזו פוטנציאל ממש טוב.

ואז מגיע הסיפור של היאה-סונג, עורכת הדין שמנסה להתקבל לסניגוריה הציבורית כיוון שזו משכורת קבועה, ומגלה שוב שאמירת האמת לא תמיד משתלמת במציאות כמו שהיא משתלמת בדרמות, ואני נהנית מהסיפור שהיא מספרת לשופטים בניסיונה להתקבל, על הסיבה לכך שהיא סולקה מבית הספר לפני עשר שנים, על האופן שבו העלילו עליה שהיא פגעה בדו-יון, חברתה לכיתה, במזיד, ועל כך שהיא ואמה נאלצו לעזוב את מקום עבודתה של האם.

אני לא לגמרי בטוחה שהקטע שבו האימא לוקחת את הכסף של הבוס רק כדי לחזור בדיעבד ולשרוף לו אותו בפניו היה הגיוני כפי שהוא הוצג ולא נעשה רק לצורך האפקט הדרמטי, וקצת נוצר בי אנטי כלפי הפרק, אבל כשאנחנו מגיעים לקטע שבו כל העלילות משתלבות, ולכך שהיאה-סונג ודו יון מגיעות לזירת התאונה של סו-הא הקטן, אני אפילו לא שמה לב שיכול להיות שהשופטים היו אמורים להפסיק אותה אחרי שהם כבר יודעים מדוע היא סולקה מבית הספר, כי פתאום המחשבה  שיש לפרק פוטנציאל להיות ממש טוב, הופכת ל-וואו, זה כבר עכשיו ממש ממש טוב.

בסיום הפרק - כשאנו עדים לפלאשבק של המפגש בין היאה-סונג וסו-הא הילדים, פלאשבק שבו הוא מודה לה ומבטיח להגן עליה - אני כבר כל כך מחבבת את שתי הדמויות הראשיות (שלא לדבר על החמידות של הילדים שמגלמים אותם בצעירותם שגורמת לי להינמס) שאני יודעת שאם יהיה צורך אני אסלח לסדרה הזו הרבה קטעים שאינם מחויבי ההיגיון, אבל אני מקווה שלא יהיה, כי כשהם טובים הם באמת מאוד טובים. (אורלי).

8. אחוזת דאונטון, עונה 4, פרק 5

אנחנו נמצאים כבר בחצי העונה, שלב שבו כבר אפשר לנסות ולומר אמירות מכלילות על העונה כולה ואפילו קצת על הסדרה כולה. בגדול אין ספק שהעונה הרביעית אמנם לא גרועה כמו קודמתה, אבל מתקשה לחזור לתהילה (המוצדקת) של שתי עונותיה הראשונות.

Credit: ITV

אחת הסיבות הבולטות לכך היא ההימנעות מפערי זמן משמעותיים, שמתבקשים מסדרה שמתיימרת לעסוק בתקופה היסטורית רחבה ולא ברגע מתוכה. אין מדובר על דילוגים היסטריים מפרק לפרק, אבל לא יזיק, אחרי שלמדנו איך מתמודדים בדאונטון עם מותו של מתיו, לדלג שנה-שנתיים קדימה ולאפשר לתהליכים רחבים יותר לחלחל, שלא לומר למצוא אירוע היסטורי חיצוני שישפיע על בני הבית. מסתמן שזה כבר לא יקרה העונה, ככה שנשארנו עם הדרמה המשפחתית המוצלחת במידה בתיבול התלבושות התקופתיות עוצרות הנשימה. להמשך קריאה (מירב).

8. מלך הדרמה, עונה 1, פרק 1

מלך הדרמה מתחילה מהסוף, שידור פרק הסיום של סדרת הדרמה "נקמה אלגנטית", ולמי שיש היכרות עם סדרות קוריאניות ומכיר את "תסמונת התסריטאים השיכורים" שמאפיינת לא פעם את סופי הסדרות, הרי שכתיבת וצילום פרק הסיום ביום שידור הפרק מצטיירת על כל המופרכות שלה כהגיונית לחלוטין.

הבחירה בנקמה כנושא לסדרה,  הבחירה במות הגיבור כסוף ראוי לסדרה ארוכה, הזמנים הלחוצים שבהם הם צריכים להספיק לצלם את סצנות הסיום לפני שידור הפרק באותו הערב, הרצון להעלות את הרייטינג על ידי הארכת פרק הסיום, וההחלטה להאריך אותו על ידי שילוב תמונות של פלאשבקים לפני הסיום, כל התופעות המוזרות שרואים לפעמים בפרקים האחרונים של סדרות קוריאניות הופכות להגיוניות כשמתבוננים בתחילת הפרק. ויש בי תהיה האם הסדרה הזו תדע ליצור פרק סיום שיתעלה על זה?

מלך הדרמה גם מתחילה מן ההתחלה, במתח הקיים מאז ומעולם בין האמנות לבין הכסף, בין אנשי התסריט שרוצים להישאר נאמנים ליצירתם, ובין המפיקים שמצד אחד בלעדיהם הם לא היו יכולים, אבל הנאמנות הראשונית שלהם היא למשקיעים, ולמפרסמים. וכך משום מקום מסתבר שכדי לסיים בהצלחה את "נקמה אלגנטית" המפיק דורש שהתסריט יכלול פרסומת סמויה למיץ תפוזים, אבל מה קשור מיץ תפוזים לסצנת התאבדות הרואית? זה מצחיק בדיוק כמו שזה נשמע וכל המרוץ לעבר שכתוב הסצנה, צילומה ושליחתה בזמן לשידור נעשה בצורה משעשעת, עד הרגע שבו השליח נפצע אנושות, ופתאום זה כבר לא כל כך מצחיק, וההשוואה של הלחץ של אנשי האולפן בהביטם במוניטורים של טבלאות הרייטינג. לעומת לחץ הרופאים בהביטם במוניטורים בבית החולים שקובעים את מותו של השליח, מכניסים לפרופורציה מצד אחד, אך גם מעבירים היטב לצופים את התחושה עד כמה ההצלחה לשדר בזמן היא עניין של חיים ומוות עבור העוסקים בדבר.

אנתוני קים, גיבור הסדרה דמות מפיק העל שיודע רק הצלחות אך כולם מחכים לו בפינה, ששולח את השליח למסע "ההתאבדות" שלו, אך לא יכול שלא להגיע למתאבלים, ולספר להם את האמת על מה שעשה, מצליח להיות שנוא ונוגע ללב כאחת, היכולת שלו לשקר כשהוא חותר למטרה מסוימת, מביאה אותי לכעוס עליו רגע אחד נוראות ובמשנהו לרחם עליו כשאני רואה את הרוע שאתו הוא נאלץ להתמודד, כשגו-אן מטיחה בו ברגע סיום הפרק, ששנוא עליה שהוא יכול לעשות כל מה שביכולתו בגלל הכוח שיש לו, ושיום אחד גם הוא ירגיש מה זה כשהוא יאבד את כוחו, ולא יודעת שבעצם היום הזה כבר הגיע, והיא רק מתארת לו את מה שכבר קרה, זה בעיניי רגע של טלוויזיה מצוינת שבו אני לא יודעת אם לשמוח אתה על נקמתה בו שמגיעה לו לחלוטין, או לרחם עליו, אחרי שהוא איבד את הכול כי בעצם החיים כבר נקמו בו מספיק. (אורלי).

8. מחזיקות מעמד, עונה 1, פרק 6 (פרק סיום העונה)

אחד מהדברים שריתקו אותי לסדרה היה התחושה שהיא מנסה לומר משהו על הבריחה מההתמודדות עם הסוף הבלתי נמנע. בית חולים גריאטרי סיעודי הוא מלכתחילה לא מקום שהתקווה שורה במעונו, ולעבוד שם, ולבקר שם זה במובנים רבים להתעלם מהעובדה שהכול תכף נגמר, ולשדר חזית של עסקים כרגיל, או להתרגל מדי לעובדה שהכול נגמר.

הפרק הזה  - שהיה האחרון לעונה - שיחק גם הוא על אותה נקודה, כשבין היתר הוא כביכול מתעלם מהעובדה שזה הפרק האחרון לעונה, ושאולי צריך לעשות משהו קצת שונה לפחות מבחינת קשירת קצוות. ואף הציג לנו שילוב של כמה עלילות שבהן נפגשים שני צדדים, כשעבור צד אחד מה שהוא צריך מהצד השני זה עניין של חשיבות עליונה, והצד השני נמצא בסוג של הכחשת מציאות - דון שצריכה שפטסי יכיר במערכת היחסים שלהם כרומנטית כשפטסי אפילו מתקשה להודות שהוא קיים אתה יחסים בלילה, דידי שצריכה שד"ר ג'יימס תשלם לבעלה על עבודת השיפוץ שהוא עשה עבורה, כשד"ר ג'יימס חושבת שהעובדה שכמובן שהיא מתכוונת לשלם אבל שוכחת מזה כל הזמן, פרושה שזה כאילו שהיא כבר שילמה. וד"ר ג'יימס שכל כך רוצה לעבור למקום אחר, ולא יודעת שד"ר סטיקלי שנתן לה לאורך כל העונה את התחושה שעושים לה טובה שמשאירים אותה בכלל בתפקיד כזה הוא מכחיש מציאות הרבה יותר גדול ממנה, כיוון שהוא זה שצריך שהיא תהיה בתפקיד הזה, כי אם היא תלך הוא יצטרך להיכנס לנעליה.

כל עלילות ההתכחשות למציאות הללו התנהלו על רקע שאלת ההתכחשות למוות המתקרב. האם אמה של פיליס עומדת למות בשעות הקרובות או שיש עוד זמן, ומהו אופן ההתנהלות הנכון בשני המקרים, להישאר על יד מיטת חוליה? ללכת? להראות לה שמודעים לכך שהיא עומדת למות או להתנהג כאילו הכול רגיל.

פיליס, שטרטרו אותה קשות בפרק, מאבדת בסופו את אמה, וכמי שמניסיונה הדל יודעת שבארץ, לרוב, בתי החולים מודיעים לבני המשפחה שמצב החולה התדרדר רק אחרי שהוא כבר מת למעשה, אני תוהה האם באמת מקובל בבתי חולים כלשהם בארץ להודיע על התדרדרות במצב החולה לבני משפחתו כשיש להם עדיין זמן להגיע להיפרד (ואני לא מדברת על חולים דוגמת אריאל שרון והרב עובדיה יוסף שהם יותר יוצאים מן הכלל מאשר מעידים על הכלל) , ועד כמה הדבר באמת אופייני לבתי חולים בחו"ל או שזה אופייני להם רק בסדרות טלוויזיה. אני תוהה על כך במיוחד כיוון שברור לי שהסדרה מגיעה ממקום ביקורתי.  ולכן זה הגיוני שזה באמת המצב בבתי החולים בחו"ל והם לא המציאו אותו.

לגבי האמבטיה עם המנוף אני מניחה שדי ברור שהם לא המציאו אותה רק בשביל הסדרה ושהיא באמת קיימת בבתי חולים בחו"ל אם כי אני חייבת לציין שאחרי התקלה שהתרחשה בו, העובדה שבארץ בבתי חולים רוחצים את החולים הזקוקים לסיוע במקלחות כשהם ישובים כיסאות גלגלים שבתחתיתם פתח, נראית מוצדקת מאין כמותה.

ואז אחרי המוות של אימא של פיליס היו להם רגעים ספורים של אבל ושיתוף בחוויות, והחיים ממשיכים וצריך לשיר בקונצרט העידוד של בית החולים, כי ככה זה כשמחזיקים מעמד. שום דבר הוא לא באמת יוצא דופן, גם לא פרק סיום העונה. (אורלי).

7. נקמה עונה 3 פרק 9

מאז תחילת העונה השלישית המינון בין הגילטי לפלז'ר ב"נקמה" נוטה בחדות כלפי הראשון, אבל מאחר שעדיין ישנו פלז'ר, עודני כאן. בכל זאת, אין ספק שלכתו של מייק קלי משפיעה על התוצר והופכת אותו לזול בהרבה, הטקסטים ירודים פי כמה וקרוב לוודאי שזו הסיבה לכך שנראה כאילו כולם משחקים גרוע יותר. רגעים שאמורים להיות אייקוניים, כדוגמת לידיה המתגרה "אל תעמדו שם סתם zip me up, " נדמים כפרודיה לא מוצלחת. יש המון כאלה העונה.

Credit: ABC

יחד עם זאת, אני חייב לשבח את הבנייה של עניין לידיה, דמות שאולי הייתי מופתע יותר מחזרתה לו הייתי זוכר שהיא מתה, לכאורה, אבל נאמנים לחוק ההוליוודי הנודע שאף אחד לא מת כל זמן שלא ראינו גופה, היא שבה והחזירה אתה כמה עניינים טובים מהעבר. שילוב עניין התמונה של אמילי כעובדת קייטרינג יחד עם כתיבת זיכרונותיו של קונראד נראית כמו תכנון יפה מראש. מצד אחד מעניין לראות איך אמילי תיחלץ מזה ומחוסר נכונותה של ויקטוריה להגיע לחתונה ולשחק את התפקיד במזימה שאמילי רקמה (מוזר שהיא לא ניסתה לשכנע אותה אפילו במילה), אבל מנגד אני כבר מת שהיא תצליח ושמשהו שם יזוז. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה).

7. ארץ נהדרת, עונה 11, פרק 1

העונה הזו של ארץ נהדרת היא הראשונה מזה חמש עונות שאין בה חבר קאסט חדש, ונראה שזה דווקא מהווה יתרון: במקום יומרות להמציא את הגלגל מחדש, הגלגל פשוט מתפקד כמו שצריך, לא יותר טוב ולא פחות טוב משהתרגלנו. אמנם האולפן חדש, אבל הפתיח צנוע והגישה של איל קיציס באולפן הפכה נינוחה ומודעת לעצמה יותר, מה שהצליח לחפות אפילו על דאחקות הווטסאפ הצולעות.

הרעיון לערוך מצעד "אנשי השנה" היה פתרון טוב לרצון לכסות את כל מה שקרה בפגרה, כמו גם הפופיק של בר רפאלי שחסך את הניסיון לחקות אותה עצמה. עם זאת זה לא הציל את המערכונים עצמם, שלמרות רעיונות טובים וביצועים מדויקים לא ממש התרוממו. הרעיון ששיחות השלום עם הפלסטינים הם למעשה אמבוש על ציפי לבני הוא מצחיק, אבל יותר כירידה על הדביליות של עופר שכטר והתכנית שלו (רועי בר נתן בחיקוי מעולה) מאשר על ביבי עצמו. הטייק-אוף על "אוהב להיות בבית" שהגיע לאחר מכן, עם ביבי, שרה ובית הפאר המתוכנן היה קולע הרבה יותר ואילו "בנט בונה השומרון" העביר היטב את המסר אבל למרות הפרודיות על מיילי סיירוס לא היה מצחיק במיוחד. היחידה שגם דייקה וגם הצחיקה הייתה ליהיא האשטג דחוסה באוטובוס ומקננת על מצב התחבורה הציבורית (הזדהות כנה של החתומה מטה). מצד אחד, מדובר בדמות הכי טובה של ארץ נהדרת מזה שנים; מצד שני, החזרה שלה מרגישה כמו מהלך של חוסר ביטחון.

פאנל "אנשי השנה בתרבות" היה צפוי יותר אבל גם יותר מצחיק, בין אם בגלל רני רהב (שסובל מתסמונת מירי רגב, כלומר המקור מצחיק יותר מהחיקוי), עברי "כמעט סיימון קאוול" לידר או בדיחה מעולה על אסי עזר ("להיות איתי!"). הטיפול בפרשת אייל גולן היה קצת יותר מבולבל: הפרודיה על "גברת עם סלים" לא צלחה, ועורך הדין שלידו היה דמות שהועתקה מילה במילה מ"חותרים למגע" של טייכר וזרחוביץ' בגלי צה"ל, כמו גם הפרודיה על ישעיהו לייבוביץ' שבאה אחר כך. אלה שתיים מהדמויות האהובות עלי של הצמד טייכרוביץ', שכותבים שניהם ל"ארץ נהדרת", אבל בניגוד לחיקויים אחרים שהגיעו משם זה כבר פחות שדרוג לדמות ויותר העתקה צורמת, וחבל.

המערכון על תקציב מערכת הביטחון הוצג כפרק ראשון בסדרת מערכונים על מועדון הגופים החסינים מקיצוץ וביקורת, ולכן היה ראוי וחשוב מעצם קיומו, גם אם כל כישרונו של יובל סמו לא גרם לו להיות מצחיק. לעומתו, המערכון ששלח את טל פרידמן לרמאללה בדמות פעיל שלום תל אביבי שמתנשא על המקומיים היה פחות נחוץ (ודי מפתיע בקונטקסט השמאלני הכללי) אבל משעשע למדי, ונראה כמו דמות שיש לה עתיד. מעניין בהתחשב בכך שהרגע הכי מקווה, זה ששם את האצבע על תופעה ישראלית חדשה נראה טריק חד-פעמי: עם כל הכבוד לכישרונם הבלתי נדלה של שני כהן ומריאנו, לאן עוד יש לזה להתפתח.

קרדיט: קשת

ובפינת שחקני החוץ שהכפילה את עצמה בעונה זו: מערכון האנימציה רחוק מאוד מרמה של טלוויזיה ובאופן כללי תלוש משאר התוכנית. אילן פלד ויעל פוליאוקוב, בגרסה מרוככת ועתירת תקציב מזו של "מה נסגר", קצת איבדו את הקסם אבל דמות האישה התמידית והמופרכת של אילן פלד מבטיחה למצוא אותו מחדש. (מירב).

מה יהיה לנו השבוע?

10-17 בינואר

ביום שישי: שקרניות קטנות 4 חוזרות מהפגרה (HOT3)

ביום ראשון: אימה אמריקאית 3: הכישוף (yes Oh)

ביום שני: באנשי 2 (yes Oh)

ביום שלישי: חסרי בושה 4 (HOT3), בלש אמיתי (yes Oh)

ביום רביעי: הזמנים הכי טובים (HOT3), בנות 3 (yes Oh)

ביום חמישי: בית השקרים 3 (HOT3), בוני וקלייד (yes Oh)

יומיות:

סדנה לעצבים 3, החל מיום ראשון (HOT קומדי סנטרל)

טקס פרסי גלובוס הזהב 2014

ב-12.1.14(הלילה שבין ראשון לשני בשעה 03:00)

בשידור חי בכל ערוצי הסדרות וב-yes 1

מנחות: איימי פוהלר וטינה פיי

בוני וקלייד (Bonnie & Clyde)

מיני סדרה המגוללת את הסיפור המרתק על הזוג. קלייד בארלו הכריזמטי הורשע בעבר בשוד מזויין, והוא סוחף את בוני פארקר, מלצרית מעיירה קטנה, לאחד ממסעות השודים המפורסמים בהיסטוריה בתקופת השפל הגדול בארה"ב. עם אמיל הירש ("עד קצה העולם", "מילק"), הולידיי ג'ריינג'ר ("שושלת בורג'יה"), ויליאם הארט ("דמג'ס").

בלש אמיתי (True Detective)

סדרת דרמה העוקבת אחר שני בלשים במשטרת לואיזיאנה, במצוד אחר רוצח סדרתי, במהלך 17 שנים, כשהעלילה נעה קדימה ואחורה בציר הזמן. עם מת'יו מקונהיי, וודי הארלסון.

הזמנים הכי טובים (Times of our Lives)

דרמה אוסטרלית אודות משפחה אוסטרלית טיפוסית שמתגוררת במלבורן, ומנסה לתמרן בין המכשולים של העולם המודרני

מסביב למסך המפוצל

אתר "Buzfeed" מדרג את 117 הדמויות המשמעותיות שהופיעו ב"באפי וב"אנג'ל" מהגרועה ביותר ועד הטובה ביותר. ובמקום הראשון: ווילו רוזנברג. 

השבוע מלאו 15 שנים לעלייתה של "הסופרנוס" לאוויר. לכבוד המאורע ההיסטורי מנתח מבקר הטלוויזיה המצוין אלן סאפינוול  את הסדרה ואת השפעתה על הטלוויזיה  ובכלל.

ומאורע היסטורי נוסף - הפרק ששודר ביום חמישי האחרון בארה"ב היה הפרק ה- 100 של "מחלקת גנים ונוף" הנפלאה. לכבוד המאורע המרגש בחרו באתר "The Wire" את הפרק הטוב ביותר של כל אחת ואחת מהדמויות בסדרה. 

הוכרז תאריך לחזרתה של "משחקי הכס"!  העונה הרביעית של הסדרה הפופולארית של HBO תעלה לאוויר ב- 6 לאפריל 2014. 

עדיין עם HBO - הרשת הכריזה שהעונה החמישית של "אימפריית הפשע" תהיה גם האחרונה שלה. הרשת גם הודיעה ש"בנות" חודשה לעונה רביעית (העונה השלישית עולה לשידור בשבוע הקרוב). 

אולפני הטלוויזיה בארה"ב ממשיכים לאהוב את הסדרות הישראליות. והפעם: רשת NBC הזמינה פיילוט לסדרה שתבוסס על "תא גורודין" הישראלית (בכיכובם של רן דנקר ומוני מושונוב).

 מעריצי "Happy Endings" אולי ישמחו לשמוע שיוצר הסדרה, דייויד כספי, ממשיך לעבוד וליצור סדרות חדשות. רשת NBC הזמינה פיילוט לסדרה שיצר בשם "Marry Me" על זוג צעיר שזה עתה התארס ומגלה שהעסק לא כל כך פשוט. האמת? נשמע קצת גנרי ושחוק. נקווה שהיא תהיה קצת יותר מעניינת מאיך שזה נשמע על הנייר. 

רשת FOX החליטה להזמין 13 פרקים מסדרה שרשת CBS ויתרה עליה בעונה שעברה. הסדרה, "Backstrom" שמה, עוסקת בבלש מוכשר בעל נטייה להרס עצמי. בתפקיד הראשי יככב מיודענו ריין ווילסון, הלא הוא דווייט מ"המשרד", שגם יהיה מעורב בהפקת הסדרה. 

הפרק האחרון של העונה השלישית של "שרלוק" ישודר באנגליה ביום ראשון בערב, אבל יוצר הסדרה, סטיבן מופאט, מגלה כי הוא ושותפו ל(פתירת ה)פשע מארק גאטיס כבר תכננו מראש את עונות 4 ו- 5 של הסדרה.  

 ב- Saturday Night Live שמעו - כמסתבר - את הביקורות הנוקבות על היעדרן של נשים שחורות בקאסט, והלכו לגייס כוכבת שחורה לקאסט. השבוע התבשרנו שהפור נפל על הקומיקאית והסטנדאפיסטית סאשיר זמאטה (אפשר לראות בקישורית קטע וידאו עם ביצועיה). אגב, בתכנית לא הסתפקו בכך והחתימו שתי נשים שחורות שמצטרפות בימים אלה לצוות הכותבים הקבוע. 

 ביום ראשון הקרוב בלילה ישודר טקס פרסי "גלובוס הזהב" בהנחייתן של טינה פיי ואיימי פוהלר המופלאות. באתר "Vulture" בחרו את הפייבוריטים שלהם לזכיות בפרסים. 

ולסיום: "חתולות"! פרומו פארודי לסדרת טלוויזיה על חתולות צעירות שמחפשות משמעות לחייהן, בסגנון "בנות".