הממיר 20/6/12

10. שרלוק, עונה 2 פרק 3

סר ארתור קונן-דויל לא התכוון אף פעם שיזכרו אותו כ"ההוא שכתב את שרלוק הולמס". הסיפורים, שפורסמו במקור בהמשכים במגזין 'סטרנד', נעשו פופולריים מאוד מהר מאוד, מה שתסכל מאוד את קונן-דויל, כי הוא הרגיש שהם מסיחים את דעתו מספרות רצינית. זה תסכל אותו עד כדי כך שב-1893 הוא החליט לשים לעניין סוף בצורה… אממ, סופית. בסיפור בעל השם ההולם 'הבעיה הסופית', ווטסון והולמס בורחים מכמה ניסיונות רצח שאורגנו בידי מוריארטי (כי הולמס מצדו ארגן מבצע לעצור את רוב הסוכנים המרכזיים של מוריארטי), ולבסוף מגיעים למפלי רייכנבאך בשוויץ; ווטסון נקרא חזרה למלון באמתלה שמישהי שם זקוקה לרופא אנגלי, וכשהוא חוזר למפלים הוא מגלה סימנים לקרב בין הולמס לאדם נוסף, שהסתיים בנפילה של שניהם לעמקי המפל. זהו, שרלוק הולמס ניצח את הנמסיס שלו, ומת. קונן-דויל לא צריך לכתוב יותר סיפורי בלשים. עכשיו יעזבו אותו בשקט, נכון?

אז זהו, שלא. בעקבות 'הבעיה הסופית', כל משוגעי-הולמס פצחו באבל של ממש. אנשי עסקים מכובדים ענדו סרט שחור לאות אבל. אם זה היה קורה היום, בטח כבר היו כעשר עצומות אינטרנטיות ושלושים קבוצות פייסבוק שונות שקוראות להחזיר לחיים את הולמס(!!!!11), אבל בזמנו עוד לא היה אינטרנט, אז קונן-דויל סתם קיבל אינספור בקשות ומכתבים, עד שנמאס לו גם מזה, ואחרי "כלבם של בני בסקרוויל", שהיה למעשה סיפור-פלשבק (הוא מתרחש בתקופה שלפני 'הבעיה הסופית') פורסם ב-1903 הסיפור "הרפתקת הבית הריק", שבו הולמס הופיע בלונדון והסביר לווטסון המופתע איך השליך את מוריארטי למפל, ואז החליט שאם כל העולם יחשוב שהוא מת זה יעזור לו להתחמק מהשותפים של מוריארטי (לפחות אחד השותפים יודע שהוא חי, וניסה לדרדר עליו סלעים ליד המפל; מלבדו, היחיד שאמור לדעת שהולמס לא מת הוא אחיו מייקרופט). הוא טייל בעולם בעילום-שם כמה שנים, ועשה כל מיני דברים מעניינים, ועכשיו הגיע הזמן לחזור ללונדון, לפגוש שוב את ווטסון ולהפטר מהשותף העקשן ההוא של מוריארטי, קולונל מוראן – וכמובן, לחזור להרפתקאות (פשוט יעל). להמשך קריאה. 

10. מד מן, עונה 5 פרק 13

הנה מגיע האביב, חג הפסחא, תענית הלנט מגיעה אל קצה. אם יש משהו שהפרק האחרון לעונה של "מד מן" המחיש, זה עד כמה היא הייתה פגומה בכללותה. פרק כה יפה, כה מרגש, אבל גם היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. לא שחסרו רגעים יפים ואף מדהימים בעונה הזו, אבל במהלכה היה שימוש גדול בדמויות אחרות כדי להקרין על דון, באי-כוח מטעמו ("אנחנו יכולים לעשות את זה?"), עד שהוא עצמו נדחק אל השיפולים. כעת כשהפרק האחרון עוסק בדון באופן אינטנסיבי, כולל שדי-העבר ורִפאי-ההווה, נוצר באיחור הפרק הטוב ביותר של העונה בעיניי, שגורם לחלק ניכר מהאירועים הקודמים להחוויר לעומתו, כמו אדם שראה רוח.

בפרק הקודם, כאשר רוג'ר ופיט סייעו לדון להתיר את גופתו של ליין מלפיתת חבל התלייה, הם היישירו מבט לעיני המוות. כשניים שהמחשבה על סיום חייהם ודאי חלפה בראשם בעבר הלא רחוק, מראה עמיתם חסר החיים היה עבורם סטירת לחי.

 "זה תמידי נורא", אמר פיט לטרודי על הבריכה. ציור ההמחשה הראה אותם כל כך מאושרים, ייפוי צורם לחיים האמיתיים. פיט לא נופל בתרמית, כמובן. חלום הבריכה שלו מתחילת העונה הופך לסיוט שמאיים להתממש בסופה, ובכך לכבול אותו סופית לשקט מטריף הדעת של הפרברים. בת' הייתה עבורו מפלט לא מודע מחייו, הוא התאהב בה כמו נער פותה, בלי להעלות על דעתו שמבחינתה הוא מאהב אחד מני רבים שעברו בסך כדי להקהות את עצבונה. כל הזמן הזה ערג לה, פיתח שנאה מטורפת לבעלה, רדף אחריה ונרדף על ידי דמותה, ולבסוף היא לא באמת קיימת. חזיון תעתועים שלבש צורה. אם בת' שכחה אותו – האם כל זה בכלל קרה? להמשך הקריאה  (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

9. דוקטור הו, עונה 6 פרק 10

כמו הפרק הקודם גם הפרק "הנערה שחיכתה" הוא פרק עצמאי, וקצת מפריע שוב חוסר ההתייחסות לגורלו של הדוקטור והסיילנס, אבל לפחות הפרק עשוי היטב, וההתמקדות בדמויותיהם של רורי ואיימי ובמערכת היחסים שלהן, נותנת להן עומק נוסף.

הדוקטור, איימי ורורי נוחתים במה שאמור להיות עולם מנוחה ובגלל טעות קטנה איימי מוסטת למציאות צדדית ונתקעת בה ל 40 שנה לפני שהטרדיס מצליחה לאחד ביניהם. קרן גיליאן עושה תפקיד מעולה בדואליות של איימי הצעירה ואיימי המבוגרת כולל שינוי סגנון דיבור והליכה, ומצליחה ליצור דמות טראגית של אדם שבודד מהחברה לזמן ארוך ונאלץ לחיות בפחד למשך זמן רב. ארתור דארוויל המגלם את רורי מצליח להעביר היטב את הכעס של דמותו על הגורל שהפריד אותו מאיימי, כמו גם את היחס המורכב שלו לדוקטור. ואנו רואים שהסיטואציה גורמת לרורי להפגין את הביקורת שיש לו כלפי הדוקטור שלוקח המון סיכונים, אך ברוב המקרים הוא עוזר רק לאלו שהוא הגיע למקום שלהם במקרה, ולא מחפש באופן יזום נקודות ביקום שבהן היה יכול לעזור.

הדילמה של רורי בפרק היא קשה; האם לקבל אליו את איימי המבוגרת והמרירה אבל הבטוחה או לנסות להציל את איימי הצעירה תוך סיכון ותוך שהוא בעצם מקריב גרסה אחת שלה שהיא אמיתית לא פחות. הדוקטור לעומת זאת משקר לכולם ולוקח את הסיכון מבלי לקבל את הסכמתם ובעצם כופה על רורי את ההחלטה. לשמחתנו זה הצליח. 

נקודה למחשבה. אנחנו מקבלים את זה שאיימי היא חכמה יצירתית ועקשנית אולם מה הסיכוי להצליח לא רק לשרוד בעולם המוזר והקטלני שהיא נמצאת בו אלא גם ללמוד כל מני טריקים עליו ולבנות (גם אם בארבעים שנה) גרסה של המברג הסוני של הדוקטור. מצד שני אפשר אולי לראות מאיפה ריבר מקבלת את הכוח שלה, העקשנות שלה וההתמדה במשימה.

ובפינת החלפת הבגדים: הדוקטור, שלא כמו בפרק הקודם, לובש הפעם מעיל ארוך. (נעם ברג)

8.5 לואי, עונה 2, פרק 1

ממה שהבנתי לסדרה לואי יצא שם של סדרה די מוערכת על ידי המבקרים, ולמרות שלא צפיתי בכל הפרקים של העונה הראשונה, ושבפרקים שבהם צפיתי היו לא פעם קטעים משעשעים עם זווית הסתכלות מרעננת, עד הפרק הזה לא יצא לי לראות אף קטע שגרם לי להתלהבות יתר. אבל הקטע שבו לואי מביא לבתו האחת מנגו על מקל, בעוד בתו השנייה מתמרמרת על חוסר ההגינות בכך שהיא לא קיבלה כלום, היה פשוט גאוני בעיניי, גם בשל העובדה שהוא גרם לי לתהות כיצד זה בכל הילדים מוטבעת התחושה שחייבת להיות חלוקה צודקת, ושזה לא פייר לתת לאחד ולא לתת לשני, גם בשל העובדה שהתגובה של לואי הייתה הפוכה לתגובה המתנצלת המקובלת במצבים כאלה אצל ההורים, שחוששים בדרך כלל מכך שהם ייתפסו כהורים שיש להם העדפות. אבל יותר מכל אהבתי את העובדה שבין אם לואי עשה זאת כדי להעביר לבתו את המסר שבחיים אנשים אף פעם לא יקבלו יחס שווה, ובין אם הוא עשה זאת סתם מחוסר תשומת לב, הוא לא היה יכול לנצח את הטיעונים שלה. הם אולי לא היו הכי משכנעים אך הם חזרו על עצמם מספיק כדי להתיש אותו ולהיכנע לרצונה, ואפילו לומר לה בסוף כשהוא מפצה אותה בממתק אחר, לחלוק אותו עם אחותה, נראה שדווקא הוא למד את הלקח. 

את הקטע עם אחותו של לואי פחות אהבתי, קצת בגלל האנטי קליימקס שבסופו,  וקצת בגלל שתמונת האימא שלהם שהצטיירה מדבריה, הייתה שונה מזו שהוא צייר בעונה הראשונה. מה שכן אהבתי את עניין השכנים שקופצים לעזרה, וחשבתי לי שלמרות שאין בסדרה הזו עלילה מתמשכת אמיתית, ולא כל המערכונים שווים ברמתם, יש בהומור שלו בסופו של דבר אהבת אדם ולכן אני כנראה אמשיך לצפות בה גם אם ייצא לי לפספס פרק פה ושם (אורלי)

8. יומני הערפד, עונה 3 פרק 6

איזה הדהוד מפורש לפרק הראשון בסדרה. אני רגיל לקבל כאלה רק בסופים המוחלטים של סדרות, לא בפרקים השישיים לעונה השלישית. אבל זה היה מכוון, וזה נראה כמו מעין תצוגת תכלית של ההבדלים בין אז לעכשיו. בסך הכול שנה עברה מאז, מסתבר. אליינה וג'רמי היו היתומים שאיבדו לא מכבר את הוריהם, ג'רמי התרועע עם ויקי במחששה וסיפק לה את הסמים, בלילה הייתה מסיבת קומזיץ, טיילר היה חרא, סטפן היה האח הטוב ודיימון הרע והם חזרו לגור ביחד בבית המשפחה. בטח יש עוד אבל זה לא מעניין או חשוב עד כדי כך שאצפה שוב בפרק הבכורה. שאלה קטנה: אם אליינה חגגה 18 בקיץ, כפי שראינו בפרק הראשון לעונה, היא לא אמורה להיות כבר אחרי התיכון? אולי היא נשארה כיתה. להמשך קריאה (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה).  

7. כוכב נולד, ,עונה 10, פרק 7

בשעה טובה, נגמרו האודישנים של העונה הנוכחית. אודישנים הם תמיד שלב מתיש לצפייה- כל כמה דקות מופיע גיבור, מלהג על חייו, מנסה להתחבר אלינו, להרשים אותנו והופ! מתנדף. הקושי להתחבר לדמות חדשה במהירות והבנאליות שיש ברובם של המתמודדים גורמת לפהק לא מעט, אע"פ שעם קצת מזל מרוויחים אודישן מפתיע שעשוי להגיע לגמר. התכנית בשלישי לא הייתה שונה בהרבה, וסיכמה פתיחת עונה לא מעניינת או חדשנית מדי אבל גם לא נמרחת כמו בעונות הקודמות.

בין השאר הופיעו שתי אחיות חינניות שנראו כאילו נגזרו מסדרה אמריקאית כדי להמיס את לבבות השופטים, בחור עם ספק-גרוב שמשום מה גרם לגידי להתעקש עליו וכמה חסרי מודעות קיצוניים. ראוי לציון המתמודד המאה, בייבי פייס מלוד שזכה לסרט תדמית  על ילדותו הקשה והצדיק את ההשקעה בביצוע מעולה. אני הייתי מסמנת את הבחור- קובי משהו (תסלחו לי ששמו המלא נשמט ממני) בתור הבטחה לשלבים המתקדמים יותר.

גימיק פרס-הניחומים שקיבלו המתמודדים שלא עברו את האודישן (מגנט עם תמונה) חסך במידת האפשר את משפטי הנחמה הריקים בסגנון "אבל אל תפסיק לשיר", גם אם לא מנע ממירי מסיקה לומר לבחורה אחת ש"את מהממת וזה מה שחשוב". מה שלא נחסך מאיתנו הם צילומי המשפחה המופתעת כשהמסכים נכבים והם צריכים- שומו שמיים -לחכות בחוסר ידיעה עד שהמתמודד יצא. אם המלווים היו מעניינים אז מילא, אבל בשביל לראות אמא שאומרת ש"הוא שר מהמם, אפילו שאני לא אובייקטיבית" וחברים שמעולם לא טרחו להגיד לחבר שלהם את האמת על כישרון השירה שלו לא צריך טלוויזיה. באשר לחבורות הנערות הצווחניות שליוו את התיכוניסטית התורנית- ובכן, אני מעדיפה לחשוב שיש לרוב בני העשרה קצת יותר אוצר מילים. בסיום התכנית זכינו לקליפ המוכר של 100 הנבחרים המאושרים, הפעם על יאכטה באילת, שהזכיר יותר מכל מסיבת סיום של תיכון. בהנחה שהגיל הממוצע תואם את זה שבבקו"ם אפשר לוותר על תקוות לכוכב ארוך טווח ולהסתפק בשופטים עם קצת יותר מה להגיד. (מירב).

7. גיהינום על גלגלים, עונה 1 פרק 7

פרק אחד לפני סוף העונה, אני יכול לומר בפה מלא שהרושם שלי מהפרק הראשון בה תקף גם להמשך: אחלה סדרה. רחוקה מלהיות גדולה או חשובה, אבל בהחלט מהודקת, טובה, לא מתיימרת מדי ורחוקה מהתהומות של "ההרג". אותי אישית כחובב היסטוריה היא מאוד מעניינת. השחזור התקופתי בה מעולה וההיבט שהכי מרתק אותי בה הוא היחסים הבין גזעיים. לבנים מצד אחד, השחורים – עבדים משוחררים טריים – מצד נוסף, והאינדיאנים בחזית שלישית. לכך נוספת המתיחות שאחרי מלחמת האזרחים, שבמסגרתה אנשי הצפון ואנשי הדרום עדיין אוחזים בטינה עמוקה זה כלפי זה, וכל הנפיצות הזו יוצרת דרמה מצוינת.

בין לבין ישנם קטעים מעט מביכים, לא רבים אבל ישנם. רובם ככולם כוללים את דמותו של הכומר, איש אלים לשעבר ששינה את דרכיו, ואת הפטרון דוראנט, אותו מגלם קולם מיני. בשני המקרים מדובר בדמויות שכתובות במעין חשיבות עצמית. הגם שעם הזמן דוראנט הפך לדמות טיפה יותר עגולה עם מספר צדדים, הוא עדיין נשאר פומפוזי מגוחך, שילוב מצער של כתיבה לקויה עם משחק כל כך לא מדויק ולא על ה – ובכן – מסילה. מפתיע, תמיד החזקתי ממנו שחקן טוב. הפתעה מהעבר השני ניתן למצוא אצל קומון. כראפר הוא תמיד היה חינני ותמיד חכם, אבל באגף הכריזמה הוא תמיד לקה לדעתי, וזה משהו ששמתי לב אליו במודע בשנים עברו. בתפקידו כאן כאילאם פרגוסון, העבד המשוחרר, הוא ממגנט באופן שלא הכרתי אותו לפני כן. סחתיין עליו.

אני כותב את הדברים האלה דווקא אחרי פרק לקוי למדי שלא בהכרח משקף את טיב הסדרה, עניין קצת חריג כאשר מדובר בפסע לפני סוף העונה; מסדרות אחרות אני רגיל שאלה הם הפרקים הכי שווים. מה שכן, עם הכתיבה על הפרק ניסיתי להבין מהי המשמעות של המילה Timshel שבשמו, מעבר להיותו גם שמו של שיר החביב של מאמפורד אנד סאנס המתנגן לאורך דקות פתיחת הפרק, ומצאתי דווקא דברים מעניינים. זוהי הטיה מוזרה של המילה תמשול, מהדברים שאמר אלוהים לקין רגע לפני שהלה רצח את הבל: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (בראשית ד', ז'). אם תתנהג יפה, סבבה, ואם לא, החטא יארוב לך ויפתה אותך, אבל תוכל להתגבר עליו אם תרצה. להמשך קריאה (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה).  

6.5. האוס, עונה 8, פרק 22 – פרק סיום הסדרה

ההיגיון היה תמיד נר לרגליו של האוס, והסדרה השתדלה תמיד להראות את הנתיב ההגיוני שבו אפשר לפרש תופעות בלתי הגיוניות וגם אם פה ושם בעולם של האוס היו תופעות שאפשר לקרוא להן מופרכות, הרי שבדרך כלל הן הסתדרו עם ההיגיון הפנימי של הסדרה.

לצערי בפרק האחרון הם היו כנראה נואשים כיוון שמספר התרחישים הבלתי הגיוניים שהכותבים רצו שהצופים יאמינו בהם היה גבוה יותר מכל פרק אחר שזכור לי. (אורלי) להמשך קריאה. 

בשולי הממיר

ג'ון קליז התארח ב"וויטני".

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il