איך זה נגמר בסוף, כולם ...

"מה שאתם צריכים לזכור, מה שאסור לכם לשכוח, זה שגרגורי האוס הציל חיים, הוא היה מרפא, ובסופו של דבר, האוס היה אידיוט"

                                                                   (וילסון, ההספד על האוס)
 

מה שאתם צריכים לזכור, מה שאסור לכם לשכוח, זו העובדה שהאוס הייתה פעם סדרה מדהימה באמת, שכל מה שאמרו על האוס בהספד שלו, היה מה שבאמת חשבתי על דמותו אז, שהוא היה אדם שמאתגר את הסביבה, ושהוא ידע כיצד לאהוב. אבל הפרק האחרון השאיר בי בעיקר תחושה של צער על כך שהסדרה, שבאה אל קיצה בפרק הזה  ממש כמו האיש שאותו קברו בפרק, אינה האוס באמת, וממש כמו האוס בתחילת הפרק, שפוקח את עיניו ותוהה לרגע איפה הוא ואיך הוא הגיע לשם בכלל, אף אני תהיתי לאורך הפרק איך הסדרה הגיעה לכאן בכלל, ומה השתבש בדרך?

"הדבר היחידי שהיה חשוב אי פעם זו החידה"

                                                                 (אמבר להאוס בתת מודע)
 

מה מניע את האוס - החידה שהוא צריך לפתור, הדאגה לחולה או אולי שניהם כאחד?  הסדרה בעונותיה הראשונות ידעה לשמור היטב על העמימות בנושא, על ידי הצגת חולים שבועיים שהם גם מסקרנים מבחינת המחלה המסתורית שלהם וגם מצליחים ליצור הזדהות אצל הצופים, ומדי פעם אפילו אצל האוס. אני לא יודעת מתי בדיוק זה התחיל אבל באיזשהו שלב האיזון הופר, והכף נטתה לצד החידה בצורה חדה מדי. והעובדה שהחידה נעשתה לדבר החשוב ביותר הפריעה במיוחד בגלל שעם התקדמות העונות גם הורגש ביתר שאת התהליך שבא לשיאו הפרק בבדיחה (שדווקא עבדה)  שתיארה את הדיון הרפואי שהתנהל לגבי החולה הנרקומן במילים, בלה, בלה בלה בלה ועוד כמה פעמים בלה והסתיימה בפסיקה של האוס: "Nobody cares about the medicine". ברגע שהחידה היא כל מה שחשוב אבל אין הקפדה על התעלומה הרפואית, מה שנשאר בסדרה זה רק עלילות הדמויות הקבועות שבה, ומהבחינה הזו האוס מעולם לא התעלתה על אף סדרה אחרת.

"השאלה המעניינת יותר היא: מדוע..."

דיוויד שור יוצר הסדרה אמר לא פעם שבעיניו העלילה פחות מעניינת מהמניעים של הדמויות, או במילים אחרות, שהרבה יותר מעניין בעיניו לעסוק בשאלה 'למה משהו קרה' מאשר בשאלה 'מה קרה'. גם קאטנר וגם אמבר בתת המודע של האוס אומרים לו במהלך הפרק את המשפט לעיל כל פעם בהקשר אחר, אבל הסיבה שהבאתי אותו כאן הייתה שאם השאלה המעניינת לגבי הפרק הייתה צריכה להיות מדוע האוס רואה את כל הדמויות שהוא רואה דווקא, ומהי המשמעות של זה,  הרי שהתחושה שעברה אליי הייתה שהתשובה היא די פשוטה שכן כל העלילה הזו נבנתה רק כדי שדמויות הסדרה בעבר יוכלו לקפוץ ולהיפרד, וזו הסיבה שהאוס הוזה ורואה ומדבר חלק ניכר מהפרק עם המתים דווקא, ושארגנו לו את ההלוויה כדי שמי שהיה חלק מחייו ולא הגיע לעולם שמעבר יוכל להיפרד, והשאלה היותר מעניינת היא כמובן מדוע קאדי סירבה גם היא להצטרף לחגיגות הסיום.

האוס וקאדי - חגיגת הסיום שלא הייתה 

"אל תהיה הגיוני, הייה נואש"

                                          (סטייסי להאוס בתת המודע)

ההיגיון היה תמיד נר לרגליו של האוס, והסדרה השתדלה תמיד להראות את הנתיב ההגיוני שבו אפשר לפרש תופעות בלתי הגיוניות וגם אם פה ושם בעולם של האוס היו תופעות שאפשר לקרוא להן מופרכות, הרי שבדרך כלל הן הסתדרו עם ההיגיון הפנימי של הסדרה. לצערי בפרק האחרון הם היו כנראה נואשים כיוון שמספר התרחישים הבלתי הגיוניים שהכותבים רצו שהצופים יאמינו בהם היה גבוה יותר מכל פרק אחר שזכור לי.

החלפת המסמכים הדנטליים. מתי האוס היה יכול להספיק לעשות זאת? גם אם הוא יצא מהדלת האחורית, הרי שבלי אמצעי תחבורה, ובלי כספים (הם אמרו שהוא לא לקח כלום) הוא היה צריך להספיק להקדים צוות שלם שעבד ביחד בהעברת הגופה ובבדיקתה. ושלא היה צריך להתאושש משאיפת עשן, או הזרקת הירואין.  

כל הנקודות הללו  יוצאות מנקודת הנחה שהאוס לא תכנן מראש לביים את מותו, אלא ניצל את הרגע, שכן למרות שתכנון מראש היה יכול להסביר גם את החלפת המסמכים הרפואיים של השיניים, גם את העובדה שהוא השאיר את הפלאפון מאחוריו ועובדות אחרות הרי שתכנון מראש שומט את כל ההיגיון מאחורי שאלת ה"להיות או לא להיות" שעמדה בבסיס הפרק.

האוס: הוא מאושר!

אמבר: הוא מת!

במהלך הפרק היה נראה שהאוס הגיע למצב שבו כל מה שחשוב לו הוא רק לטשטש את הכאב כי המציאות קשה וכי הוא נתפס לרעיון שהרואין יטיב לעזור לו להתמודד עם המציאות הזו יותר מאשר כל דבר אחר שגרם לו אושר בעבר, כמו למשל פתרון החידה. עצוב מבחינתי שבתת המודע של האוס, הנימוק העיקרי כנגד האושר המושג באמצעות סמים, הוא המוות,  בעוד שהטיעון העיקרי בעיניי צריך להיות שקהות חושים איננה אושר, קהות חושים היא רק קהות חושים. אפשר לטעון שזה היינו הן במידה מסוימת, כיוון שההתלבטות של האוס להיות או לחדול נבעה בעיקר מהסיבה שה-"להיות" שהוא הרגיש מסוגל לו באותו הזמן הוא רק להיות של טשטוש חושים או של כאב, ואני חושבת שהדבר הכי יפה שקמרון של התת מודע אמרה לו, זה שהטשטוש הזה של החושים הוא בעצם התאבדות של פחדנים שמחכים שההחלטה תילקח מידיהם. השאלה שאותי מעניינת היא האם אפשר לראות בעלילה הזו הקבלה למסלול שגם הסדרה עשתה: קיום מאושר בהתחלה, אחר כך קיום מכוח האינרציה אפילו כשזה כבר לא זה, ולבסוף ביום ההתאבדות כשההחלטה כבר מחוץ לידיהם של היוצרים?

"כולם מתים"

כבר יצא לי לצפות בסדרות שבסופן כולם מתים ומי שראה את הפרק יודע שלא כך הסדרה מסתיימת, אלא ששם הפרק "כולם מתים" מתייחס לדבריו של האוס בהזיות התת מודע שלו, על כך שכל המאבק שלו בהצלת חיים הוא חסר משמעות, כיוון שבעוד שבעים שנה מהיום גם האנשים שהוא הציל יהיו מתים ממש כמו וילסון חברו הטוב שנותרו לו רק כחמישה חודשים (מפליאה אותי ההתייחסות שלהם לממד הזמן הזה כאילו היא מדד מדויק). מכיוון שהכותבים לא בחרו לסיים את הסדרה במוות של כולם בפועל, ובפרט לא במוות של האוס אלא במוות מבוים של האוס, הרי שאני חושבת שהכותבים הפליאו לעשות בבחירת השם לפרק גם בגלל ההתייחסות עצמה וגם בגלל ההתכתבות של שם הפרק עם התמה של הסדרה Everybody lies שהם מדגימים אותה יפה במקרה שלהם.

"ותמיד אהיה אסירת תודה..."

                                         (13, ההספד על האוס)
 

למרות שביקורת רבה לי על הפרק האחרון, ובפרט על החלטתו של האוס לביים את מותו, שאני מוצאת אותה אולי נדיבה כלפי וילסון, אבל אכזרית מאוד כלפי היתר ובמיוחד כלפי אמו.  אני רוצה לציין שהיו גם דברים שאהבתי בפרק כמו את האזכור של הסרט "ללכת שבי אחריו" שבו כידוע שיחק בין היתר רוברט שון ליאונרד (וילסון), את הדיון על כוח החיים על פני מוות של חברים אהובים שהוא ניהל עם אמבר ואת האזכורים של הגיהינום: "מה נשמע בגיהינום אמבר? האם זה הגיהינום - נצח של אנשים שמנסים לשכנע אותי לחיות?" (שמשעשע לשמוע מאדם שלא מאמין בחיים שאחרי, אפילו אם זה רק לצורך הבדיחה). למרות שיש לי ביקורת גם על העונות האחרונות, אני רוצה להגיד שבסופו של דבר אני שמחה מאוד על כך שהסדרה האוס נכנסה לחיי, וכמו שאמר פעם האוס על סדרה אחרת, שהוא לא חייב לראות אותה אבל זה גורם לו אושר, אף אני רוצה להודות על הסדרה שבעונותיה הטובות גרמה לי אושר רב.