"הסיטקום מת". כמה פעמים שמענו את הביטוי הזה בשנים האחרונות? ואכן, מצבו של ה"סיטקום" - קומדיית המצבים הקלאסית עם הצחוק המוקלט ברקע בכי רע. רוב הסיטקומים שמשודרים היום בטלוויזיה האמריקאית פשוט לא מצחיקים. בטבלאות הרייטינג קשה מאוד למצוא סיטקומים שמדורגים במקומות הגבוהים, ובאופן עצוב, אך לא לגמרי מפתיע, אלה שכן נמצאים שם הם בדרך כלל הבינוניים שבהם, במקרה הטוב.

אבל למרות שאפשר להגיד בפה מלא שמצב הסיטקומים עגום, קשה להגיד דברים דומים על מצב הסדרות הקומיות. בשנים האחרונות יש פריחה מרתקת של סדרות שהינן קומיות במהותן, אך אינן מעוצבות בסגנון של הסיטקום הקלאסי. כמובן שזהו אינו סגנון חדש, וראינו בעבר לא מעט סדרות קומיות שחרגו מהמסגרת ה"סיטקומית" המקובלת, ובראשן, כמובן "סיינפלד" הגאונית, אבל היו סדרות נפלאות אחרות שצולמו מחוץ לאולפן והתבססו פחות על הסיטואציות הקומיות וחיי המשפחה, ויותר על סאטירה שנונה ודמויות יוצאות דופן, כגון: "לארי סנדרס" המבריקה ו"סקס והעיר הגדולה" החביבה. למרות זאת, אפשר לראות שבתקופה האחרונה הסגנון הזה הולך ונהיה פופולרי, ויש "תור זהב" של סדרות קומיות מצוינות בסגנון דומה שמשודרות בטלוויזיה האמריקאית, בהן "מלקולם באמצע", "המשרד" ו"משפחה בהפרעה".

בעונה האחרונה עלו ברשתות הארציות שלוש סדרות חדשות, שהדבר הבולט בהן הוא סטייה מהמסגרת המקובלת וכתיבה קצת יותר מחודדת מהרגיל - "Kitchen Confidential" (החביבה, שלמרבה הצער נמצאת בסכנת קיום), "My Name is Earl" (המוצלחת, שזוכה להצלחה, וטוב שכך) ו-"Everybody Hates Chris" (המאכזבת משהו, שביחס לרשת השידור בה היא משודרת מצליחה למדי). יש שיטענו שגם "בנות גילמור" ו/או "עקרות בית נואשות" הינן סדרות קומיות במהותן, אולם לצורך העניין אתעלם מטענה זו, למרות שייתכן שיש בה ממש.

הסדרות האלה שאבו את עצם קיומן, בין היתר, בזכות ההצלחה היחסית, לא כל כך מבחינת הרייטינג, למרבה הצער, אבל בהחלט מבחינת הביקורות, של שתי סדרות קומיות מבריקות שעלו לשידור ברשתות ארציות. האחת, עלתה לשידור בשנת 2003 וזכתה לשבחים מקיר לקיר ע"י המבקרים, ואף זכתה בפרס ה"אמי" לסדרה הטובה ביותר בתחום הקומדיה - "משפחה בהפרעה" שמה. רבים טוענים, כי זוהי הסדרה המצחיקה ביותר היום בטלוויזיה, והכתיבה המבריקה שלה, כמו גם הכישרון הקומי של שחקניה, זוכים לשבחים נלהבים מצופים רבים.

השניה עלתה לשידור כבר בשנת 2001, לא זכתה בפרס ה"אמי" ולא מעטים סבורים, במיוחד לאחרונה, שהיא איבדה את סוד קסמה. ובכל זאת, ועם כל הכבוד לסדרות האחרות, ו"משפחה בהפרעה" בראשן - ויש כבוד - "סקרבס" היא הסדרה הקומית הטובה ביותר בטלוויזיה, והיא הסדרה שהסדרות החדשות צריכות לשאוף להידמות לה, כי הסדרה הזו היא פשוט בית ספר לטלוויזיה.



מי את, "סקרבס"?
כש"סקרבס" עלתה לאוויר במהלך 2001, מצבה של רשת NBC בהחלט לא היה גרוע כמו מצבה היום, אבל כבר אז היה ברור שהגיע העת לחילופי דורות אצל הסדרות הקומיות של הרשת. "סיינפלד" הלכה לעולמה ו"חברים" החלה להתעייף ולאבד קהל. במצב פני הדברים "סקרבס" היוותה משב רוח רענן.

יוצר הסדרה, ביל לורנס, הוכיח בעבר שהוא יודע לעשות טלוויזיה טובה ושימש כאחד מן היוצרים והמפיקים בפועל של "ספין סיטי" החביבה. צוות השחקנים של "סקרבס" לא היה מוכר כל כך לקהל הרחב באותה עת, למעט מספר חריגים: שרה צ'ולק (אליוט) גילמה לזמן מה את הבת של רוזאן - בקי, דונלד פייזון (טרק) שיחק ב"קלולס" (הסרט והסדרה) וב"פליסיטי" וג'ון סי. מק'גינלי (ד"ר קוקס) שיחק ב"פלאטון"(!) וב"וול סטריט".

אבל עם כל הכבוד ללורנס ולצוות הנחמד, מדובר בסדרה על רופאים. מה כבר אפשר לחדש בסדרה כזו? כמה היא יכולה להיות רעננה? שהרי אין פורמט לעוס וטחון מסדרה על רופאים (חוץ מסדרה על שוטרים שמפענחים פשעים ומסדרה על עורכי-דין, כמובן). אבל "סקרבס" הוכיחה לכל המפקפקים שלא די בכך שמקומה בלוח השידורים ראוי, אלא שאין לה מה להתבייש גם אל מול קודמותיה. הסגנון המיוחד והקצבי שלה, הכתיבה החדה, הדמויות המטורפות וקווי העלילה המפתיעים הפכו את הצפייה בה לתענוג ואת העובדה שלא זכתה מעולם בפרס ה"אמי" לסיבה נוספת למה הטקס הזה לא רלוונטי, שכן, עם כל הכבוד למצביעים של ה"אמי" - ואין כבוד - זו הסדרה שראויה לתואר "הסדרה הקומית הטובה ביותר".

למה "סקרבס" היא הסדרה הקומית הטובה ביותר
חשוב להבהיר, כי הטענה המועלית כאן היא ש"סקרבס" היא הסדרה הקומית הטובה ביותר. כלומר: הסדרה הטובה ביותר מבין הסדרות הקומיות המשודרות בטלוויזיה. משמע: היא לא בהכרח הכי מצחיקה, אבל היא הסדרה המושלמת ביותר מבין הסדרות הקומיות המשודרות היום בטלוויזיה. חשוב גם להבהיר שכותב כתבה זו טרם צפה בעונה הרביעית ששודרה בארה"ב, והיא מתבססת אך ורק על שלוש העונות הראשונות שלה.

כדי לקבוע מיהי הסדרה הקומית הטובה ביותר צריך לבחון את הקריטריונים החשובים לסוג זה של סדרות. ראשית, מאחר שמדובר בסדרה קומית היא צריכה להיות מצחיקה. שנית, הדמויות צריכות להיות מעניינות, מצחיקות ומעוררות הזדהות. שלישית, הכתיבה צריכה להיות ברמה גבוהה, והעלילה צריכה להיות מעניינת ומשעשעת, הן ברמת הסיפור הבודד והן ברמת הסיפור המתמשך. בנוסף, חשוב שהסיפורים יכללו איזשהו רעיון שיש בו אמירה סאטירית/חברתית כלשהי, או לכל הפחות אמירה על אופיים וחולשותיהם של בני האנושי. כמו כן, על המשחק להיות ברמה גבוהה ביותר, ועל השחקנים להפגין כישורים קומיים מוכחים. ולסיום, ראוי שבין כל הרגעים הקומיים ישתלבו גם רגעים דרמטיים, על מנת לתת נפח לדמויות ולהפוך את העלילה למעניינת יותר.

הבה ניישם את הקריטריונים הללו על "סקרבס", ונראה מדוע היא ראויה לתואר "הסדרה הקומית הטובה ביותר".

היכולת להצחיק
"סקרבס" היא סדרה מצחיקה. מאוד מאוד מצחיקה. יש הטוענים שהיא פחות מצחיקה מבעבר, אבל קשה לומר שהיא לא מצחיקה. החל מההומור הפיסי, שבניגוד לנוהג מוצג באופן משעשע ולא וולגרי, דרך ההומור הטקסטואלי - שבא לידי ביטוי בבדיחות הקבועות (בדיחות הסקס של "הטוד", השמות הנשיים שד"ר קוקס מדביק לג'יי די וכו'), בדיאלוגים המושחזים, הירידות ההדדיות של הדמויות האחת על רעותה וכלה בהומור הויזואלי - שבא לידי ביטוי בסצינות החלומות ההזויות והמטורפות ובמחוות משעשעות וקריצות חביבות לסרטים ולסדרות טלוויזיה אחרות. "סקרבס" יודעת לספק את הסחורה ולגרום לצופה שלה לכאב בטן ארוך. וגם לשכנים של אלה שצופים בה באופן קבוע להיות אנשים נרגנים ועצבניים מתמיד. אפשר לרשום "וי" בשקט.



הדמויות
סדרה קומית טובה צריכה להציג דמויות בעלות אופי קריקטורי יותר מאשר דמויות בסדרה דרמטית, וזה נובע, כמובן, מאופיין של סדרות קומיות, שמטרתן להקצין את ההתנהגות האנושית ולהציג אותה באור מגוחך. לכן, הדמויות בסדרה מעין זו צריכות להיות בעלות מאפיינים ברורים - עליהן להיות מוקצנות, עקביות, קצת מוטרפות ובעיקר - משעשעות ומעניינות.

כשמסתכלים על הדמויות ב"סקרבס" אפשר לראות שהן עונות על כל הקריטריונים האלה, ובגדול, אבל עם טוויסט. כל הדמויות ב"סקרבס" הן קריקטוריסטיות, מוקצנות, משעשעות וכו', אבל רובן גילו במהלך הסדרה צדדים מפתיעים ומרתקים באישיות שלהן. בולטת מכולן היא דמותו של ד"ר קוקס, שמצטייר כאדם זעוף, נרגן, בלתי צנוע בעליל וחסר סבלנות בכלל, אבל פעם אחר פעם מתברר שמדובר גם באדם בעל ערכים, עם נשמה טובה, ספוג חרדות ופחדים ואכפתי. אפילו ד"ר קלסו, שמצטייר כשליחו של השטן עלי אדמות מגלה מדי פעם סימני אנושיות ואכפתיות כלפי הזולת. כמובן שחלק מדמויות המשנה מעוצבות באופן חד-מימדי יותר (כגון "הטוד" או "לאוורן"),שכן ממילא תפקידן הוא להצחיק ותו לא, אבל אפילו הדמויות הללו מצליחות מדי פעם להפתיע. כך, למשל, התברר שהשרת אינו סתם אדם מעצבן שנהנה להתעלל באנשים בשביל הכיף, אלא אדם שהיו לו שאיפות בחיים והתאכזב, שיש לו ערכים שעליהם הוא לא מוכן להתפשר ושהוא בסך הכל בחור טוב שאוהב ליהנות (ואם כבר השרת - הרעיון שיש דמות של שרת שנוהג להתעלל בגיבור הראשי כבדרך קבע פשוט היסטרי. קשה לי לחשוב על רעיון מופרע יותר ומקורי יותר לדמות משנה בסדרה קומית, ורק על כך מגיע לביל לורנס "שאפו").

אם אפשר להגדיר מאפיין אחד שמבדיל את הדמויות ב"סקרבס" מן הרוב המכריע של הדמויות בסדרות קומיות - זה שאכפת לנו מהן. במרבית הסדרות הקומיות הדמויות מצחיקות אותנו, לעתים מכאיבות לבטן שלנו מרוב צחוק וגורמות לנו לחבב אותן, אבל לא ממש אכפת לנו מהן. אנחנו מצפים מהן להצחיק אותנו, ואם הן מפסיקות לעשות כן, אנחנו מאבדים בהן עניין בדרך כלל. אבל ב"סקרבס" זה אחרת. כשג'יי די מפשל ומרגיש מזופת - כואב לי יחד איתו. כשד"ר קוקס מאבד את חברו הטוב ביותר - אני בוכה ביחד איתו. כשאליוט מגלה שג'יי די לא מאוהב בה אחרי שזרקה בשבילו את החבר - אני כועס יחד איתה. האם למישהו באמת אכפת מהדמויות של "משפחה בהפרעה" (למעט, אולי, ג'ורג' מייקל)? האם מלבד להצחיק אותנו הן מעוררות בנו רגש כלשהו? הטווח הרגשי שהדמויות של "סקרבס" יצרו עבור הצופים הוא נדיר גם במונחים של סדרה דרמטית, ואפשר לומר שזהו הישג עצום ליוצרים, לתסריטאים ולשחקנים של הסדרה הזאת, וזה אחד הדברים שמבדל אותה מכל סדרה קומית אחרת ששודרה על גבי המסך הקטן בשנים האחרונות, ובכלל.



הכתיבה
אפשר לתמצת את דעתי על רמת הכתיבה של הסדרה במילה אחת: "מבריקה". אפשר לתמצת גם במספר מילים: "איך הם עושים את זה, לעזאזל?".

הכתיבה של סדרה כמו "סקרבס", כמו גם סדרות אחרות, מחייבת השקעה בשני מישורים סיפוריים: מחד, הסיפור לטווח הקצר, כלומר: צריך לדעת ליצור קווי עלילה שמתאימים לפרק אחד, ולמצות אותם באופן מספק במהלך אותו פרק. מנגד, הסיפור לטווח הארוך, דהיינו: צריך לפתח קשתות עלילה רחבות שנמשכות לאורך מספר רב של פרקים ומשתלבות בעלילות הקצרות.

גם כאן "סקרבס" עושה עבודה מצוינת. הסיפורים לטווח הקצר עשויים היטב. אחת המלכודות שבהן קל ליפול, במיוחד בסדרה קומית, ובוודאי בסדרה על בית חולים, היא הנוסחאתיות. "סקרבס" מצליחה שוב ושוב להימנע מהמלכודת הזו ולייצר סיפורים מעניינים ומפתיעים, תוך נגיעה בנושאים שונים ומגוונים. כך, למשל, חלק מהסיפורים מתמקדים בחולים - לעתים במחלות שמהם הם סובלים, לעתים בצרכים שיש להם ולעתים בתקשורת שלהם עם צוות הרופאים, ולעתים הסיפורים מתמקדים בצוות הרפואי - היחסים הפנימיים, המחלוקות המקצועיות, הכעסים ההדדיים וכו'.

"סקרבס" מתמחה ביצירה של פרקים "מיוחדים" שבהם קורה משהו יוצא דופן שמותיר את הצופה מופתע. בלט במיוחד הפרק במהלך העונה השלישית שבו הוטעו הצופים לחשוב שהמוות שאליו התייחס ג'יי די במהלך הפרק היה של חולה "רגיל", בעוד שבפועל כוונתו היתה למותו של אחיה של ג'ורדן, חברו הטוב של ד"ר קוקס. רק בסיום הפרק, כשהתגלה הטוויסט העלילתי המבריק, התברר מדוע ד"ר קוקס כל כך כעס עליו, ולא פחות מעניין - פתאום התברר מדוע ד"ר קלסו גילה אמפטיה מפתיעה לרגשותיה של קרלה (כנראה שההכנות להלוויה גרמו לו לחשוב על אובדן ועל המשמעויות שלו). כמו בפרק הזה, לאורך פרקי הסדרה, קווי העלילה משתלבים האחד בתוך השני ורק בסוף הפרק מבינים הצופים שלפרק היה נושא אחד משותף שקישר בין כל אותם סיפורים. זו אחת הגדולות של "סקרבס", וזו תכונה המאפיינת בד"כ את הכתיבה של סדרות מוצלחות במיוחד.

באשר לקשתות העלילה הרחבות - "סקרבס" לא פוחדת לקחת סיכונים וללכת גם על קווי עלילה בלתי צפויים וקצת מסוכנים. לחובתה ייאמר שזה לא תמיד עובד (אולי די כבר עם ג'יי די ואליוט? מיצינו!), אבל הרבה פעמים זה ממש מפתיע (ד"ר קוקס מאוהב בקרלה, זו שג'יי די שכב איתה היא האקסית של ד"ר קוקס). לפעמים ההתנהגות של הדמויות במהלך האירועים היא הדבר המפתיע (ד"ר קוקס מדבר אל ג'יי די כמו אדם רגיל אחרי שגילה שהוא שכב עם ג'ורדן. רק אחר כך מבין ג'יי די שזה בגלל שהוא בכלל לא סופר אותו, ושהיחס המזלזל הוא הדרך שלו להביע הערכה כלשהי כלפיו).

הנה כי כן, הכתיבה ב"סקרבס" היא, ללא צל של ספק, אחת מהמשובחות בטלוויזיה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בסדרה קומית.



המשחק
כדי שסדרה קומית תהיה מוצלחת באמת היא זקוקה לשחקנים טובים שיעבירו את הרעיונות הקומיים בצורה מוצלחת. לשם כך, הם צריכים להיות ניחנים בחוש קומי, בתזמון קומי מושלם, ביכולת לאפיין באופן קיצוני את התכונות של הדמות וביכולת לדקלם את הטקסטים באופן שמתאים לדרך שבה נכתבו. אין ספק, כי צוות השחקנים של "סקרבס" עונה, אחד לאחד, על כל התכונות הללו. ניקח לדוגמא את קן ג'נקינס (ד"ר קלסו) - הבחור עושה עבודה שקטה, אבל מדויקת להפליא. הוא הצליח ליצור דמות שהצופים אוהבים לשנוא, אבל עדיין מצליח לשעשע אותם, תוך שהוא משכנע אותם שהוא בעצם השטן בעצמו - עם חיוך.

אבל העבודה בסדרה כמו "סקרבס" דורשת מגוון תכונות רחב עוד יותר מצוות השחקנים. כאן לא מספיקים הכישורים הקומיים, אלא נדרשים גם כישורים דרמטיים למכביר (כפי שיפורט בהמשך). השחקנים בסדרה צריכים לדעת לספר בדיחה, ורגע לאחר מכן להראות רגשות של רופא שמת לו חולה בין הידיים. זו עבודה לא פשוטה, אבל חברי הקאסט עומדים בה באופן מרשים. כאן בולט במיוחד ג'ון סי. מקגינלי, שלמרות שיש כאלה הטוענים שהוא ממחזר את אותו שטיק קומי שוב ושוב, הרי שלא רק שהם טועים, אלא שהם גם מחמיצים את היכולות הדרמטיות של השחקן ובמיוחד את היכולת שלו להעביר את התחושות של הדמות ואת הכאב שלה באופן מדהים, וזאת לעתים אפילו רגע קצר לאחר עוד מונולוג "קוקסי" שנון ומוטרף אופייני. האיש פשוט גאון, אין מילה אחרת.

מסרים
אחד הדברים שפחות מאפיינים סדרות קומיות הוא היכולת להעביר מסרים כלשהם במהלך הפרקים. יובהר: סדרות קומיות אינן נמנעות במהותן מהעברת מסרים. בדרך כלל יש בהן איזושהי אמירה סאטירית כלפי החברה וכלפי בני האנוש, והן עושות זאת באמצעות הקצנה של הדמויות ושל הסיטואציות המתוארות. אבל סדרות כאלה בוחרות להתמקד בפן המגוחך של הדברים ופחות בפן הרציני שלהם. "סקרבס" יוצאת דופן באופן מובהק מאחיותיה לז'אנר, בכך שהיא אינה מפחדת להעביר מסרים ולנסח אמירות חברתיות ואנושיות נוקבות גם באופן רציני. הדבר נעשה כבר בבנייה של הדמויות, שיש בה אמירה לגבי חולשותיהם של בני האנוש (ג'יי די חושק במה שאינו יכול להשיג, ד"ר קוקס נהנה לסבול, אליוט נלחצת משום כלום), אבל הדברים מקבלים משנה תוקף בבניית העלילות שבבסיס הפרקים. ניקח, לדוגמא, את הפרק שבו ג'יי די מספר לקהל הצופים על הנוהג של רופאים להקשיב לפציינט במשך לא יותר מ-15 שניות. הסוגיה מוצגת באופן קומי לגמרי, תוך ספירת השניות בכל דיאלוג בין החולה שבמחלקה לבינם, אבל לקראת סוף הפרק, חלה תפנית וג'יי די וקוקס מבינים שאם היו טורחים להקשיב לחולה, הם היו מגלים מהר מאוד מדוע היא נמצאת במחלקה שלהם. מעבר למסר החברתי הברור, יש כאן גם מסר חשוב לרופאים באשר הם - דבר שמחייב זריקת מילה טובה לצוות הכותבים שאינו מתחנף לאנשים שאותם הוא כביכול מתעד.

כמובן שבמהלך קיומה עד כה נגעה הסדרה בנושאים רבים אחרים, כגון: הטרדות מיניות, אפליה כלפי נשים, יחסי שחורים-לבנים, סמים וכיו"ב. היכולת של הסדרה לגעת בנושאים רגישים ומורכבים, מבלי לפגוע בשטף העלילתי, מעוררת הערכה והופכת את חווית הצפייה בסדרה למענגת עוד יותר.

הדרמה
וכאן הגענו למרכיב שהופך את "סקרבס" לסדרה כל כך יוצאת דופן ומרתקת. "סקרבס" היא סדרה קומית בהגדרתה ובמהותה. היא מבקשת קודם כל להצחיק. הקצב שלה מהיר. הפאנצ'ים נזרקים לאוויר בכמויות. המשחק מוגזם לעתים באופן מכוון והדיאלוגים חדים כראוי לסדרה קומית. אבל למרות המהות הקומית והיכולות הבלתי ניתנות לערעור בתחום זה, "סקרבס" מצטיינת, באופן מעורר התפעלות ממש, בפן הדרמטי שלה.

מעטות הן הסדרות הדרמטיות שיודעות ליצור אפקט דרמטי כמו ש"סקרבס" יודעת לעשות ברגעיה הטובים. לפעמים זה נעשה ברגע אחד קטן בתוך פרק, ולעתים זה נעשה לאורך פרק שלם. יצירה של אלמנט כזה באופן אפקטיבי מהווה מלאכת מחשבת ממש, במיוחד בעידן הנוכחי שבו הצופים כבר ראו הכל, או כך הם חושבים לפחות. כדי ליצור דרמה טובה צריך לשלב מספר גורמים: סיפור מעניין, אירוע מכונן שיוצר את האפקט הנדרש, דמויות שמתנהגות באופן שונה מהרגיל אך באופן שעקבי לאופיין, וקתרזיס. הכותבים של "סקרבס" נתברכו ביכולת לשלב את כל הגורמים האלה יחדיו. ולא פחות חשוב מכך - לדעת בדיוק מתי לשים את הגבול בין הקומדיה לדרמה ומתי לא ליפול לקלישאה הרגילה. כך, למשל, באחד הפרקים מצליח ד"ר קוקס לשמור על רצף במשך יום שלם בלי שחולה ימות, אבל ממש דקות ספורות לפני תום היום מת לו החולה בידיים. אליוט ההמומה מסרבת לקבוע את המוות, אבל קוקס מכריח אותה לעשות כן, ומסביר לה שגם חולה אחד מת ביום זה הישג מצוין. בסצינה הקטנה הזו היתה יותר דרמה מעניינת מאשר יש בעונות שלמות של סדרות טלוויזיה מסוימות, וזה אומר הכל.



סיכום
"סקרבס" היא עוף מיוחד בטלוויזיה שלנו, ואנו צריכים לשמוח על כך ולהתפלל שהסדרה הזו תישאר עמנו עוד זמן מה, ולא תהפוך לכלי בידיה של רשת NBC (עדיין לא העלתה אותה לשידור העונה, ולא ברור מה היא רוצה לעשות איתה). הסדרה הזו היא לא רק הסדרה המצחיקה ביותר בטלוויזיה, לטעמי לפחות, ולא די בכך שיצרה מגוון של דמויות עגולות, מעניינות ועשירות וקווי עלילה מרתקים, אלא שמדובר כאן באחת הסדרות שמייצרות דרמה בצורה המוצלחת ביותר כיום בטלוויזיה. במקום שבו סדרות כה רבות נכשלו, מצליחה "סקרבס" שוב ושוב לרגש ולהפעים את צופיה, וליצור טלוויזיה עם נשמה שקשה להישאר אדישים כלפיה. השילוב של התכונות האלה, ובמיוחד זו האחרונה, הופכים אותה לא רק לקומדיה מוצלחת בזכות עצמה, אלא גם לסדרת טלוויזיה שראויה לתואר "הסדרה הקומית הטובה ביותר", שכן אף סדרה קומית אחרת, לרבות "משפחה בהפרעה" המוצלחת, אינה מתקרבת להישגים הטלוויזיוניים שאליהם הגיעה "סקרבס" בשנים האחרונות.