סדרות ישראליות ישנות: הקלאסיקות של הערוץ הראשון וערוץ 2 שעדיין מחזיקות

יש סוג מסוים של ערב שבו שום סדרה חדשה לא עובדת. העלילות מרגישות מוכרות מדי, הטריילרים צועקים, ובסוף מישהו בסלון אומר ״אולי נשים משהו ישן?״. הרשימה הזאת נכתבה בשביל הערב הזה. היא לא מנסה לדרג את כל מה ששודר כאן מאז שהטלוויזיה הגיעה, אלא לבחור את הסדרות הישראליות הישנות שאפשר לחזור אליהן גם היום, בלי שזה ירגיש כמו שיעור היסטוריה.

כדי שלא נדרוך על הרשימה הרחבה שכבר פרסמנו, נשים גבול: כאן מדובר בעיקר בסדרות ששודרו לפני אמצע שנות ה־2000, מתקופת הערוץ האחד ועד השנים הראשונות של ערוץ 2. מי שמחפש את המבחר הכללי, כולל הדרמות של העשור האחרון, ימצא אותו ברשימת סדרות ישראליות מומלצות.

רגע של רקע: מערוץ אחד לשניים

הטלוויזיה הישראלית נוסדה ב־2 במאי 1968, והשידור הראשון שלה היה מצעד צה״ל ביום העצמאות בירושלים. באוגוסט של אותה שנה התחילו שידורי ניסיון סדירים, בהתחלה שלושה ערבים בשבוע. במשך קרוב לעשרים שנה, יחד עם הטלוויזיה החינוכית, זה היה הערוץ הישראלי היחיד. כולם ראו את אותו הדבר, באותה שעה, וזה בדיוק מה שהפך כל משפט מצליח לנכס לאומי.

ערוץ 2 התחיל לשדר באופן סדיר ב־4 בנובמבר 1993, אחרי שנים של שידורי ניסיון, ובשנותיו הראשונות הופעל בידי שלוש זכייניות: קשת, רשת וטלעד. כמעט כל הסדרות ברשימה שודרו באחד משני הערוצים האלה. הערוץ הראשון סיים לשדר ב־14 במאי 2017 והוחלף למחרת בכאן 11. ערוץ 2 התפצל באוקטובר 2017 לקשת 12 ולרשת 13. הפרט הזה חשוב כי הוא מסביר איפה נמצאות היום הזכויות על חלק מהסדרות.

לול: המערכונים שהמציאו טון

״לול״ שודרה בארבעה חלקים בין 1969 ל־1973, בהנהגתם ובבימויים של אורי זוהר ובועז דוידזון, ונתנה לקבוצה סביבם את השם ״חבורת לול״. היא שילבה מערכונים, קטעי קישור ושירים. חלק חמישי היה אמור להיות מופק ב־1973, אבל בוטל אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים.

צפייה ב״לול״ היום דורשת קצת סבלנות. הקצב איטי, ההומור שייך לתקופה אחרת, וחלק מהבדיחות לא יעבור. אבל מי שרוצה להבין מאיפה הגיע הטון המשוחרר, הקצת חצוף, שהקומדיה הישראלית מחזיקה בו עד היום, צריך להתחיל כאן. ובונוס: השירים עדיין טובים.

חדווה ושלומיק: הדרמה הראשונה שעוררה מהומה

״חדווה ושלומיק״ שודרה באביב 1971, והייתה מהסדרות העלילתיות הראשונות שהופקו בישראל. היא מבוססת על ספרו של אהרן מגד, ״חדווה ואני״, ועוסקת בזוג שעוזב את הקיבוץ לטובת העיר הגדולה. את התסריט כתבה ארנה ספקטור, שעיבדה אותו יחד עם יהונתן גפן, ושמואל אימברמן ביים.

כשהיא עלתה, הותקפה הסדרה על רמתה ועל היותה ״לא חינוכית״. הזמן היה נדיב איתה יותר: הערוץ הראשון שידר אותה שוב ושוב, ובמרץ 2005 יצא מארז DVD של פרקיה, הראשון של סדרת דרמה ישראלית. ויש עוד פרט יפה: כשרשות השידור סיימה לשדר ב־2017, שיר הנושא שלה היה השיר האחרון ששודר בערוץ הראשון, בגרסת כיסוי של מארינה מקסימיליאן.

ניקוי ראש: כשהסאטירה עוד יכלה לזעזע

״ניקוי ראש״ שודרה בערוץ הראשון בין 1974 ל־1976, בשתי עונות: עשרים פרקים בראשונה, שנים עשר בשנייה. היא הגיעה אחרי מלחמת יום הכיפורים ועסקה בשבר שאחריה, בדו״ח ועדת אגרנט, בממשלת רבין הראשונה, בשחיתות ובפערים חברתיים.

מה שהופך אותה לקלאסיקה הוא ההקשר. כשיש ערוץ אחד, סאטירה פוליטית מגיעה לכל בית בבת אחת, וזה נתן לה השפעה שקשה לדמיין היום. כצפייה בת זמננו היא דורשת רקע היסטורי, ולכן היא מתאימה יותר לחובבי טלוויזיה ופוליטיקה מאשר לערב קליל.

זהו זה!: עשרים שנה של קומדיה משפחתית

״זהו זה!״ שודרה בערוץ הראשון בין 1978 ל־1993, בהפקת הטלוויזיה החינוכית, ובערוץ 2 בין 1993 ל־1998. עשרים שנה ברציפות הפכו אותה לתוכנית קאלט. במרץ 2020, בתחילת הקורונה, היא חזרה לעונות איחוד בכאן 11, ובמרץ 2022 קיבלה פרס מפעל חיים מהאקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה.

מכל הרשימה, זו כנראה הסדרה שהכי קל לחזור אליה עם ילדים. המערכונים קצרים, ההומור לא אכזרי, והשירים נכנסים לראש. לנוסטלגיה של הקטנים, עם סדרות שנבנו במיוחד עבורם, הקדשנו מדריך נפרד על סדרות ילדים נוסטלגיות ישראליות.

קרובים קרובים: הסיטקום הראשון

״קרובים קרובים״ שודרה בין 1983 ל־1986, בהפקת הטלוויזיה הלימודית, ונחשבת לקומדיית המצבים הישראלית הראשונה. היא עסקה במשפחה מורחבת שחולקת בניין משותף, וכיכבו בה יהורם גאון, לאורה ריבלין, תיקי דיין, אילן דר וחנה מרון. את שתי העונות הראשונות כתבו אפרים סידון וב. מיכאל, ואת השלישית סידון לבדו. הסדרה הוקלטה מול קהל חי, ואת נעימת הפתיחה הלחינה נורית הירש.

הקהל החי מורגש בכל פרק, וזה חלק מהקסם. הקצב תיאטרלי, הצחוקים אמיתיים, והדינמיקה בין הדמויות עדיין עובדת. מבין הסדרות הישנות ברשימה, היא זו שהכי פחות צריך להסביר לצופה צעיר.

החמישייה הקאמרית: הסאטירה שהתיישנה הכי פחות

״החמישייה הקאמרית״ נוצרה בידי אסף צפור, שהיה גם התסריטאי הראשי, ואיתן צור, שביים את כל פרקיה. היא שודרה בין 1993 ל־1997, תחילה בטלעד בערוץ 2 ובהמשך בערוץ הראשון. בינואר 2010 קיבלה תואר עמית כבוד מבית הספר לקולנוע סם שפיגל.

מה שמפתיע בצפייה חוזרת הוא כמה מעט היא תלויה בחדשות של אותה תקופה. הרבה מהמערכונים צוחקים על טיפוסים ישראליים ולא על פוליטיקאים של אותה שנה, ולכן הם עובדים גם שלושים שנה אחרי. אם יש סדרה אחת ברשימה שהייתי ממליצה למי שלא גדל עליה, זו היא.

רמת אביב גימל, פלורנטין ושמש: ערוץ 2 מוצא את הקול

סוף שנות התשעים היו השנים שבהן ערוץ 2 בנה זהות משלו, ושלוש סדרות מייצגות את זה היטב, כל אחת בז׳אנר אחר:

״רמת אביב גימל״, שיצרו יואל זילברג וגל פרידמן, כונתה ״אופרת הסבון הישראלית הראשונה״ והחזיקה שש עונות. ״פלורנטין״, של אודי זמברג, איתן פוקס, עדו בורנשטיין וגל אוחובסקי, עקבה בשלוש עונות אחרי חבורת צעירים בשכונה התל אביבית, עם ״מכה אפורה״ של מוניקה סקס כשיר נושא. ״שמש״, בהפקת טדי הפקות ועם ״איזה עולם״ של טיפקס בפתיחה, הפכה לאחת מקומדיות המצבים המצליחות בטלוויזיה הישראלית ועלתה שוב באיכות HD בקשת 12 במאי 2018.

מבין השלוש, ״פלורנטין״ היא זו שהכי מעניין לראות היום. היא מצלמת תל אביב שכבר לא קיימת ודור שמתלבט בין אהבה, חברויות ועבודה בשפה שמזכירה להפליא את סדרות הנוער של היום. המשך הקו הזה אל הדרמה המקומית החדשה מופיע במפה שלנו של סדרות ישראליות מ־2000 ועד היום.

הבורגנים: הגשר אל שנות האלפיים

״הבורגנים״ כבר יושבת על הקו שבין ״ישן״ ל״חדש״, ולכן היא סוגרת את הרשימה. היא שודרה שלוש עונות בין 2000 ל־2004, בערוץ 2 במסגרת שידורי קשת ובערוץ yes+, ובהמשך עלתה בשידורים חוזרים בערוצים רבים: הוט 3, ערוץ 10, ערוץ 2 וערוץ 23 של הטלוויזיה החינוכית.

מה שמעניין בה בצפייה היום הוא דווקא מה שהשתנה מאז. הסדרות של סוף שנות התשעים עוד נבנו לצופה שיושב מול שידור קבוע, בשעה קבועה. ״הבורגנים״ כבר שודרה במקביל בכבלים ובלוויין, בעולם שבו לצופה יש בחירה, וזה מורגש: הדמויות מורכבות יותר, הטון פחות חינוכי, והסדרה פחות מנסה לרצות את כולם. זו נקודת יציאה טובה למי שרוצה לעבור מהקלאסיקות אל הדרמה הישראלית העכשווית.

כדאי לשים לב שגם כאן הזמינות משתנה. הסדרה עברה בין כל כך הרבה ערוצים לאורך השנים, שהדרך הבטוחה למצוא אותה היא לחפש את שמה ישירות בספריות התוכן שאתם מנויים אליהן ובאתרי גופי השידור, ולא להסתמך על מה שזכרתם מלפני כמה שנים.

איפה אפשר לראות סדרות ישנות היום

זו השאלה הכי מתסכלת, כי אין לה תשובה אחת. הזכויות על סדרות ישנות מפוזרות בין גופי שידור, חברות הפקה ושירותי VOD, והן גם זזות. כמה כיוונים שכדאי לבדוק:

• כאן ארכיון. באתר של תאגיד השידור יש אזור ״סדרות ארכיון״ עם פרקים לצפייה. נכון לאוקטובר 2026 מופיעות שם, בין השאר, ״החמישייה הקאמרית״, ״זהו זה!״, ״קרובים קרובים״ ו״לול״.
• שידורים חוזרים. סדרות של ערוץ 2 עלו לאורך השנים בשידורים חוזרים בערוצים שונים. ״פלורנטין״ שודרה מחדש בערוץ 24 ובהמשך ברשת 13, ו״שמש״ שודרה בשידורים חוזרים גם בערוצים של yes ו־HOT. לוחות השידורים משתנים, אז שווה לבדוק מדי פעם.
• ספריית ה־VOD של הספק שלכם. אם אתם מנויים לחברת טלוויזיה, חפשו את שם הסדרה גם שם. הזמינות משתנה מספק לספק ומתקופה לתקופה, ולכן אין טעם להסתמך על רשימה ישנה.

מה שכדאי להימנע ממנו הם אתרי צפייה פיראטיים. מעבר לבעיה החוקית, האיכות שם בדרך כלל גרועה, והם לא משאירים כסף אצל מי שיצר את הסדרות מלכתחילה. על מה ששודר ומשודר בתאגיד היום כתבנו במדריך כאן 11 סדרות.

איך לצפות בקלאסיקה בלי להתאכזב

חזרה לסדרה ישנה היא לא תמיד חוויה מתוקה. כמה דברים שעוזרים:

• התחילו מקומדיה. הומור מתיישן לאט יותר מדרמה, ובמיוחד מערכונים קצרים.
• תנו לקצב צ׳אנס. סדרות של שנות השבעים והשמונים נבנו לצופה שלא החזיק שלט עם מאה ערוצים, ולוקח פרק אחד להתרגל.
• אל תצפו לאיכות תמונה של היום. חלק מהחומרים עברו שחזור, חלק לא.
• צפו עם מישהו שראה אותן אז. חצי מההנאה היא הסיפורים מסביב.

ואם החזרה לקלאסיקות פתחה לכם תיאבון לעוד, הקולנוע הישראלי של אותן שנים הוא ההמשך הטבעי. ריכזנו אותו במדריך סרטים ישראלים שחייבים להכיר.