חבר'ה, יש מסיבת רווקים. נביא בירות, נביא חשפנית, אנג'ל יציל מישהו, יהיה מתח, יהיה אקשן, יהיו לא מעט בדיחות - צחוקים, מה רע? פרק קליל, מה כבר יש להגיד עליו, נכון?

אז זהו, שלא. כי במרכז הפרק הזה יש נושא מאוד לא פשוט, שמתייחס ל"מי שהיינו פעם מזמן...", לעבר מול הווה, ולקבלה שלנו את עצמנו, על כל הטוב והרע שמרכיבים אותנו. שהרי לכאורה אנחנו פוגשים אנשים בנקודת זמן מסויימת, אתה חושב שאתה מכיר אותם, יודע כל מה שיש לדעת. זהו, שאתה לא. אנשים הרי משתנים במהלך השנים. האם בכלל צריך להתעמק בעברם? האם מי שהיינו פעם מקרין על מי שאנחנו היום? האם האנשים ששהינו במחיצתם בעבר והיו חלק מחיינו אז, משמעותיים גם היום? או שאולי אדם יכול להמציא את עצמו מחדש, לסגור דלת על מי שהיה בעבר. מה שמביא לשאלה, אם אדם מוחק חלקים מעצמו, האם יוכל לקבל את עצמו ולאהוב את עצמו באמת? האם אנחנו יכולים לקבל את עצמנו אם לא נקבל את כל מי שהיינו פעם? השאלות כבדות המשקל הללו עולות במלוא עוצמתן ב"מסיבת רווקים".

בתחילת הפרק אנו רואים את אנג'ל קורא ספר לבד, בבית, (לא, לא בחושך. צריך אור כדי לקרוא), כשדויל מגיע ומנסה לשכנע אותו לצאת לבלות. אנג'ל תמיד מעדיף את הבית על החוץ (אלא אם כן הוא צריך להציל מישהו) ואז מופיעה קורדיליה. ואוי, כמה שהיא יפה. לבושה היטב, מחייכת בשחצנות. יש לה דייט, והיא נראית כל כך כמו קורדיליה מלכת הנשף של סאנידייל. דויל ואנג'ל אפילו לא ראויים לכך שתציג אותם בפני החתיך הנוצץ בחליפת ארמאני. ודרך אגב, אם היא לא תגיע מחר, הם יכולים לפנות את שולחנה. זה יהיה הסימן שהיא מצאה את הנסיך העשיר שיביא לה את הכסף והזוהר שכל כך חסרים לה במשרד האפלולי הזה אליו נקלעה.

אבל לא לחינם נקרא משרדו של אנג'ל "אנג'ל חקירות", והוא לא נותן ליפיוף לצאת לפני שהוא חוקר אותו קצת. החקירה, אויה, מעלה כי הוא בהחלט שייך למשפחה הנכונה עם הכסף הנכון. והזוג המלכותי פונה לדרכו, מותיר את דויל ליהנות מפרץ של רחמים עצמיים, כי איזה סיכוי יש לו, מול אחד כזה? במקרה הוא מפיל את הספר שאנג'ל קרא קודם, ומבין הדפים נופלת תמונתה של בלונדינית חתיכה. כן, מסתבר שאנג'ל לא באמת חבר במועדון הספר הטוב, הוא פשוט משתמש בספר כתירוץ לבהות בתמונתה של באפי. האישה שלא יוכל להיות איתה. האישה מהעבר.



החזיון העכשווי של דויל קוטע התייחסות נוספת לאקסית המיתולוגית והשניים יוצאים להציל בחור צעיר מחבורת ערפדים. במהלך הקרב מעיר אנג'ל לדויל שהוא חזק יותר כשד, אבל דויל טוען שאינו אוהב להשתמש בצד הזה שלו.

בינתיים הנסיך הזוהר משעמם את קורדיליה למוות. כשהם יוצאים ממכוניתו, ליד המשרד, מתנדב הג'נטלמן ללוותה למכוניתה, "כי זו שכונה מפוקפקת". ובכן, האציל היפה צודק. ערפד מגודל שברח מזירת המאבק הקודמת ועקב אחרי דויל, תופס את קורדיליה, והבחור בורח. כל עוד נפשו בו. נסיך, כבר אמרנו? דויל, לעומת זאת, לא חושש ללכלך את בגדיו הפשוטים, ואחרי מאבק לא פשוט הורג את הערפד. הוא שוכב על גחונו, על המדרכה, ושובה את ליבה של קורדיליה, בכך שלמרות מצבו בודק קודם כל אם היא בסדר, ולא נפגעה.

הסיפור של קורדיליה מעלה את שאלת ה"עבר מול הווה" מזווית אחרת: אנשים משתנים גם כשהם לא רוצים. וקורדיליה של היום כועסת על דויל ואנג'ל, שהשפיעו עליה כך שכיום היא כבר לא מסתפקת בבחור יפה ועשיר, היא רוצה אותו גם אמיץ. במילים אחרות, מלכת השטחיות כבר לא כל כך שטחית. כשהיא מביעה את התפעלותה מדויל בפני אנג'ל, היא מזכירה את זאנדר, האקס שלה (שכולנו זוכרים עד כמה נפגעה ממנו) ואומרת שחששה שדויל הוא תואם זאנדר (מתלבש גרוע ובעל סיכויים גדולים לשבור את ליבה), אבל היא מבינה שאסור לתת לקשרי העבר להכתיב את צעדינו בהווה. בדויל יש יותר ממה שנראה לעין, ואחרי מעשה ההצלה שלו בהחלט מגיע לו שתזמין אותו לקפוצ'ינו. ובמילים אחרות: את הטראומות של העבר אנחנו מנסים לשכוח, לטובתנו, ולא מצליחים. את מי שאנחנו, לעיתים אנו מנסים לשמר, אבל גם בזה לא ממש מצליחים. הזמנתו של דויל לקפוצ'ינו נקטעת על ידי אישה יפה שמתעלמת מקורדיליה (למרות ההבהרה החד-משמעית שהם באמצע משהו) ופונה ישר לפרנסיס. מיהו הנושא את השם המלכותי הזה? מסתבר שזהו פרנסיס אלן דויל. דהיינו: דויל, ידידנו הפשוט.

הארי מעירה לו על כך שהוא שותה יותר מהראוי, ודויל, בניסיון לא להיראות כמו הלוזר שהוא מרגיש, מציג את עצמו כבעל המשרד ואת אנג'ל וקורדיליה כעוזריו.

אנג'ל משתף פעולה (באחוות גברים או ברגישות לחבר מושפל?) ורומז לקורדיליה להשתתק. עוד דויל מנסה להבין מה רוצה ממנו אשתו, וארוסה ריצ'ארד ממהר פנימה ומברך את אנג'ל על כך שהוא אף יותר יפה משתיאר לעצמו. אם דויל לא הרגיש רע קודם, תהיו בטוחים שהוא מרגיש כך עכשיו. אפילו לא החשיבו אותו כאפשרות לכך שהוא זה שהיה בקשר עם הארי.

הארי מבינה אותו. היא משתיקה את ריצ'ארד, ומשאירה לדויל את מסמכי הגירושין, כדי שיחתום עליהם לאחר שיתייעץ עם אנשיו. רגע לפני שהיא עוזבת היא אומרת: "טוב לראות אותך, פרנסיס". והוא, בנוקשות, מתקן: "זה דויל עכשיו". כבר הזכרנו את נושא הניסיונות למחוק מי שהיית ולהמציא לעצמך זהות חדשה? ומה מסמל זהות יותר משם?



אנג'ל יוזם עם דויל שיחת גברים על כוס ויסקי, אבל דבריה של הארי על שתייתו המרובה עשו את שלהם והוא מסרב לכוסית. לראשונה אנו שומעים את סיפורו של דויל. מסתבר, שעד גיל 20 לא היתה ידועה לו עובדת היותו חצי שד. אביו, השד, כלל לא היה בתמונה, ואמו חיכתה כדי לראות אם יש בו גנים כאלה. למרות שהתחתן עם הארי עוד בטרם התגלה לו הסוד, הוא תולה את הסיבה לגירושין בכך שלא היה ישר איתה. מערכת היחסים ביניהם הידרדרה לאחר שהרגיש פגום ולא ראוי לה (חוסר יכולת לקבל את עצמך על החלקים הקשים שלך), והיא עזבה לבסוף.

הוא מבקש מאנג'ל לבדוק את הארוס החדש שלה, שנראה כל כך נפלא אבל יש בו משהו חשוד (תמיד בחבר החדש של האקסית שלך יש משהו חשוד). אנג'ל מתנדב לבדוק, אבל בלי לספר לקורדי, כדי שלא תחשוב על האפשרות לגבות כסף מדויל.

ואכן, המעקב אחרי החשוד מגלה שהוא חשוד בצדק. הוא שד. הוא אוחז סכין. ואנג'ל שובר חלון יקר מאוד כדי לגלות להארי מה שהיא כבר יודעת. בעלה לעתיד שייך למשפחה של שדים שמעורים היטב בחיי בני האדם. ועוד הפתעה, מסתבר כי היא עצמה חוקרת שדים, שהם נפגשו במהלך מחקר שלה והתאהבו, ושלה מעולם לא היה איכפת שאביו של דויל שד. זה הוא שלא רצה להתרועע עם שדים אחרים, שהסתגר עד שהפך לבלתי נסבל והאהבה הענקית של "לא יכול/ה בלעדיך" הפכה ל"מסתדרים מצוין לבד. תודה".

פרט מעניין נוסף הוא כעסה של הארי על דויל ששלח את אנג'ל ושעדיין מנסה לשלוט בחייה (דויל? שולט?). כשדויל מבין כי הארי עזבה בגללו ולא בגלל השד שבו, הוא חותם על מסמכי הגירושין, ומסכים להגיע למסיבת הרווקים המתוכננת. גם הארי מזמינה את קורדיליה, שנענית בחביבות מפתיעה, למסיבת הרווקות שלה, הכל כך אידילי ואידיאלי. משפחת החתן יושבת לסעודה ומתכננת את מסיבת הרווקים לפרטיה, וריצ'ארד מספר כמה מתוק דויל ואיך כולם יהנו ממנו. רק אח"כ מבינים הצופים שהוא מתכוון לדברים כפשוטם. הם מתכוונים לאכול את מוחו.

אם נעזוב לרגע את השדים הברברים שכביכול עברו סוציאליזציה, ונתייחס למשפחות בני האדם, הרי שהמטאפורה ברורה. חברות רבות - מסורתיות ומודרניות כאחת - מאלילות את זו שבאה לחופתה ללא אהוב קודם. השמלה הלבנה המסמלת את טוהר הכלה, מביעה את האמונה שהכלה המושלמת היא זו שאין לה אקס באמתחתה. הריגת הבעל הקודם ואכילת מוחו משמעה מחיקתו. הוא לא היה קיים אף פעם. וכמה פעמים נשים וגברים מוחקים את אהובם הקודם רק כדי לרצות את הנוכחי? הופכים אותו ללא קיים כדי שלא יפריע להם עכשיו? וכמה פעמים האהוב החדש רוצה לדעת ה-כ-ל, כולל הכל - על האהוב הקודם?

בדמותו של ריצ'ארד מתגלמת הדואליות הזו, של הכרת האקס, מוחו ופנימיותו באופן טוטאלי, וגם הרצון למחוק אותו באותו אופן.

במסיבה של הארי מגלה קורדיליה פרטים שמדהימים אותה לגבי דויל. הוא היה מורה לילדים בכיתה ג', הוא היה שתלטן והיו לו כל מיני תוכניות יפות להצלת העולם. דויל? סליחה, התבלבלנו. זה היה פרנסיס. מי היה מאמין?

בינתיים מגיעים דויל ואנג'ל למסיבת הרווקים, אבל בזמן שריצ'ארד מספר לדויל שהוא תמיד יהיה הראשון שלה ולכן חלק ממנה, משוטט אנג'ל במטבח ומגלה את הדוד ג'ון משחיז סכין ומבטא מילים בשפה שדית. וזה לא נשמע טוב. טלפון לקורדיליה והארי מגלה שהמנה העיקרית במסיבה היא אכילת מוחו של בעלה לשעבר.

דויל מגיע לכמה תובנות והוא חולק אותן עם ריצ'ארד. הוא מתחרט על כך שלא גרם להארי אושר, והוא יודע שהדבר הנכון לעשות עכשיו הוא לתת לה את ברכתו ולא לעמוד בדרכם. כשדויל מוכנס למתקן המיוחד, הוא מבין שהוא מקריב קצת יותר משהתכוון אליו עבור האושר של גרושתו. אלא שזה כבר מאוחר מדי.

בזמן שאנג'ל, שבינתיים הספיק להגיע להצלת דויל, נאבק בשדים סביב, נזכר דויל שהוא חזק יותר כשד, ושהארי תמיד אמרה לו להתערבב עם שדים אחרים. הוא מצליח להשתחרר מכבליו הפיזיים והנפשיים בעזרת אימוץ המראה השדי, אלא שאז מגיעה קורדיליה, הדמות מההווה, ובכמה חבטות הגונות גורמת לו לחזור ולהיות דויל המוכר. את דויל האדם היא מחבקת בחום, את השד הירוק היא לא מכירה ולא רוצה להכיר. ודויל, שכל כך רוצה לרצות את קורדיליה, שב ומתכחש לחצי ממי שהוא.



הארי היא זו שמפסיקה את הטקס. היא כועסת, המומה. גם בגלל החשפנית, אבל בעיקר בגלל שריצ'ארד החל את חייהם המשותפים במרמה (למה היא כל הזמן נמשכת לחצאי שדים שלא נוהגים בה ביושר, זו כבר בעיה אחרת). ולמרות הסבריו של ריצ'ארד האוהב, מעלה המשפחה בכעס את הטיעון: "חשבנו שאת מקבלת אותנו כמו שאנחנו, שאת אוהבת את מנהגינו". כשהיא מזכירה להם שהם לא מקיימים מנהגים רבים עד מאוד, עונה לה הדוד ג'ון: "אנחנו לא מקיימים את המסורת אך היא מאוד יקרה לנו". שוב עבר והווה, ועד כמה העבר על טקסיו המסורתיים שולט בחיי כולנו. בכאן ובעכשיו. מכלה אהובה הופכת הארי לדמות לא רצויה שלא מוכנה לאמץ את כללי המשפחה החדשה, אבל זה בסדר מצידה. היא מחזירה לריצ'ארד את הטבעת, וכשהיא מסתובבת לעזוב היא רואה את מבט ה"ידעתי" המרוצה של דויל ואומרת לו: "מילה אחת ממך, פרנסיס, ואני אוכלת לך את המוח". עבור אנשים מהעבר שלנו, תמיד נישאר מי שהיינו בעבר. עבור הארי דויל יישאר לעולם פרנסיס.

ריצ'ארד נשאר להתנחם בכך, שמי צריך בכלל אישה שיכולה להתכופף רק לצד אחד? מה שמשאיר את השאלה האם נישואי תערובת אפשריים בכלל? האם ניתן למחוק את המסורות והאמונות שגדלת עליהן, למען האהבה? בסרטי הבורקס סטייל "החתונה היוונית שלי" ו"צ'ארלי וחצי" זה עובד יפה. אצל וידון ושות' - לא ממש...

בסיכומו של היום, העניין של קורדיליה בדויל לא פחת. ההיפך הוא הנכון. בדרכה הישירה, מודיעה לו קורדיליה שכמו שהוא נראה, הוא לא יכול להרשות לעצמו להיות בדיכאון. בהמשך היא מצליחה יותר עם אמירות כמו "אנשים נחמדים לא תמיד מגיעים אחרונים" ו"אסור לחיות בעבר", ומזכירה שוב את הלקח של הפרק: צריך להשתחרר מהעבר ולהתקדם הלאה. תשכחו ממה שהייתם, מכל מי שהכרתם וצאו לעולם הרחב. תפגשו אנשים חדשים, תכבשו יעדים נוספים - ומי יודע אילו הפתעות נוספות מחכות לנו ממש מעבר לפינה, נכון?

אלא שהפרק לא מסתיים בלקח הזה. הוא מסתיים בחיזיון של דויל. חיזיון שכולל את באפי. ובמילים אחרות: חשבתם שאתם יכולים לברוח מהעבר, להתחיל מחדש? חשבו שוב. פרק מורכב, כבר אמרנו?