יש לי שלושה חברים, בני העדה ההומוסקסואלית, ששירתו בקרבי. וכולם סיפרו לי, בהקשרים כאלו או אחרים, שבזמן שירותם הצבאי, הם לא היו פעילים מינית. למעשה, שניים מהם טרם היו "מודעים לעצמם" אז. והשלישי אמר, שלמרות שהוא כבר ידע, בערך, הרי שהטיפוס על הג'בלאות הצליח להסיח את דעתו מכך, או לגרום לו להתמקד בדברים אחרים. ונעשו גם מחקרים בתחום, שהעלו ממצאים דומים. כלומר, שיש הרבה יותר הומוסקסואלים ששירתו ביחידות שדה, ממה שאנשים מסויימים היו רוצים להאמין, אבל שרובם הדחיקו את הפן הזה באופיים, במהלך שירותם הסדיר.

אבל ברור שישנם גם יוצאים מן הכלל הזה, וגיבורי הסרט, בני הזוג יוסי וליאור (המכונה "ג'אגר" במוצב הגבול שבו הם משרתים), נמנים עליהם. יוסי (אוהד קנולר) הוא מפקד הפלוגה, וג'אגר (יהודה לוי, "לחיי האהבה"), הוא אחד מהקצינים תחת פיקודו. הרומן ביניהם, שסביבו סובב הסרט, הוא יפה וסוער, אבל באופן טבעי, גם מאוד סודי. המג"ד שלהם (שרון רג'יאנו), לדוגמא, מפקיע לעצמו בטבעיות את חדר השינה של הקצינים, על-מנת שיוכל להזדיין בניחותא, עם הפקידה שלו, בלונדי (חני פירסטנברג מ"הבורגנים", לא קלה היא לא קלה דרכנו). והוא גם לא מתבייש להגיד לאחד הקצינים, שיודיע לטבח שהוא כאן, כי "אני אהיה רעב אחר-כך".



אז לעומתו, יוסי וג'אגר הם דיסקרטיים יותר. אלא שלא נראה שזה מפריע להם במיוחד. להיפך, נראה שהצבא משמש להם כעיר מקלט מסויימת. כל שהם צריכים לעשות כדי לזכות בפרטיות ובאינטימיות משותפת, זה שיוסי יחליט שהוא רוצה לבדוק שוב את הגדרות, או את המטרות, או כל תירוץ רנדומלי אחר, ויקבע שהוא לוקח איתו, מבין כל המ"ממים, דווקא את ג'אגר שיעזור לו. כל-כך פשוט, וכל מי שעוד זוכר איך זה לגור אצל ההורים, ולהצטרך להביא לשם בחורות, שלא לדבר על בחורים, בוודאי יעריך את זה.

ואחרי כל ההכנות הללו - והנה הם מגיעים יחדיו אל צלע הר מושלגת ופרטית - מגיעה גם סצינת סקס מאכזבת וריקה כמעט לגמרי מתוכן. באיזה שהוא שלב בסרט, ג'אגר תוהה האם "החיים הם כמו בסרט אמריקאי?". ובכן, סצינת הסקס הזאת היתה אמריקאית למהדרין, וחוץ מהעובדה שמשתתפים בה שני גברים, הכנסיה הקתולית יכלה לאשר אותה. וזה מאכזב.

אמנם, אי אפשר לקבל הכל בבת אחת. ואם פעם מישהו יכול היה לקבל העפה מהצבא, רק כי השכנה מלמטה אמרה לבטחון שדה ש"שני הגברים בקומה למעלה ישנים במיטה אחת", הרי שהיום אותו המישהו הזה הוא חבר כנסת בישראל (לפחות עד הבחירות). וגם בישראל, ראינו כבר סצינות סקס הומואיות הרבה יותר טובות (ב"פלורנטין", לדוגמא). מצד שני, אם הגענו למצב, שבו מתלוננים שהסקס ההומואי בסרט ישראלי הוא מעודן מדי, אז אולי באמת אנחנו צריכים לברך "שהחיינו".

מעבר לאהבה וסקס, בצבא יש גם עניינים צבאיים לפעמים. אופיר המ"מ, לדוגמא, מאוהב ביעלי, פקידה נוספת שמזדמנת למוצב. הוא מתחיל לגמגם ברגע שהוא רואה אותה, ומתכנן להתוודות בפניה שהוא מאוהב בה. יעל מצידה, מתחילה להסמיק ברגע שהיא רואה את ג'אגר, ובמסגרת העידן המודרני הבא עלינו לטובה, היא אף מתכננת לגשת אליו ולבקש ממנו פגישה "על אזרחי". וכך אופיר עוקב אחרי יעל, שעוקבת אחרי ג'אגר, שרק רוצה למצוא לעצמו זמן פנוי עם יוסי, שמקנא ומפחד להתגלות כאחת, והחגיגה גדולה.



אז נכון שזאת אומנם הכללה, כלומר שנשים נוטות להתאהב בהומואים, אבל זה באמת קורה גם בחיים האמיתיים. והפסיכולוגיה הילדותית של "לרצות רק את מה שאי אפשר להשיג", אף היא נכונה לפעמים. אבל למרות זאת, נדמה שהסרט פשוט מצליח ליפול לתוך מלכודות וקלישאות רבות מדי, כולל הטבח הצבאי שרוצה לפתוח מסעדה באזרחות, והחיילים שמתחלקים ל"אלו שאוהבים טראנסים" ו"אלו שקוראים את ספר החיים והמתים הטיבטי". וכשג'אגר רוצה למחות כלפי יוסי שהוא יותר מדי מאצ'ו, הוא בוחר לשיר לו שירים של מאיר אריאל. כל זה פשוט שבלוני מדי.

בסופו של דבר, זה לא שהסרט איום ונורא. הוא פשוט קצת מאכזב. שמים לב בקלות לעובדה שהוא צולם כסרט טלוויזיה, והוא גם קצר מאוד (65 דקות). ויתכן שקשה לבקש שסרט גם יעסוק בנושאים קצת שנויים במחלוקת, וגם שיהיה מאוד מקורי. הוא די מצחיק, ומאוד חמוד, ובהחלט מצליח לחשוף חלק נוסף מן הקונצנזוס של "חיילי צה"ל הקדושים", שטרם נראה במקומותינו, גם אם רובנו ידענו שהוא קיים (הרוב הנאור, בכל מקרה). באולם הקולנוע בו ראיתי את הסרט היו לא מעט זוגות סטרייטים, לאו דווקא צעירים, שבאו לראות אותו. כך שבהחלט נראה, שאת הישגיו העיקריים, השיג איתן פוקס, במאי הסרט, מחוץ למסך הקולנוע, ולא עליו.


ביקורת בווינט
דיעה נוספת בפורום נענע
ועוד אחת מנענע