זה מתחיל עם רעיון. הרעיון הוא בדרך כלל של ג'וס, והוא מתחיל תמיד עם דמות ראשית - במקרה שלי, כמעט תמיד עם באפי. אנחנו מדברים הרבה על המצב הנפשי שלה, ואיזה שינוי היינו רוצים שתעבור לאורך העונה. לעיתים קרובות, הניתוח כשלעצמו מעלה נושא לעלילה - אנו מוצאים את הסיפור המטפורי שדרכו נבחן את מצבה הנפשי ורגשותיה.

ברגע שיש לנו את הנושא המרכזי של הפרק, ואנו מבינים איך הדמות הראשית משתנה לאורכו, אנחנו מתחילים "לפרק" את הסיפור (ברייקינג). זהו תהליך קבוצתי, בו כל הצוות משתתף, מלבד אלה שבדיוק אז עסוקים בכתיבת התסריט של השבוע הקודם. פירוק הסיפור הוא סידור העלילה כתמונות וסצנות. כשהברייק גמור, הלוח המחיק בחדר הכניסה למשרד של ג'וס מתכסה בכתב כחול, עם תיאורים קצרים של כל סצנה לפי סדר.

הצעד הראשון ב"פירוק" פרק, ברגע שאנחנו יודעים מהי העלילה בו, הוא להחליט על קיטוע התמונות - הרגעים לפני כל הפסקת פרסומות שבהם מכניסים סכנה או גילוי מפתיע בסיפור, הרגע שגורם לכם לחזור אחרי הפרסומות. מציאת הרגעים הללו בסיפור הם שנותנים לו צורה: חישבו עליהם כאל יתדות האוהל, אלה שמחזיקות את כל המבנה.

בחירת הרגע שבו תקטע תמונה הוא קריטי. כותבים מתחילים אשר כותבים תסריטים לדוגמא, שבעזרתם הם מחפשים את עבודתם הראשונה, לרוב אינם מודעים לעניין. אני זוכרת ששיניתי את מקטע התמונה בתסריט מפני שרציתי שהוא ייפול על עמוד מסוים. זה סימן רע מאוד. המקטע צריך להיות ברור וגדול. הוא צריך להשאיר אותך מסוקרן.



לאחר שנקבעו המקטעים, כל הכותבים עובדים ביחד כדי למלא את הסצנות מסביב. עם סיום העבודה, הלוח המחיק מלא חומר. בשלב זה, דינמיקת העבודה משתנה לחלוטין, וזה כבר אינו פרוייקט קבוצתי. בנקודה זו, כותב אחד בלבד של הפרק משתלט על העניין. הוא לוקח את הסיפור המפורק והופך אותו לשלד-תסריט ("אאוט-ליין"), או אפילו רשימת ביטים ("beat sheet"), גירסה מפורטת פחות של השלד.

אורך השלד הוא בדרך כלל בין 9 ל-14 דפים של חומר כתוב, שהם הרחבה של הסיפור המפורק. הוא מבהיר את הלך רוחן של הדמויות, סדר האירועים בתוך הסצנות, ופעמים רבות כולל דוגמיות של דיאלוג ובדיחות. בדרך כלל, הכותב משלים אאוט-ליין תוך יום אחד.

השלד הגמור מוגש ל- showrunners, יוצרי הסדרה, שהם ג'וס ווידון ומרטי נוקסון ב"באפי", וג'וס וטים מיניר ב"פיירפליי". מהר מאוד, בדרך כלל תוך יום, מקבל הכותב חזרה הערות על האאוט-ליין. ההערות הן קצרות למדי וכמעט תמיד קשורות לאווירה של הסצנה, כמו "שימי לב לא להפוך את הרגע לקליל מדי" או "אני רואה את הקטע הזה יותר לכיוון מפחיד מאוד".

בשלב זה, התסריטאי מתחיל לעבוד על כתיבת התסריט עצמו. כותבים רבים הולכים לכתוב אותו בבית. הם פטורים מעבודת הברייקינג הכללית עד לכתיבת הטיוטה הראשונית (שאר הצוות, כמובן, ממשיך עם פירוק הפרק הבא). כתיבת הטיוטה הראשונה יכולה לארוך שלושה ימים או שבועיים, לפי דרישות ההפקה. לפעמים לו"ז ההפקה דורש שיותר מכותב אחד יעבוד על פרק מסוים, ואז מחלקים את הפרק לחצאים או אפילו שלישים. מעניין, ששיטת עבודה זו מייצרת פעמים רבות פרקים יפים מאוד, ולא יוצרת חיכוכים במידה לה הייתם מצפים, מפני שכולנו למדנו כבר לכתוב באותו סגנון.

הטיוטה הראשונה הופכת את 12 דפי השלד לכ-52 דפים של דיאלוג ופעולה. אנשים מחוץ לתהליך הכתיבה מתאכזבים לפעמים לגלות שאנחנו כותבים לפי שלד מפורט. הם מרגישים שזה לא משאיר הרבה מקום לקריאטיביות בכתיבה עצמה, אבל זה כלל לא נכון. למעשה, זהו החלק המרגש ביותר והמשחרר ביותר של כל התהליך. בשלב זה, כל מילה שנאמרת, כל אגרוף שנשלח, מוכתבים על ידי התסריטאי. עבורי, זה הזמן שבו הפרק הופך ל"אמיתי", אפילו יותר מאשר בשלב הצילום.



לאחר שהוגשה הטיוטה הראשונה, מקבל הכותב עוד רשימת הערות. הרשימה יכולה להיות קלילה או רחבת-יריעה, אך בסדרה של ג'וס ווידון היא לא מובילה לבחינה-מחדש של הפרק. הסיפור המפורק נשאר כפי שהוא, גם אם המילים שמתארות אותו משתנות. גם ישיבת-תסריט של המפיקים הראשיים לא נמשכת יותר משעה, ולרוב הרבה פחות מכך. התסריטאי מקבל את ההערות, וכותב את הטיוטה השניה בתוך כמה ימים. לתסריטים של "באפי" נכתבת בדרך כלל גם טיוטה שלישית ולפעמים רביעית, אך לקראת סופו של התהליך השינויים הופכים ממש קטנים - "שנה את המילה הזו" או "תורידי את הבדיחה ההיא".

בסוף המסלול, ג'וס או מרטי או טים עוברים על התסריט ועושים שיכתוב מהיר משל עצמם. כך מתקבלת ה"טיוטה לצילום" (Shooting Draft).

ואז מצלמים!

ומזל טוב - יש לנו פרק!





לכתבה המקורית [זהירות! כולל ספויילרים לעונה 7 ול"פיירפליי"!]