החיים הם לא שיר

אחד הנושאים העיקריים של העונה השישית הם החיים האמיתיים, וההתמודדות איתם כבוגרים. גיבורי הסדרה, שבחמש השנים האחרונות ראו כל כך הרבה דברים לא-נורמאליים, מתקשים להתמודד עם מציאות רגילה. סימנים לכך ראינו לראשונה בפרק "הגופה" בעונה החמישית, כשנתקלו הסקוביז במוות קרוב ואישי בפעם הראשונה, ולא ידעו איך להתחיל להתמודד עם זה. "אני לא יכולה להיות בוגרת?" שאלה אז ווילו, ועונה שישית עונה לה: לא. ואכן, הדבר הראשון שעושה ווילו בעונה 6, הוא לנסות לפתור את "בעיית" המוות. שלא כמונו, היא והסקוביז לא מקבלים את המוות כאקסיומה, כמשהו בלתי הפיך. הגבולות בין טבעי לעל-טבעי כל כך מטושטשים אצלם, שהם כבר לא מזהים את הדבר הכי טבעי בעולם. מבחינתם, הם מתקנים כל דבר, והם יכולים לתקן גם את המוות. מה, לא?

באפי חוזרת לחיים, ובכל זאת שום דבר לא נפתר. החיים לא חוזרים להיות מה שהיו לפני שמתה. להפך, צצות עוד בעיות. היא לא כמו שהיא הייתה פעם, ואוהביה לא מצליחים להבין למה. מתוך ראייה אנוכית לחלוטין, לא עלה בדעתם שההנחה הבסיסית שלהם (- לא יכול להיות שבאפי מתה. הייתה טעות. כל כך רע לנו בלעדיה; היא כנראה אבודה בגיהינום) הייתה מוטעת. אחרי שגילו שהייתה בגן עדן, הם יושבים ומנסים לעכל את הטעות שעשו. זאנדר מציע לפצות את באפי, להרעיף עליה תשומת לב ואהבה (גישה שתציל, מאוחר יותר, את העולם). ווילו, שמזה זמן מה עיוורת לחלוטין לכל פתרון שהוא לא פתרון-אינסטנט, אומרת: "זה לא משהו שאפשר לתקן עם מועדון סרטי-וידאו." אבל למעשה, היא טועה לחלוטין. הדרך הנכונה לטפל במצב הייתה בדיוק מה שהציע זאנדר - לתת לבאפי זמן, להיות שם לצידה בזמן שהיא מסתגלת. ללמוד מהטעות ולנסות את הדרך הטבעית לשם שינוי. אך ווילו כבר חושבת אחרת, היא כבר רואה בעיני רוחה את הכישוף שיסתור את הכישוף שפתר את הכישוף...



אם כך, לא הכל טוב בחיים, דברים לא תמיד מסתדרים, והכי קשה בחיים זה לחיות. חיי היום-יום הם האתגר האמיתי, והרבה יותר קשה להשיג הלוואה בבנק מאשר לקטול שד כזה או אחר. באפי לומדת את הלקח הזה היטב בעונה הזו. לאחר שכבר זכתה למיצוי החיים, הגיעה לפיצוי האולטימטיבי, ונקרעה ממנו חזרה לעולם האלים, הקשה, הרועש הזה, אין לה ברירה אלא לנסות להשתלב בו, אבל היא לא מצליחה. היא כבר לא כמו כולם, אולי אפילו לא לגמרי אנושית יותר. קשה לה ללכת לאנשים הקרובים לה לנחמה ועזרה. היא מסתגרת בעצמה, ואפילו היא יודעת כמה זה חולני שהמקום היחיד שבו היא מרגישה חיה, זה בחברתו של יצור מת.

מערכת היחסים שנוצרת בינה לבין ספייק, הערפד שאהבה לשנוא זה שנים, היא בעייתית, נצלנית, משפילה לשניהם. זה רע, זה אכזרי, אבל אין ספק שעם כל מה שקרה בעונה 5, והטראומה הנוראית שעוברת באפי עם חזרתה מהמתים, מה שהתפתח בינה לבין ספייק זה הגיוני. זה לא סיפור אהבה. בין ספייק לבאפי, כפי שהם בעונה השישית, לא יכולה להיות שום מערכת יחסים אמיתית. ברור שאין פה אהבה גדולה וטהורה כמו שהייתה לה ולאנג'ל בתחילת הסדרה ואף אחד לא מנסה לשכנע אתנו שכן. להפך, מראים לנו בדיוק כמה רעות מערכות יחסים נצלניות יכולות להיות, לאיזו אלימות יכול מצב טעון כזה להידרדר. יחסים בין שני יצורים שלא מסוגלים להסתדר עם המציאות בה הם חיים, שניהם עם כל כך הרבה בעיות פסיכולוגיות, שני ניגודים שלא יכולים לעולם להשלים זה את זו, יכולים להיגמר רק ברע. לא סתם התמוטט הבניין סביבם.


לכאורה, הדבר החיובי היחיד שקורה לאורך העונה היא החתונה של אניה וזאנדר. ההכנות בעיצומן, וההתעסקות בסידורי-ישיבה, את מי להזמין, מה ילבשו השושבינות, כל אלה גורמים לחתונה להיות כמו אי של נורמאליות בתוך כל הבלגאן. אבל פה זה סאנידייל, ושום דבר הוא לא באמת נורמאלי. וגם זאנדר ואניה נמצאים במצוקה, רק שאצלם היא מוסתרת היטב מתחת למעטה הזוג המאושר. רמזים קטנים לחששות והפחדים שלהם אנו מקבלים כבר מההתחלה. קודם אניה רוצה להודיע, אבל זאנדר לא בטוח שהטיימינג נכון. אח"כ שניהם מגלים בעל כורחם, תוך כדי שירה וריקוד, שהם לא לגמרי בטוחים זה בזו, ובכל הרעיון הזה של חיים משותפים עם מישהו שהם באמת אוהבים, אבל הוא רחוק מלהיות מושלם. זאנדר שואל את עצמו "האם חיינו יהיו מתוחים אם לא אהיה מצליחן?", פוחד להישאר אותו לוזר שתמיד הרגיש שהוא. אניה חוששת ש"כל זה זמני" ואיך זה יהיה להזדקן. היא עדיין לא לגמרי סגורה על כל העניין הזה עם האנושיות - איך מתנהגים, מה אומרים, והידיעה שכל זה ייגמר יום אחד, בקרוב.

והם לא מדברים על זה, גם לא אחרי שזה מתגלה. ממשיכים לתכנן את הנישואין, שלא יתקיימו. ובסופו של דבר, החיים הנורמליים הם אילו שהכשילו את החתונה. לא העובדה שאניה הייתה פעם שדה, לא החברים הדמוניים שלה או המשפחה המטורפת של זאנדר, וזה אפילו לא היה השד ההוא, שניסה להשפיע על אושרה של אניה בדרכים על-טבעיות. בסופו של דבר, כמו כל הסקוביז (וכל האנשים בעולם), זאנדר פוחד מעצמו, הוא פוחד ממה שהוא נועד להיות, מהדברים שקבורים בתוכו והם פחות מנפלאים. הוא לא בטוח שיוכל להתגבר על החלק המכוער שבו, שיוכל לגדול ולהיות אדם בפני עצמו, שונה מאבא שלו, אם הוא יכול להיות גבר, אדם טוב.



גם ווילו, שנראה שבעונה הזו היא הכי חזקה שהייתה מעודה, מתגלה כאותה ווילו קטנה, אבודה וחסרת ביטחון שהייתה תמיד. "אם היית יכולה להיות ווילו הרגילה והפשוטה או סופר-ווילו, מי היית מעדיפה להיות?... מי הייתי? סתם, ילדה אחת. טארה אפילו לא הכירה את הילדה ההיא... זה הרחיק אותי מעצמי. הייתי חופשייה." הילדה הביישנית, הגיקית מהעונה הראשונה, זו שאימא שלה בוחרת את הבגדים בשבילה, עדיין מטילה צל על ווילו ה"חדשה". היא ממשיכה במגמת הבריחה שלה, זו שראינו ב"חסרי מנוחה". היא ממשיכה להתחבא ולהתחפש וחוסר הביטחון שלה גורם לה ללכת למקומות מסוכנים, עד שלבסוף היא מאבדת שליטה.


בתוך כל זה, הולכת דון לאיבוד. האנשים שאמורים לטפל בה ולגדל אותה, עסוקים כל אחד בפחדים ובבעיות שלו, לא מתמודדים, ולא מסוגלים ללמד אותה להתמודד. דון פונה לפתרונות טין-איג'ריים טיפוסיים - היא יוצאת עם בנים מבוגרים ממנה, משקרת לבאפי, וכמובן גונבת מחנויות כאילו אין מחר. יש לה בעיה חמורה, שאף אחד לא מתייחס אליה. כולם כל כך עסוקים בעצמם, שהם מניחים לעניין הקלפטומניה ליפול בין הכיסאות שוב ושוב. כמה פעמים במהלך העונה נתפסה דון עם חפץ זה או אחר שגנבה, וכל פעם נראה שסוף-סוף תהיה איזו התייחסות לכך שדון במצוקה אמיתית, אך זה לא קורה. מניחים שג'יילס, האב-החלופי, יטפל בבעיה, וכשהוא הולך, העניין נחתם. למעשה, עד סוף העונה לא טופלה בעיית הגנבות של דון, או הרגשות שמהם היא נובעת. גם לא היה ניסיון להתעמת עם תחושתה שהיא לבד, שנטשו אותה, שכולם עוזבים אותה. האנשים הלא-תפקודיים האלה לא באמת מתאימים להיות הורים, או אפילו לשחק את ה"מבוגרים".

החיים הם פשוט, לחיות

אז מה היה לנו כאן? הילדים של אתמול הם המבוגרים של היום, אבל הם לא מוכנים לזה כלל וכלל. אף אחד לא סיפר להם שהחיים יכולים להיות כל כך קשים לתפעול. במקום ליישם את מה שלמדו בעונה הרביעית ("במה לא נוכל לעמוד אם נהיה ביחד?"), הם מסתגרים בעצמם, בודדים. כל אחד מהם נמצא על דרך של אובדן עצמי, כשהם האויבים הגדולים ביותר של עצמם. באפי וספייק, זאנדר ואניה, ווילו וטארה - ביחד אבל לחוד.

גם ה"שלישייה" מייצגת את חוסר היכולת להתמודד עם העולם הבוגר. שלושת הנערים שמתעסקים בשטויות, משחקים בחיים של אנשים כאילו היו דמויות D&D, וכמו ווילו, זוכרים כל הזמן איך זה להיות הילדים הכי דפוקים, הכי נשכחים בבית הספר. ג'ונתן ואנדרו נגררים אחרי תאוות הכוח של וורן, שמחים לתת לו להיות הנבל האמיתי. הם הרי באו לעשות כיף, הם לא התכוונו שיקרה משהו רע! "אנחנו רשעי-על, אנחנו לא רוצחים". הם לא מבינים איפה נגמרת הפנטסיה ומתחילה המציאות. הם לא הבינו אפילו שמה שהם עושים לקטרינה הוא אונס מכוער, וכמה התכנית שלהם נצלנית וסוטה, עד שהיה מאוחר מדי. אפילו ג'ונתן, שהוא היחיד מבין השלושה שנראה מדי פעם כאילו הוא עומד על סף הבנה של תוצאות מעשיהם, משתפן תמיד ברגע האחרון, ובוחר באופציית הבריחה הילדותית, במקום לבחור בדרך הבוגרת והנכונה, לעמוד על שלו מול וורן ולתקן את המצב. השלישייה, כמו ווילו, בחרו להפעיל כוחות על-טבעיים מסוכנים, כדי לשכוח שהם האנשים שהם באמת. כמו ווילו, היו לזה השלכות מרחיקות לכת, ובסופו של דבר הם לא הצליחו לברוח מעצמם. הם מתעסקים עם כשפים, שליטת-מחשבות, קרן מעלימה, מנסים ליצור לעצמם פרסונה פנטסטית... אבל בסופו של דבר הורגים עם אקדח.



ו-ווילו, בסופו של דבר מה שעצר אותה לא היה כוח הקוטלת, ולא כוח הקסם, אלא כוח החברות, האהבה, הקבלה ללא תנאים של מי שהיא באמת. אם כך, השיעור החשוב ביותר שמלמדת העונה הזו הוא:
Life’s not a song. Life isn’t bliss, life is just this. It’s living

כן, זה קשה, אבל חייבים לעשות את זה. חייבים להמשיך לחיות, כי מה שיש בחיים זה החיים עצמם. ובתוכם, יש אהבה, יש חברים ואנשים שמקבלים אותנו כפי שאנו, על כל המעלות והחסרונות, ואוהבים אתנו, תמיד, בלי תנאים. ווילו הייתה צריכה להתמכר, ולאבד שליטה, וכמעט להרוס את העולם כדי ללמוד את השיעור הזה. נקווה שלנו זה יהיה יותר קל.

כתבות נוספות:
ספר שירי הלבן - ספייק מקבל את נשמתו בסוף העונה השישית