אם הייתם שואלים תסריטאים מה הסיוט שלהם, אז הם כולם היו עונים את אותה התשובה: לקבל ביקורת על התסריט אותו הם כתבו, מרוגל אלפר. הסיוט הזה ברוב המקרים מתממש, במקרה ומתמזל מזלם והם זוכים לשחרר יצירה שלהם בטלוויזיה. אבל אז הסיוט שלהם יהפוך לגיהנום חי: כל מנויי הארץ יזכו לקבל את הביקורת הקטלנית ישר לעיתון שלהם.

רוגל אוהב להשתמש במילים בומבסטיות כי כך הוא מאמין שציבור הקוראים יחשוב שהוא באמת צודק. הוא מתנשא מעל כל מי שלא נקרא רוגל אלפר, או שאולי הוא שונא גם את עצמו. רוגל גם לא רואה את התוכניות עד הסוף, כי למה, אלוהים, למה? מי אמר שאי אפשר לכתוב ביקורת בלי להסתכל על כל התכנית? רוגל שונא כל מה שזז. פרידמן וקיציס יותר מדי מנסים-להיות-מרדניים, חיים יבין טיפש (רוגל הרחיב על שתי מילים שהוא אמר בנוגע לחוק סרטי הפורנו בכנסת : "חרמנא ליצלאן"), ולא מצליח לענות לעצמו למה לעזאזל אין אף אחד שמעריך אותו? רוגל אלפר נגד העולם.

אחת התוצאות של קריאת הגיגיו של רוגל אלפר, היא שאפשר לצפות אותו. אפשר לדעת מה הוא יגיד ועל מי הוא יגיד. המבקר הקטנוני בעולם, רוגל אלפר הזה, יצר שכבת אטימות בקשר אליו, ככה שלא יוכלו להיעלב ממנו. גם לא ליהנות ממנו. מה שגורם לטור שלו להיות חסר משמעות תרבותית כלשהי, בגלל שהיא נוטה רק לצד אחד, השמצה. אולי, בהתחלה, עוד אפשר לצחוק קצת ממנו והרבה עליו, אבל אחרי כמה זמן הכל מתפוגג. מזל שאסתר זנדברג ממלאת שני ימים בשבוע, שלא יהיה עלינו עומס.

לפעמים אני ממש נהנה מהטלוויזיה. דבר שמוגדר כפשע נתעב אצל רוגל אלפר. אני בטוח שאם הייתי רואה איתו טלוויזיה ביחד, הייתי הורג אותו באמצע. לא בכוונה, לא מתוכנן. הוא היה הורס לי את זה וכותב על זה אחר כך בעיתון, כדי להרוס לכל השאר. יום אחד, גם כן לא בכוונה, תשמעו את הביקורת של רוגל אלפר על הסרט : "התסריטאי שהתנקש ברוגל אלפר", הוא יגיד שזה בכלל לא הגיע לו.

אם במקרה תסתכלו על ביקורת של רוגל, ודווקא על הסדרה שאתם הכי אוהבים, אל תתייחסו לזה בכבדות. הבן אדם פשוט שונא טלוויזיה.

הבן אדם פשוט שונא את העולם. זה הסיפור של רוגל אלפר, הטור שלו מתפרסם בכל יום בשער האחורי של "הארץ", וגם באינטרנט.


רוגל אלפר נגד העולם. ופאק על שניהם.