זהבי והדוסים
לא קל לראות סלבריטי שמנסה להתקרב לדת, במיוחד אם קוראים לו נתן זהבי. אבל זהבי מצליח לגלות כמה דברים חדשים, גם על עצמו וגם על הדת
מאת: ולדי דבוייריס
פורסם: 15-10-2002
1 תגובות
מן הבחינה הזו, היה לי מאוד קשה לפני כשנתיים לשמוע, שנתן זהבי, האיש והאגדה, עושה פתאום תוכנית שנקראת "זהבי מחפש תשובה". מבחינתי, היה הדבר שווה-ערך לתוכנית על סקס, מין ורוק'נ'רול בהנחיית אריה דרעי - לזהבי יש תדמית של אדם רחוק מאוד מן הדת, אחד הבודדים שמצליח לראות גם את צדדיה השליליים הרבים, ועל-כן היה מוזר לשמוע, שדווקא הוא ינחה תוכנית על דת. מאוחר יותר, הבנתי שהבחירה בו היתה נכונה.
זהבי, שכאמור בינו לבין יידישקייט אין הרבה במשותף, מנחה את התוכנית כסוג של שילוב בין "מסע עולמי" ל"גידי גוב הולך לאכול". מתעניין בכל, מוסיף פן אישי, מגיע למסקנות מעניינות - נראה שהוא באמת מגלה עבור עצמו את היהדות תוך כדי הצילומים. ההזדהות שלנו, הצופים, איתו, והאפשרות שלנו לשים עצמנו במקומו ולטייל איתו ברחבי השכונות החרדיות, לגלות עבור עצמנו דברים חדשים שלא ידענו על היהדות, היא שהופכת את "זהבי מחפש תשובה" לתוכנית מיוחדת.
אנחנו מקבלים כאן הזדמנות לראות נתן זהבי אחר. לא את זהבי הכתב הפלילי שעסוק בסיפורים על פושעים צעירים שגרים ברחוב ועל בעלים שמכים את נשותיהם, לא את זהבי העצבני שמגדף מאזינים במשך שלוש שעות מדי יום - אנו מקבלים כאן את זהבי החוקר, המתעניין, הנפתח לדברים חדשים. למרות כל מעטפת הקשיחות והעצבנות שהוא עוטה על עצמו בדרך כלל, ומשקפי השמש הקבועים שרק מוסיפים לה, אנו רואים שבעצם מדובר באדם רגיש, היודע לכבד את זולתו והיודע להקשיב - וכשאתה מנסה ללמוד משהו חדש, ההקשבה היא הכלי החשוב מכולם.
זהבי מצליח, אם כן, לגלות גם לעצמו וגם לנו דברים חדשים על הדת, תוך כדי שחיטת כמה פרות קדושות (שחיטה כשרה, כמובן). הוא שואל את השאלות שמעניינות את כולנו, ומצליח גם לקבל תשובות מספקות, מצליח למשוך אותנו עימו ולעניין אותנו בסיפורי ה"דוסנילנד".
ואם תראו את "זהבי מחפש תשובה", כנראה שתתייחסו אחרת לקללות שנשמעות מדי יום ב-FM103.
"זהבי מחפש תשובה", יום ראשון, 21:50, ערוץ 2.