עבור ערוץ שמנסה למשוך רייטינג, אין כמו תוכנית דגל מרכזית בפריים-טיים, משהו בסיסי שאמור להחזיק לוח שידורים במשך ערב שלם, כזה שמחזיק קהל צופים נאמן למרות מלאי פרסומות (הקצרות בערוץ הנדון). משהו חזק, יציב ובעיקר מושך. כל כך מושך, שיעפיל על היריבים שלא מפסיקים לטרוף כל אחוז רייטינג פוטנציאלי בשיניים מיומנות, בעלות ניסיון ומוניטין גדול.

זה מה שקיווה ערוץ 10 להשיג, כשהעלה את התוכנית היומית של מני פאר. הערוץ, שבהתחלה בכלל תכנן להפוך לערוץ 4 הבריטי, החליט שלמרות ההבטחות לערוץ יוקרתי ואיכותי הוא קודם כל חייב לזעוק לרייטינג, קודם כל משהו שימשוך צופים לאותה "איכות" מדוברת. תקראו לזה פניה למכנה המשותף הנמוך ביותר, או שמא ניסיון הצלה נואש לערוץ שבאופטימיות נצחית מתעקש לא לטבוע.

מעניין מה הביא את קברניטי ערוץ 10 להגיע למסקנה העגומה שמני פאר הוא האדם שיהפוך למטחנת רייטינג, שיפציץ את המקום הראשון בטבלה ערב אחרי ערב. אולי אלו מאות תוכניות האירוח שמאחוריו (25 שנה בערוץ הראשון) או אולי הניסיון - ללא קבלות מוכחות, או שמא הכללים שלפיהם הוא עובד ואפילו טרח לפרסם. לא ברור.

מה שברור הוא שבמסגרת שלל החידושים לשדרוג ממושך, נקנה מהערוץ הכי ותיק הכוכב הכי גדול לערוץ הכי קטן. מני פאר קשישא ממעמקי הערוץ הראשון נקרא לספינת הדגל.

מני פאר מנסה ליישם את שלושת כללי הטוק-שואו שאותם אימץ לעצמו ללא הצלחה יתרה:
"כלל מספר 1: קודם כל תביא את האורחים הכי מעניינים, רק אחרי זה תן להם לדבר".
"כלל מספר 2: תעשה תוכנית שגם אתה שמח לראות".
"כלל מספר 3: לאנשים בבית אין הרבה זמן פנוי, תן להם סיבה טובה לבלות אותו איתך".

הכלל הראשון מובן מאליו וברור. ידוע שכדי שתהיה תוכנית מעניינת צריך אורחים מעניינים. הבעיה העיקרית היא שבמדינה כה קטנה עם מספר כוכבים מעניינים כה מצומצם ותוכניות אירוח רבות כל כך, זו משימה כמעט בלתי אפשרית ולא ישימה בעליל. לעומת זאת, הכלל השני אירוני למדי שכן מי לא ישמח לראות עצמו בתוכנית שהוא מופיע בכל שניה נתונה. הכלל השלישי לטוק שואו מוצלח הוא הנכון מבין כולם, וזה כלל שכל תוכנית נתונה בטלוויזיה מוכרחה לאמץ מיידית.

מוטציית השילוב שבין האירוח המלוקק של "יצפאן" לספת האורחים של "הראשון בבידור" היא כנראה החידוש היחיד בתוכנית. מני פאר מתעלק על אורחיו בהערצה ללא גבולות ובחיוך פלסטיק. הוא פותח בשאלות בנאליות, לרוב לשם יחצ"נות כזו או אחרת, וממשיך בשאלות, בהגיגים ובצחוקים צפויים ובעיקר משעממים והאורחים - אף יותר. יעקב איילון בראיון חושפני בפעם המי יודע כמה (כלל מספר 1 בטלוויזיה), ו-ווילוז'ני בבדיחות עבשות (כלל מספר 3 בטלוויזיה), הם רק דוגמאות בודדות לכישלון של מני פאר לעמוד בחוקים שהוא עצמו קבע.

קצת לפני טפיחות השכם העצמיות על מעברם לערוץ המדשדש ("יותר טוב פה, לא? האוכל טוב, התנאים לא רעים...") שאל יעקב איילון את מני פאר איך הוא מרגיש בביתו החדש אחרי שנים בערוץ המתחרה. מני פאר ענה "סו פאר סו גוד" חצי בצחוק, חצי בלב כואב. מני פאר חושש ולא פלא. האם עשה את הבחירה הנכונה? ומה אם הערוץ ייכשל ויטבע סופית לגמרי? האם יוכל לחזור לפינתו הנידחת בערוץ ממנו ערק? אולי.

רק להקת הבית, "מאמייה", בחן ייחודי ובקאברים משודרגים נחשבת לקרן אור בתוכנית, ולמרות התפאורה כל השאר חשוך, חשוך מאוד, אפילו מני פאר עצמו.





מני פאר, ראשון עד רביעי, 21:30, ערוץ 10.