אחת התובנות הראשונות מימי ילדותי, עוד לפני שלמדתי שמסוק צעצוע לא באמת יכול לעוף גם לפני וגם אחרי שאזרוק אותו מגובה 20 מטר אל המדרכה בשכונה, היתה שיותר מדי קצפת עושה כאב בטן נורא. היו אלה ימים יפים של עוגות קרמיות ומתוקות, עם ביסקוויטים מעל ומתחת, תקופה תמימה שעוד היה זמן לנשום - להורים. בעתות שאמא היתה מתקרבת למעבד המזון בכדי להקפיץ את קצפת הוניל העשירה, הייתי נעמד דום ומחכה בציפייה לליקוק ברזל המערבל שאחרי, ואם הייתי ילד טוב (והיה נשאר מהעוגה ספ??ר) אז הייתי מקבל אפילו כוס שלמה.

אהבתי את הקצפת אהבת אין קץ. הייתי רוצה עוד ועוד, ממש מכור. אחרי אותה כוס שלמה ואחרי כוס שאחרי (כי התחננתי יפה), היה מגיע לי גמולי. כאבי תופת עם קיפולים ועיוותים, צרחות ובכי תמרורים. אהבת קצפת היא אהבת בוסר, ועל חטאים משלמים. מכאן הגיעה הנגזרת הבין-לאומית, שמיותר מדי מתוק רוצים להקיא.

כשאורנג`, זכיינית התקשורת הסלולרית השלישית, הגיעה לארץ, היתה שמחה והמולה. לא רק שנכנסה תחרות ונוספה עוד חברה שעוקפת את סלקום ופלאפון גם יחד, אלא גם שאורנג` הביאה מעין בשורה מחו"ל. היא עשתה רושם של חברה רצינית, משהו בומבסטי, אליטיסטי כמו שלא נראה מעולם, מקצוענית משהו ברמה.



הפרסומות שלה עשו משהו שלא נראה כמותו בישראל מעולם. הן היו בצבע שחור וכתום, אחת ככולן, והיו נורא פשוטות. בעיקר טקסט, אולי גם תמונה בגוון כתמתם, ועוד טקסט כתום, ואז ריבוע כתום. אחת אחרי אחת אחרי אחת - כולן נראות אותו הדבר ומפרסמות משהו אחר. המסתכל מהצד היה אומר, שיש כאן גאונות שקטונתי מלהבין. הפרסומות הכתומות הללו היו מגניבות בזמנו, בלונים כתומים, אנשים כתומים, טקסט כתום ושחור - ואהבנו אותן. אבל מה, כפי שאמר מוסר ההשכל משתי הפסקאות למעלה, יותר מדי עושה בחילה.

אחרי ארבע-חמש שנים של פרסומות כתומות וכתומות ושחורות וכתומות, כל עת שאני רק רואה סלו-מושיין כתמתם בזוית העין אני רוצה להקיא. הפרסומות הכתומות שחורות של אורנג` הן הדבר הכי מזוויע בטלוויזיה! אורנג` טו גו, אורנג` בי יו, אורנג` משפחה, אורנג` חיילים, אורנג` ביגטוק ואורנג` שמיגטוק - אחרי שספגנו וספגנו הגיע הזמן להתפוצץ. מצחיק שבכל הפרסומות הללו של אורנג`, "אורנג` יודעת" הכל, אבל אפילו פעם אחת לא מצהירה על מחירים או על שירות או על כל דבר אחר שהחברות האחרות כן מכריזות עליו. כאילו חשבו שמרוב כתום נשכח את הדברים החשובים בפרסומת, ושכלב שחופר ומחייך למצלמה, זה די והותר בשביל לגרום לנו לקנות מוצר. רק אנשים מחייכים יש שם, ומנומשים, כדי שיהיה לנו עוד יותר כתום, ולא מדברים, כדי שיהיה לנו עוד יותר שקט ונעים ואוטופי.

אבל זה, בכל אופן, לא משנה כרגע. אני כאן כדי להכריז שלא רק שבא לי להקיא כבר מכל השחור כתום הזה, אלא בא לי גם לעשות שטיפת קיבה. אי אפשר יותר, זה בלתי נסבל. אנחנו לא יכולים לסבול פרסומות פשוטות ורעיונות שחוזרים על עצמם, אנחנו ישראלים ריבונו של עולם! אנחנו צריכים צבע, בלאגן, כוסיות, צעקות, פלאפל, גורמטים - כמה אפשר לשמוע שני ילדים אומרים "יור סו קול", "יה, יור סו קול", "קול", "קול", "איימ אין", "קול", ואז שוב כתום וכתום וכתום. תעשו משהו!