את הערכת סדרת הטלוויזיה הבאה עשיתי כלל שלא במודע. לפיכך, אם תרצו, מדובר בהערכה הכנה והאמינה ביותר. היה זה כשקיבלתי מעמיתיי לאתר שלוש קלטות זוהרות עם חזרתי ממאהלי פלוגה ג': כל אחת הכילה, בסדר אקראי לחלוטין (תודה אסף), את פרקי שלוש הסדרות ה"יותר חשובות" שפספסתי בזמן העדרי, ובפרט, אלה שהגענו בהן לסוף העונה ושחשוב היה לשמור בהן על מעקב, למען ימים טובים יותר. בין הסדרות: "בנות גילמור", "הכי גאים שיש", "סמולוויל", סרטיו הקצרים והפסיכוטיים של פרנסואה אוזון ועוד כל מיני הפתעות קטנות. משפחת סימפסון וכאלה, אתם יודעים.

מבחן התוצאה, אם כן, ה?ד?פק על דלתן של האמורות לעיל במהירות ובשיפוט מפתיעים. היה ברור לי ולמכשיר הוידאו, שהראשונה לבקר את פתח הקסטה (או בלשון צה"לית: "בית המחסנית") תהיה "בנות גילמור", שכן היא הסדרה הראויה ביותר שפוקדת (או יש לומר: פקדה) את מסכינו באלה הימים. בין פרק לפרק של גילמור, נדרשת היתה הפסקה שכזאת, והסדרה השניה בסדר העדיפויות היתה "הכי גאים שיש" המעייפת. או אז נתגלתה לי תובנה ששכנה לה בתת-המודע שלי: למרות שפרקי "סמולוויל" היו זמינים מאין כמותם ולא חדלו לצעוק "קח אותנו! תראה אותנו גם!" משהו עמוק בלב (או בחוש הטעם הטוב) אמר לי: "שמור את זה לסוף", ולא באופן הטוב של הביטוי.



אז כבר היה ברור לי: "סמולוויל" המחכה לי בקלטת מספר שלוש, היא הסדרה שהכי פחות חשוב לי לראות בשלב זה, ואם להיות מדויק יותר, אז אומר שאפילו הכי פחות בא לי לראות. הלכה למעשה, בא לי לראות את שני פרקי הסיום של הסדרה הזאת כל-כך פחות, עד כי העדפתי לעבור על סרטיו של אוזון (שהם כבר נושא לכתבה אחרת) ועל פרקי הצ'ופר ואפילו לחפש דבר-מה בסטאר-וורלד, בטרם החלטתי להגיע - רוצה יותר או פחות - לעלילותיו של סופרמן הצעיר. כל הבאסה לי.

מה, אם כן, העניק לסמולוויל תואר של עינוי טלוויזיוני? הרי עד לפני רגע נהנינו לצפות בה, התלהבנו (יותר או פחות) מאפקטי המטריקס שלה, וכולם נהנינו לצחוק על הרמיזות ההומוסקסואליות ששורצות בין לקס לות'ר וקלארק הצעיר והמחוטב. אלא שכל אלה בדיוק הם הסיבה לכך שהסדרה הזאת מאוסה לחלוטין ולא מעניינת בעליל. ואם לומר במילים אחרות: זוהי העובדה, כי מן הפרק הראשון לסדרה ועד לזה העשרים-ואחת שחותם את העונה הראשונה - לא נראה כל שינוי הגיוני או מזערי בעלילת הסדרה. רוצה לומר, הכל סגור, הכל מובן, איתך חבל לי על הזמן.

בתור התחלה, הסיפור הראשון שלא נראה בו שינוי לאורך העונה כולה, והוא הצורם מכולם, הוא סיפור אהבתם (בפוטנציה) של קלארק ולנה. שהרי הבחור מזיל עליה ריר עוד מהפרק הראשון לסדרה, וכל בר דעת שיודע לזהות תסריט אמריקני, ברורה לו משמעות החיוכים לא-חיוכים של לאנג, שלא לומר שריצתה המתמדת במגוריו עתירי הקש של מר בחור. אבל לא, "סמולוויל" היא הרי סדרה אול-אמריקנית. סיפורו של סופרמן - אל לנו לשכוח - הוא סמל הצדק והיושר של הדוד סם. לנה היא הבחורה של ויטני, ככה הגדירו לנו בתחילת הסדרה וככה זה יישאר מעתה ועד עולם. אין כאן מקום לסיפור אהבה נוסף, בטח ובטח לא שיזום איש הפלדה. כך נגזרו למבטים נוגים ולא ממומשים, עד רמות גועל ממש.




הסיפור השני בעלילת "סמולוויל" שגם בו לא נראה / מסתמן / מתקרב שינוי, הוא סיפור יחסיהם של הורי קלארק ולקס לות'ר. גם כאן, כמו בכל הסדרה הזאת, נשמר הסטטוס קוו של הפרק הראשון. לות'ר מתויג כרע, ושום מעשה טוב שהוא יעשה לאורך העונה לא יכפר על מעשיו הרעים של אביו. למעשה, התסריט כל כך מדגיש את נחרצותם של ההורים עד כי ברור שבעונה הבאה הולך להיות בום טראח בנושא הזה. אלא מה, כצופים הגיוניים ושקולים, יש גבול לכמה נוכל לסבול את השמרנות של אבא-ג'ונתן, שמלווה בציפייה לעוד מחווה של רצון טוב מצד לקס ובאבא נודניק מלא בעקרונות שלא יודע מה טוב בשבילו. הפתעה, הוא שוב לא לקח את הכסף.

כל זאת, ובלי בכלל להזכיר את הסיפור השלישי שלא ראה שינוי לאורך כל העונה החולפת והמתישה של "סמולוויל". למעשה, סיפור זה כל כך מובן מאליו וכמעט טריוויאלי מכדי להזכירו, שזה עצוב. קוראים לזה "העלילה". שכן, אם כבר שכחנו לרגע מרוב הדחקה, נזכיר לכם שכל פרק ב"סמולוויל" מסתכם בסופר-פושע שנוצר בעזרתן האדיבה של המטאורים הכל-יכולים, ובקלארק שפותר כל צרה. זאת, כמובן, לא לפני שהוא נתן עצה טובה לאיזה חבר מזדמן, קיבל טיפ מקלואי העיתונאית החוקרת (שימו לב לרמזים העבים לבואה של לויס ליין) והריץ איזה דאחקה עם החבר השחור והפי.סי של הסדרה.

מישהו בכלל היה צריך להגיד לי שהפרקים שאני הולך לראות יהיו זהים לאלו שכבר סבלתי לאורך כל העונה? יאללה, נתראה בעליית הרפת של קלארק. עוד פעם. וכן, לקס שוב עצר כאן במקרה להגיד שלום.

כל הכתבות בסדרה