לפני הכל, הבהרה - אני אוהבת את הסדרה "הבית הלבן" בכל ליבי. הדמויות מקסימות, העלילות ברובן אמינות, הקצב המהיר כייפי והשנינויות שנונות. זו סדרה שהתברכה ב-ארון סורקין, כותב-יוצר מחונן שכותב דיאלוגים בחסד, ולא חשוב אם מדובר בויכוח על "מי אכל את הסופגניה האחרונה" או "האם נשיא ארה"ב הונה אומה שלמה". אבל היא לא חפה מבעיות, והפרק ששודר אתמול הדגיש את הראשיות שבהן בצורה מושלמת.

הבעיה העיקרית של הסדרה היא האמריקניזציה הבלתי מתפשרת שבאה יד ביד עם סדרה לא-סאטירית שסובבת סביב נשיא ארה"ב ופמלייתו. היא מציגה מעין פנטזיה של היוצרים על הממשל המושלם, כפי שהם היו רוצים שיהיה במציאות. למרות הבעיות, הקשיים, והטעויות בשיפוט שעושה הנשיא ברטלט בהכרח, עדיין מדובר כאן בנשיא הכי מושלם, חכם, כריזמטי, אבהי-אך-קשוח, רציני-אך-בעל-חוש-הומור, טועה-אך-צודק שהיה אי פעם בעולם. ג'ון קנדי הוא סאדם חוסיין לעומתו. בכל רגע נתון ניתן להרגיש את נוכחותו של דגל הפסים והכוכבים המתנופף מאחורי גבך. ולפחות פעם אחת בפרק, זה מעצבן.



מלבד האהבה העצמית הזאת, לוקה הסדרה ברצון אינסופי ללמדנו, הצופים, לקח חינוכי כלשהו שקשור לרוב לעניינים שברומו של עולם הפוליטיקה העולמי בכלל, והאמריקני בפרט. לארון סורקין יש כל מיני טריקים מקסימים לדחוף לנו את ההסברים הכי משמימים על פעולות ממשלתיות או חוקים שבא לו שנתמוך בהם - אם לא בקלפיות אז לפחות בלבבנו - ככה שלא נרגיש. מרוב שהפלירטוט של ג'וש ודונה נחמד, לא שמתם לב שזה עתה הסברנו לכם משהו חשוב על חוק 334, או דומיו. זה מקסים, זה בדרך כלל עובד, אבל לפחות פעם בפרק, זה מעצבן.

כששמעתי ש"הבית הלבן" עשו פרק שמתייחס לאסון התאומים, זה ממש ריגש אותי. אמרתי לעצמי - כמובן שהסדרה הזו חייבת להתייחס לדבר כל כך חשוב ועיקרי והיסטורי, משבר ממשלתי-מדיני אמריקאי אמיתי. וארון סורקין - הוא הרי מסוגל ליצר דרמה של שעת-משבר כמו ענק, ולשחק על הרגשות הכי פטריוטיים מצד אחד, והכי אישיים מצד שני. ויש פה קאסט מדהים, שחקנים שיכולים לשאת על כתפיהם פרק קשה כזה. הפוטנציאל פה הוא ל- 50 דקות של דרמה טלוויזיונית עילאית.

במקום זה קיבלתי את הפרק "יצחק וישמעאל", הפרק שיכלו בכיף לשדר בטלוויזיה הלימודית האמריקאית. הוא לא הראה לנו מה שמעניין באמת - מה עשו הנשיא ברטלט וחבורתו כשנפלו בנייני התאומים - אלא התרכז באירועים שקורים בתקופת אי-הודאות והמתיחות בימים שאחרי האסון. קצת מאכזב, אבל לא נורא, עדיין אפשר היה להציל את הפרק, אם אכן הייתה פה כוונה להפיק פרק, ולא תשדיר שירות.



העלילה: קבוצת תלמידי-תיכון אובר-אצ'יברים שהישגיהם האקדמאים הגרילו להם ביקור מגניב בבית הלבן, נקלעת לאחת מההקפצות הביטחוניות שהעובדים שם כבר התרגלו אליהן, פחות או יותר. איזו הזדמנות נפלאה להושיב חבורה של תיכוניסטים (שיש בה נציג מכל קבוצה אתנית בעולם, כמה נוח) בחדר סגור, בלי יכולת לברוח, ולשחרר עליהם את הסגל הבכיר של הסדרה, שלכל אחד מהם יש דעה, וכל אחד מהם אוהב לדוש בה באריכות מלאת חן.

אחד אחד עלו לרגל ג`וש ודונה, שהסבירו למה אסור לשנוא מוסלמים באשר הם, אלא רק את הקיצוניים המיליטנטיים; טובי, שכראוי למוצאו, הסביר בדרכו המיוחדת ("כולכם מעצבנים אותי") איך כל זה קשור לשואה; סם, המומחה לטרור, לימד שטרוריזם לא משתלם, וסי.ג'יי. שרה שיר גיוס לסוכנות החשאית הקרובה למקום מגוריכם. גם הנשיא ואישתו נתנו הופעה קצרה בכיתת הלימוד המתהווה הזו, והגברת הראשונה הגדילה לעשות והסבירה, בפוזת יוסף-המספר, מאיפה "כל זה" התחיל. אם תהיתם, זה התחיל מאוד מזמן, כששרה אימנו העיפה את הגר וישמעאל מהבית. וואלה? עוד פעם אשמתנו? לא, לא, לא בפרק הכי פוליטקלי-קורקט בהיסטוריה של כל הזמנים. הפרק הרי נפתח עם שקופית-מסתייגת מהשם של עצמו. אין גבול.

אחרי הגעגועים העזים, שיכול להבין כל מכור לסדרה מסוימת שיצאה לפגרה הבין-עונתית שלה, השאיר אותי הפרק ששודר היום עם ההרגשה שחטפו לי את הדמויות. הן לא היו יותר מסטטיסטים במפגן ההסברה הזה. לא נעשה כל ניסיון לטשטש את מגמת הלוח-וגיר.

המצע הפוליטי(קלי-קורקט) החינוכי שתמיד היה ברקע, קיבל בפרק הזה את המקום שעליו תמיד חלם: במרכז הבמה, עם הספוט עליו. אף אחד לא ניסה להעמיד פנים שצריך עלילה או עומק בפרק הזה. המון פרטים ורעיונות ומידע חשוב לציבור נדחסו שם, בין שנינות לחידוד, אבל לא טיפת רגש. כן, קראתם נכון. פרק מחווה לאירועי ה- 11 בספטמבר, ולא היה בו אפילו רגע אחד מצמרר.

מה כן היה לנו שם? דיבורים. על הקו-קלאס-קלאן, הנאצים, נשים עם רעלות. היה מוסלמי שהואשם לשווא וזכה להתנצלות (בסגנון "טעינו, טועים..."), ובני-נוער שאמורים להיות מהעילית האמריקאית, אבל הפגינו בורות וטיפשות מביכה, רק כדי שצוות הבית הלבן, שאין לו שום דבר יותר טוב לעשות בזמן משבר בטחוני, יוכל ללמד אותם שיעור חשוב בדמוקרטיה, או משהו. טוב, הילדים הם העתיד שלנו.

"אז איך קוראים למקום שבו אני חיה בפחד שהפיצריה הקרובה לביתי תתפוצץ?" שואלת נערה בקדמת הכיתה, שאלה שאין בה שום היגיון תסריטי משום סוג שהוא, רק כדי שג'וש יוכל להנחית את הפאנצ' ליין: "ישראל."