-המקום הבטוח
-היריד
-הברונז

המקום הבטוח

ג'יילס: "את חייבת להפסיק לחשוב. לתת לזה לעבור מעליך."

ג'יילס הקדוש, אם אתם סקרנים, היה נזיר מתבודד, הפטרון של הנכים והחולים. בימי קדם היו קרואים על שמו 24 בתי חולים ו- 160 כנסיות באנגליה בלבד. עבורנו הוא דמות האב, הפרופסור המפוזר, למסוכן-לשעבר, הפלייבוי החבוי, המכשף, הספרן המובטל עם הנטייה לטראומות-ראש. וכן, הוא סופוס, השכל, והשלישי בכישוף. ואם אנחנו כבר פה, בוא נחזור רגע ל-"Primeval", ונביט בכישוף המפורסם מקרוב. אחרי הכל, זה הכל באשמתו:

כוח הקוטלת וכל המפעילה אותו,
אחרונה לראשונה העתיקה, אנו קוראים לך.
תני לנו את כוחך הקדמון,
קבלי אותנו ואת הכוח בו אנו מחזיקים.
עשי אותנו מוח ולב ורוח משולבים,
תני ליד להכיל אותנו. עשי כרצונך.

מישהו יודע איך משיגים חפיסת טארוט של צופים? מיותר לציין שהקלפים שבעזרתם נעשה הכישוף: "ספיריטוס" - הרוח, "אנימוס" - הלב, "סופוס" - המוח, "מאנוס" - היד, אינם קיימים בחפיסת הטארוט הרגילה.



מה שמעניין בכישוף הזה הוא, שמין הסתם הוא נוצר ע"י הצופים כדי לתת גיבוי לקוטלת עם קצת כוח-אקסטרה במקרה חירום (האם יש בו תמיד את אותם המרכיבים? מוח, רוח ולב?), ועם זאת, כל העניין של הקוטלת הוא הלחימה לבד. הכוח של "הראשונה" - למרות שהיא נקראת כדי לתמוך בכישוף - מאוד לא אוהב את החדירה. "בלי חברים," היא אומרת, "רק ההרג." הצופים פיתחו את הכישוף למקור כוחה של הקוטלת, לא בגללו. זה גם מוסיף הוכחה לתיאוריה שמועצת הצופים אינה חלק מהתכנית המקורית של "הכוחות" (The Powers That Be) עבור הקוטלת, אלא הם תגובה של אנשים שצמח סביבה, כדי להנחות אותה, לשלוט בה ובכוח שלה, ואם יש צורך בכך - להשמיד אותה, ולהתחיל שוב.

מה הקשר בין כל זה לחלום של ג'יילס? (שהוא, אגב, הקשה ביותר לפרש, למרות שהוא די קצר. יש לו ארבעה חלקים ברורים, והוא מתחיל בסצנה מאוד משונה שהיא חלום בפני עצמו, מופרד מהשטף של המשכו - ממש כמו שקורה בחלומות). סצינת פתיחת החלום מתגלה לנו בשלבים, ונפתחת בספירלה סביב שעון-כיס, שמתנדנד מול ג'יילס, לבוש בחליפת הטוויד של העונה הראשונה. הוא אומר לבאפי להפסיק לחשוב, לתת לזה לעבור מעליה. "זה לא קצת מיושן? שואלת באפי. "כך התנהגו גברים ונשים מאז ההתחלה, לפני הזמן. עכשיו, הביטי לתוך האור - " ובאפי צוחקת. הם נמצאים בדירה, אבל הרחק מאתנו. היא יושבת, הוא עומד לפניה, והדירה ריקה. האם הוא מתכונן לעזוב?

ג'יילס שאנחנו מכירים בהחלט לא חושב שגברים צריכים לחשוב ונשים להרגיש. יש פה משהו אחר. דפוסי מחשבה מיושנים - ההשפעות של מועצת הצופים - שהוא משאיר מאחור? עובר הלאה? באפי בהחלט מבטלת את התוכחה שלו בצחוק מההתחלה. בת חסותו, כרגיל, מראה חוסר כבוד לסמכות שלו. יש שאומרים שזהו רמז לקשר בוגר בין באפי לג'יילס, לא כצופה וקוטלת, לא כילדה ואב, אלא כאישה וגבר. לא ברור מה מנסה ג'יילס לעשות בעזרת השעון (היפנוזה? למה?), אבל זה לא ממש עובד. צחוק ופלאש, וזה נגמר. נעבור הלאה.





היריד

יש יריד שעשועים בבית הקברות, וג'יילס יצא לטיול עם המשפחה - אוליביה ובאפי ועגלת-תינוק ריקה. באפי ילדותית באופן קיצוני, לא יכולה לחכות ללכת להתאמן, לשחק בכל השעשועים והמתקנים (מותר להגיד כמה דוכן "שפד-ערפד" עדיין מצחיק אותי? "I am a Vampire!").

הדברים החשובים כאן, הם ההגדרות של מערכת היחסים בין באפי לג'יילס, והאמביוולנטיות שלו שעוברת כל כך נהדר בכמה משפטים קצרים. באפי משפדת ערפד (בעזרת בלון צהוב, במסורת משחקי היריד), לאחר שג'יילס כבר נזף בה בסגנון העונה הראשונה ("באפי, יש לך אחריות קדושה מלידה. אל תוציאי את המרפק."), ולפני שהוא דואג להבהיר לה: "אין לי ממתקים". ממתקים, Treats, תגמול עבור עבודה טובה. הקטע הזה מבהיר בדיוק את מהות הקונפליקט הראשוני שהיה בסדרה "באפי": איך מצליחה ילדה רגילה שחיה חיים עשירים ומפונקים, להסתגל לפתע לחיים שקשורים בהרג וקטל, שדים ומפלצות, ועוד לבד. חייה של הקוטלת הם חסרי התגמול, והצופה לא יכול לעזור לה, לא באמת, מלבד לנסות לכוון אותה בעזרת טקסטים יבשים וחסרי משמעות בעולם הקטל האמיתי ("יש לך אחריות קדושה"), וכמובן לעמוד ולצפות בזמן שהיא עושה טעויות או מצליחה. כשאוליביה מציעה שלא יהיה כל כך קשוח עם בת חסותו, ג'יילס עונה: "זה העסק שלי. דם השה וכל זה...". זוכרים את ג'יילס וטרוורס מתעמתים ב"Helpless"? ג'יילס אומר לו: "זה לא עסק." ודם השה - שוב הקורבן, הקוטלת שהיא לא יותר מאמצעי עבור ה"צופים", אבל לא בשביל ג'יילס, כבר מזמן לא.



בינתיים, באפי קנתה צמר-גפן מתוק, וג'יילס משוכנע שהיא תלכלך את כל הפרצוף שלה. היא מסתובבת, וזה לא צמר-גפן מתוק, זה בוץ, חימר אפור, צבעי המלחמה של הקוטלת. "אני מכיר אותך..." אומר ג'יילס, וחופף עם עצמו, כשהוא אומר את זה שוב, "אני מכיר אותך...". כי הוא מכיר אותה בשתי רמות. ברמה הגלויה - זה הרמז הראשון שלו שמשהו לא בסדר. הקוטלת הראשונה, לה קראו בכישוף, נמצאת כאן. אבל גם - זו לא באפי שאותו הוא רואה. לא באפי כאדם, אלא באפי התפקיד, באפי קוטלת הערפדים כפי שהייתה אמורה להיות בסוף כל האימונים שלו, ה"עסק" שלו, מה שהיה יוצר אם היה כופה עליה ועל עצמו את החוקים של ה"צופים". הקוטלת, מכונה, רוצחת, חסרת חברים, לבד. השביל בו לא הלך.

"בוא כבר!" קורא ספייק, מוקף בגמדי-גינה. "אתה תפסיד את כל הכיף!". החלום מסיח את דעתו, כי הוא מתקרב מדי.

אל תוך הקבר של ספייק, אם כן. הסצנה מתחלקת לשני עולמות, באופן מאוד ברור. ספייק לעומת אוליביה, שחור-לבן לעומת צבע, זוהר, מצלמות וקהל מעריץ, לעומת בכי ובדידות עם עגלת תינוק ריקה והפוכה. נראה שלג'יילס מוצעת בחירה. "מה אני אמור לעשות עם כל זה?" תוהה ג'יילס. "תחליט." אומר ספייק. אבל בין מה למה? העולם הנוצץ של כישוף וקטילת ערפדים, לעומת שיגרה משעממת ואחריות? קריירה לעומת משפחה, (כמו שהציעה Nerf)? ("מפחיד מדי?" הוא שאלה את אוליביה בסוף "Hush". היא עונה: "אולי.") אם כן, אז כל הכבוד לכותבים שנתנו לדמות גברית להתעסק בשאלה הנפוצה הזאת, לשם שינוי.

אבל זה לא כל כך פשוט, כמה דברים חותרים תחת ההנחה הזו. נראה, למשל, שג'יילס כבר בחר מזמן. או לפחות דחה אחת מהאופציות (העגלה ריקה מההתחלה). "אל תדחקי בי, את יודעת שיש לי הרבה מה לעשות." הוא אומר לאוליביה הבוכה כשהוא עובר על פניה. או שהוא אומר את זה לספייק? ואם ספייק אמור לייצג את עולם קטילת הערפדים, הוא בחירה משונה. הוא הערפד שאותו הם לא קטלו, זה שלא יכול לנשוך, השד הרע שהם השאירו בחיים כי הוא אנושי מדי בשבילם. לא באמת כל כך שחור-לבן כפי שנראה בחלום. וג'יילס דוחה גם את האופציה הזאת. היא זולה וצעקנית, ספייק הוא בעיניו "פריק של ירידים", מתחזה שמנסה למשוך תשומת לב.

ועדיין, ספייק יודע יותר טוב ממנו מה הולך. לא שהוא יספר לו, הוא מעדיף להטריד עם שאלות כמו: "למה אתה מבזבז זמן?". יש פה גם ביקורת עצמית של ג'יילס. הרי ספייק הוא רק התת-מודע שלו (גם הלוקיישן התת-קרקעי: הקבר, הקריפטה, ממחיש את זה), וכשהוא אומר: ""your enormous squishy frontal lobes, זה בדיוק ההפך מהדימוי הגברי של "סופוס" - המוח.

בדרכו הרחק מהצורך לבחור, ג'יילס פוגש באיש-הגבינה, שמכריז: "אני לובש את הגבינה, היא איננה לובשת אותי". אבל זה לא אומר כלום, זוכרים? נעבור לברונז.





הברונז

למה הברונז? זה כמובן המקום אליו הילדים הולכים. ג'יילס מעולם לא הרגיש שייך לשם, לא יותר משזאנדר מרגיש בנוח בקמפוס של אוניברסיטת סאנידייל. ג'יילס ביקר שם מדי פעם בחיים האמיתיים, בעיקר כדי למנוע טבח זה או אחר. בנסיבות חברתיות הוא לא הרגיש בנוח. הוא העדיף לנגן את ההופעה הראשונה שלו בבית הקפה, עבור "מבוגרים". ובכל זאת, בחלום שלו הוא הולך לשם כדי לחבור לאחרים, להבין מה קורה ולהכין תכנית, וגם הספרים שלו כולם נמצאים שם (טוב, הוא ארז את הדירה).



הוא אכן יכול לעלות על הקשר שם. הנה ווילו "על סף המוות", וזאנדר עם "פצע החזה המדמם". עוד אפשרות ליוצא-מהכלל פה: האם אלה הם באמת ווילו וזאנדר, עושים הופעת אורח בחלום של ג'יילס? אחרת איך הוא יודע? אבל זה די נפוץ שאירועים שקורים סביבנו בזמן שאנחנו ישנים מסתננים לחלומות - הצלצול של השעון המעורר, למשל, יכול להפוך לאזעקת-אש בחלום. מאוד יתכן שג'יילס קולט את המצוקה הפיסית של ווילו וזאנדר שנמצאים איתו בסלון של ג'ויס. והוא מספיק חכם להבין את הקשר בין התפקידים שהם מילאו בכישוף ובין הייצוג שלהם בהתקפה של "הראשונה". אז לא, אני לא חושב שזה באמת הם-עצמם. וזאנדר אמנם ילך רחוק בשביל פאנצ'ליין, אבל לא היה מסביר כל כך הרבה, כמו בשורה שלו על החרציות ("הבטחתי לאניה שאני אהיה פה בלילה הגדול שלה, ועכשיו אני בטח אדחוף חרציות, במובן שאני אהיה באדמה מתחת להן ואפרה את העפר עם דיקומפוזיציה.").

אניה באמת על הבמה, הורסת בדיחה. "שקט! אתה תפסיד את הסיום ההומוריסטי." (תפסיק לדבר, תפסיק לחשוב). "אתה יודע שהכל באשמתך?" שואלת ווילו.
"צריך לבחון את העובדות, ווילו. אני מאוד עסוק. גם לי יש הופעה, את יודעת." ג'יילס במגננה: כן, הוא אשם במה שקרה, וכולם בסכנה. אבל הוא גם מריר: הוא לא יכול לטפל בכולם כל הזמן, ולקחת תמיד את האחריות. הוא לא יכול תמיד להיות התומך, המגבה, דמות-האב. גם לו יש חיים, אתם יודעים.

אבל לפחות הוא לא מניח ללבטים שלו ולחוסר הביטחון לעמוד בדרכו לפתרון. ווילו אומרת שיש "כוח חייתי, ראשוני" בעקבותיהם (לה הייתה הכי הרבה בעיה עם כל החייתיות הזאת, זוכרים?). "פעם אלו היינו אנחנו" אומר ג'יילס. כן, הוא כבר יודע מה הכישוף שלהם יצר. "אל תהיה לי ליניארי עכשיו." אומר זאנדר, למרות שזה בדיוק התפקיד של ג'יילס ("המוח") ובדיוק הדרך לפתירת החידה. אניה מסיימת את הבדיחה, ו-ווילו קוראת לגיילס "רופרט", דבר שמעולם לא הייתה עושה במציאות. אולי ג'יילס מרגיש יותר קרוב אליה מאשר היא יודעת?

ליניארי? "הרבה דברים קורים. והכל בבת אחת." אומר ג'יילס כשהוא רק נכנס לברונז (עם ספר, כאילו לחפות על העובדה שהוא התעכב, שהם נאלצו להתחיל בלעדיו). ובחלומות אכן דברים נוטים לקרות בבת אחת, אחד תוך כדי השני, ונכנסים להגיון ליניארי של סיפור רק לאחר מכן, כדי שנוכל לעשות בהם סדר. אבל למי אכפת, ג'יילס פורץ בשיר.

פה, כשהוא שר, הוא הכי חי וערני שהיה עד עכשיו. הכי קרוב לחבר את כל הקצוות ביחד. המצתים נדלקים, הקהל אוהב את ההופעה, הכל מתגבר ומתחבר וג'יילס מבין מה קרה, ורק נשאר לו למצוא את הפתרון, את הדרך להביס את הרשע. אבל דעתו שוב מוסחת - הפידבק של המיקרופון מבהיל אותו, ממש כשהוא מגיע להתגלות(“No wait-”) . השיר מופסק, וג'יילס מנסה לתקן, עוקב אחרי כבל המיקרופון אל מאחורי הקלעים, וישר אל המלכודת של "הראשונה". הוא יודע שהכל נגמר כשהוא מוצא את השעון (הזמן שנגמר? משמעת הצופה שהוא זנח בפרולוג החלום, זה שבאפי ביטלה בצחוק? מתנה ממעריצים?). הוא החמיץ את התמונה הגדולה כשהתרכז בפרטים הקטנים. הברווז היה, כך נראה, זה שדיבר כל הזמן.

"טוב, זה היה... צפוי..." אומר ג'יילס, מלא פחד. הוא מנסה לסגת. "אני יודע מי את." הוא אומר בפעם השלישית. "אני יכול להביס אותך באמצעות האינטלקט שלי. אני יכול לעצור אותך בכוח המחשבה..." אבל הוא לא יכול. היא תוקפת - עוד טראומת-ראש לספרן לשעבר...
"את לא יכולה לדעת. מעולם לא היה לך צופה." ולכן היא הייתה באמת לבד, רק עם עצמה, בודדה, חזקה יותר אבל גם חלשה יותר, לפי דרך המחשבה של ג'יילס. לא היה לה צופה ולא אב, לא היה לה , ולכן היא לא יכולה להבין את מה שהוא היה חייב לעשות כדי להציל את האנשים שתחת אחריותו, הכישוף שחתר תחת כוחה כדי להעצים את כוחם.

החלום של ג'יילס הוא הקצר ביותר, אבל הקשה ביותר לפענוח. יש כל כך הרבה ללמוד, ולא רק עליו אלא גם על ה"מערכת": הצופים, הקוטלת, "הכוחות". מעניין, שטארה, שיש ואמרו שהיא מופיעה בכל החלומות ומכוונת אותם (אך אינני מסכים, כי היא לא עצמה בחלום של ווילו, ובטח לא בחלום של זאנדר), אינה מופיעה בחלום של ג'יילס בכלל, למרות שהוא זה שמגיע הכי קרוב לפתרון. כמו כן, שלא כמו האחרים, "הראשונה" לא רודפת אחריו, ולא מופיעה בחלום בכלל, מלבד בסוף כשהיא תוקפת. היא מנפצת את רוחה של ווילו כשהיא בוגדת בה, תוקפת את ליבו של זאנדר ע"י התחפשות, ומערימה על ג'יילס עם מלכודת-מחשבות ("טוב, זה היה... צפוי" - הפתרון היה בידיו מתחילת החלום, אבל "הראשונה" הצליחה לערבל את ההגיון שלו עם כל הפרטים האחרים, ועד שהוא הצליח להבהיר לעצמו את הכל, זה היה מאוחר מדי).

ועכשיו נשארה רק באפי