אי.אר זו סדרה שבשביל להגיד עליה משהו רע, צריך להיות חתיכת מטומטם; הפרק הכי רע שלה זה הפרק הכי טוב של רוב הסדרות, ולא יעזור בית דין. תמהיל מושלם (או קרוב לשלמות) של משחק, תסריט, הצגה וצילום שהתמזגו לסדרת דרמה איכותית, מרתקת ובעיקר ממכרת. יש לה את היכולת למשוך את הצופה, פשוט לגרור אותו לסמטה חשוכה, במקרה הזה לבית חולים, ולהכניס אותו לסיפור מרתק. מתחברים רגשית, נפשית, לעתים אפילו פיזית - הפנטזיה הרטובה של אלפי במאים, תסריטאים ושחקנים. במלים אחרות, אי.אר.

ועדיין, פרק סיום העונה המושלמת (או הקרובה לשלמות) היה מאכזב במקצת. הלסבית נזרקה מחוץ לבית החולים, לא בדיוק ברור למה, גרין לקח את הקרחת בשביל משחקי שש-בש עם אלוהים, הקרואטי לא בדיוק הורגש ובאופן כללי ההתמקדות היתה, רובה ככולה, בקרטר ובפלירטים הקטנים-גדולים עם אבי.



אם בעונה הקודמת דמותו של ג'ון כמעט נמחקה, או לפחות זזה הצידה בכמה אינצ'ים טובים, הרי שהעונה, עם לכתו של גרין, הוא תפס תאוצה וחזר לתפקיד הדמות המובילה. הוא הבחור המתאים במקום המתאים, וזכור לו חסר נעורים, אבל איכשהו, מסיבה כלשהי, הוא נראה אאוט. חתיך, אבל פחות, רגיש, אבל פחות. מתוסבך פחות ובעיקר סכריני יותר. לא שהתפקיד גדול עליו, פשוט לא בטוח שהוא רוצה את התפקיד בכלל. להיות, ולא להיות. זו הבעיה.

פרק סיום העונה היה טיפוסי, עם שלושת המ"מים הידועים: מלודרמטי, מלנכולי ומבריק. אבל פרק סיום העונה גם היה מאכזב. הכתוביות כאילו ברחו להפקה. פרקליטו של השטן לא באמת נראה באופק. אז הם חולים, אבל איפה הבלגן האמיתי? איפה הפחד מוות? איפה "אני לא מאמין שהם עשו את זה?". אולי בגלל שכל הצדדים (הסדרה והצופים) בזבזו את הכל על הגסיסה של גרין, אולי בגלל שכמה פעמים אפשר לסיים עונה ועדיין לעשות את זה מעניין - אולי ואולי ואולי, מה שבטוח הוא שזה היה פרק מדהים, אבל זה לא היה עוצר נשימה. לא כמו תמיד.

ואם כבר עוצר נשימה - פרק הגסיסה והביי ביי למארק היה הרבה יותר מרגש, הרבה יותר כואב, הרבה יותר הכל. מסוג הפרקים שמותירים חלל, אילמות וקוצר נשימה כשהם עוזבים את החדר. פרק מוזר, שקט נורא, צילום חזק, מעין שגרת חיים בנאלית - אבל כל כך לא. בלי דם, בלי צעקות והרבה שקט, שקט שלפני הסערה. את פרק סיום העונה היה בקלות אפשר לדחוף לאמצע העונה שנגמרה (יחד עם הפולו-אפ שלו), ועם לכתו של גרין היה עדיף לסיים. הרבה יותר קשה, הרבה יותר "אלוהים, מה הם עשו כאן?!".



אי.אר עדיין על הסוס, אין בכלל מה לפחד. גם כשהוא יעיף אותה, היא עדיין תהיה גבוה מרוב הסדרות שיש בחוץ. מכונה משומנת, שטנית אולי, של הפעלת רגשות, ניעור הצופים, דם, יזע ודמעות. לפעמים נדמה כאילו הכול מושלם, כאילו יותר מדהים מזה כבר אי אפשר. וכמו אלוהים, לכאן נכנס השטן בפרטים הקטנים; אחרי כל כך הרבה שנים, כבר נהיה קשה להרגיש, הסם כבר לא בדיוק מטשטש.

היום אין חשש לאוברדוס, אין חשש לדי.או.איי. נהנים, מרביצים דמעות ורצים לספר לחבר'ה - אבל הכל ריטואלי מדי, כאילו מכור מראש. כי כולם יודעים שאי.אר סדרה טובה, כי כולם יודעים ש"איזה פרק בן זונה היה אתמול", וכולם גם יודעים שאחרי כל כך הרבה זמן, זה כבר בלתי אפשרי לחדש. אפילו שכולם ממש רוצים. זה עניין של בלאי טבעי, זה עניין של גיל - כמה מתים אפשר לקבור, כמה חיים אפשר להציל, כמה אנשים ישרפו למוות, יבכו לאישה, יאבדו ילדים, כמה בלגנים יהיו בצוות ומי יתאהב במי. כמה פעמים אפשר להמציא גלגל חדש?

החדשות הרעות, אתם שואלים? זה היה צפוי, וזה מתחיל לקרות. גם שעונים שווייצריים בסוף נוטים להתקלקל, אפילו שציפוי הזהב לעולם לא מחליד. החדשות הטובות, אתם חוששים? אי.אר חוותה נפילה אחת משמעותית, אפילו שתיים, והיא התאוששה מזה רק כמו שמוחמד עלי היה מסוגל להתאושש מקרבות. בסטייל, בזעקות ובהרבה דם. ובמלים אחרות, זו סדרה מושלמת, אבל היום כבר קצת פחות.