הפרק, שנפתח בתיאור חיי השיגרה והיום יום של לינדסי, מציג בפני הצופים את לינדסי האדם ומאיר אותו באור שונה. פתאום אנחנו נחשפים לדברים שקודם לא חשבנו עליהם לעומק, לא נתנו עליהם את הדעת. כיצד לינדסי ללא היד מסתדר בחיי היום יום, התפיסה העצמית שלו, התמודדות עם ביצוע הפעולות הבסיסיות כמו להתגלח או להתלבש, ובעיקר קצת עצב והרחמים לנוכח המנהגים הישנים שאין באפשרותו לקיים שוב (הניגון על הגיטרה). פשוט לא חושבים על איך שהוא מסתדר בחיים הפרטיים, והנה מגיע הפרק הנוכחי ומעמת אותנו עם לינדסי, האדם שמעבר.

לינדסי נראה עייף, שחוק. מואס בחיי היומיום הצפויים והמוגבלים שלו. הוא מסתכל על השעון המעורר ויודע שהוא הולך לצלצל כל רגע, באותה שעה קבועה, כמו בכל יום.




הגיטרה החבויה בארון מסמלת את אורח החיים הישן שלו, ואת הגעגועים שלו אליו. וכך למרות שלינדסי הוא "האיש הרע", האוייב המושבע של אנג'ל, הוא מקבל כאן מימד אחר. כאילו הוא קורבן מסויים שראוי לרחמים.

ובעבודה - מאבקי הכוחות בינו לבין ליילה גלויים וחריפים יותר מתמיד. נראה שלינדסי המבריק יוצא עם היד העליונה ובכל זאת, הדבר היחיד שעדין תוקע חיץ בינו לבין וולפרם והארט היא הגישה שלו כלפי אנג'ל. הוא עדין סובל משנאה אישית שפוגעת ב"מקצועיות" שלו וב"סביבת העבודה".

לאחר השתלת היד שקיבל ב"מתנה" מחבריו הטובים בוולפרם והארט, לינדסי כביכול מתעורר לעוד בוקר שגרתי, רק שהפעם – הכל נראה טוב יותר. יש לו יד חדשה, הוא יכול לנגן, ללחוץ ידיים, יש לו קידום מובטח בכיס. לינדסי בפיסגת העולם. רק שהפעם, עניינים באמת טובים מדי מכדי להיות נכונים, ולינדסי מגלה שליד החדשה שלו יש פיצ`רים מאוד מיוחדים. הוא מחליט לחקור את העניין לבדו ומגיע לבר הקריוקי, פורץ למשרדו של נייתן, מחטט בקבצים סודיים ולבסוף מגיע לאותה נקודה אליה מגיע אנג'ל. וכמו שאמר המארח, " Two enemies, one case"...
ולינדסי , למורת רוחו, נאלץ לשתף פעולה עם אנג`ל שוב פעם כנגד וולפרם והארט. אנג`ל מאבחן את לינדסי, אומר לו "אתה לא נראה כ"כ מאושר" ופוגע בדיוק בעצב החשוף שלו:

I guess it's a lot to carry, losing Darla - even me in a way, as a place to focus your rage... ironic, here you are young and healthy, good job -- new hand - seems like the more you get the less you have.




וכשלינדסי מגלה את האמת על מקור היד שלו, זה כבר הקש ששובר את גב הגמל מבחינתו. וולפרם והארט משתמשים באנשים חיים כתורמי איברים, מקור של חלקי חילוף. לינדסי מתבונן במעשי החברה שהוא עובד עבורה, ולא מאמין. והעניין מקבל משמעות אישית כשהוא מזהה את תורם היד שלו כעמית לעבודה לשעבר. הבונוס שלו הוא מקור הסבל של ייצור אנושי אחר. סבל כ"כ גדול שהוא כבר מתחנן למוות. אנג'ל מציין "Your firm in action, Lindsey, lot to be proud of" אבל לינדסי כבר ראה מספיק. יותר מדי.

הסצינה הסופית בחדר הישיבות של וולפרם והארט חושפת אדם שאין לו כבר מה להפסיד, חוץ מעצמו. לינדסי לא מהסס ולא מפחד. נמאס לו מהטריקים, התככים, המאבקים, מהתדהמות האינסופיות לגבי מהות מעסיקיו ובעיקר – נמאס לו מהמאבק הפנימי. "Me, I'm unreliable, I've got evil hand issues and I'm bored with this crap". הוא משתמש באפקט של היד החדשה שלו שניתנה לו על ידם, כנגדם ובכך יוצר אירוניה ולעג. כאילו אומר "הבאתם את זה על עצמכם".

לינדסי עוזב את עבודתו, וולפרם והארט ולוס אנג'לס. אבל הוא לא עושה את זה מתוך מצפון מוסרי או הארה פתאומית לגבי דרכיו הנלוזות. לינדסי לא מתפכח ו"עובר לצד הטוב", הוא לא הגיבור הדגול שנאבק מול השחיתות והרוע, והוא גם לא מתיימר להיות כזה. "I hope you're not waiting for me to tell you I learned some kind of lesson, that I had a big moral crisis but now I see the light". לינדסי יוצא מתוך שביעות, מיאוס ועייפות. הוא לא סמל מופת לגיבור שהפנים את מעשיו וטוהר אלא לאדם הקטן שנשחק וויתר, שאין לו כוח או מוטיבציה להלחם למען שום צד. ולמרות שאין כאן מסר חיובי נעלה, יש כאן אמת מסויימת. לינדסי מאז ומתמיד גילם אמינות. הוא תמיד התקיים בשטח האפור שבין ה"טוב" וה"רע": היה לו משבר מוסרי - אך הוא נכנע לפיתוי. היה לו פרוייקט להריסת אנג'ל – אך הוא התערב בו אישית והתאהב בדרלה. דרכיהם של וולפרם והארט ולינדסי התפצלו כמעט בכל נושא שיש, לא כחלק ממאבק בין טוב לרע, אלא כחלק מאישייותו של לינדסי, האדם החלוק שהוא. ועכשיו האדם הזה קם ועוזב, בלי לתת חשבון לאף אחד. לא לטובים, לא לרעים. רק לעצמו. ובכל זאת, הוא מואר באור חיובי ביותר.

לפני שהוא עוזב, לינדסי חולק עם אנג'ל תובנה אחת ויחידה לגבי וולפרם והארט: "The key to Wolfram and Hart: don't let 'em make you play their game, make 'em play yours.". שוב לא מתוך רצון לעזור לו או להשמיד אותם. סתם, כי מתחשק לו. כי הוא יכול. לינדסי ואנג'ל לא נפרדים כידידים אלא כאוייבים מושבעים, שמכבדים אחד את השני.

נושא נוסף שמטופל בפרק הוא החזיונות של קורדיליה והמחיר שהם מתחילים לגבות ממנה. קורדיליה מתחילה לכאוב לא רק מדרך קבלת החזיון אלא גם ממהות החזיון עצמו. היא סובלת גם ממה שהיא רואה, היא מרגישה את התחושות והכאב בעצמה וניכרות בה השלכות פיסיות ונפשיות. היא סובלת, בוכה, נאטמת. "I just keep on seeing it". והמצב כ"כ קשה עד שהחבורה כבר לא יודעת איך לפנות אליה ולתקשר איתה. הם נזהרים בכבודה, מפחדים לגשת אליה. ההאנג-אובר שלאחר החזיון נהיה יותר ויותר ארוך. ווסלי מזכיר שהחזיונות נועדו בתחילה עבור דויל, חצי שד, והיא קיבלה אותם בירושה בדרך לא טבעית במיוחד, ומתייחס אף ל"Shanshu in L.A" בו קיבלה את כולם בבת אחת ואיבדה את שפיותה. אין ספק שהמצב הולך ומחמיר.

ליילה שגונבת תיקים ומסמכים מהחברה כאמצעי זהירות – ראינו את זה בעבר. ב"Untouched" היא מופתעת ע"י דרלה בזמן שהיא מחטטת, בRedefinition" היא מציעה ללינדסי לעשות את אותו הדבר בדיוק. המאפיין הגדול ביותר של ליילה הוא חוש ההישרדות המפותח שלה והעובדה שהיא לא בוחלת בשום אמצעי בשביל להשיג את מטרתה. היא מאבחנת את ההתרחשויות בצורה די מדוייקת ובעלת תושייה רבה. וכעת, בהיעדרו של לינדסי היא תופסת את מקום הכבוד במלחמה נגד אנג'ל.

הפרק, בדומה לפרק המקביל של "באפי" מכיל גם הוא רמזים ותכנים מעורפלים לגבי התרחשויות עתידיות. הוא מכיל בתוכו הרבה הומור וסאטירה, שנועדו להקל על האווירה ולהבהיר אותה. אנג'ל עצמו מבטא המון מאפיינים קומיים שלא אופיניים ביותר לדמותו, ובעיקר הסצינות שלו עם לינדסי לא מניבות איבה ושנאה אלא יותר קומדיה ובידור. המחשבה מאחורי העניין היא להעביר את הפוקוס ללינדסי, מעשיו תגובותיו והתמודדותו מאשר על אנג'ל עצמו. דמותו של אנג'ל נדחקת הצידה ומסתפקת בהערות שוליות ואבחנות הומוריסטיות, בעוד שהצופים מתעמקים במה שעובר על לינדסי במהלך הפרק. מן ההתחלה ועד הסוף.







לכריסטיאן קיין, השחקן שמאחורי לינדסי, יש רקע מוסיקלי מקצועי ביותר. הוא היוצר, הנגן והסולן בלהקה מצליחה שנקראת של שמו, Kane. השיר שהוא שר בבר הקריוקי נקרא "L.A song".