השבוע אפתח בהתייחסות לתגובה על הטור הקודם שלי. הכותרת של התגובה הייתה "יש קליפים גם מז`אנרים מוזיקליים אחרים" והתוכן היה: "לא הכל זה אלטרנטיבי, רוק ואלקטרוני בעולם. מה לעשות." אז זה מיועד אליך ואל שאר האנשים שחושבים כמוך: זה נכון שיש עוד ז`אנרים, רק שרוב הקליפים שהם לא "אלטרנטיבי, רוק ואלקטרוני" הם בעצם רוב הקליפים שמוקרנים ב- MTV ובשאר התחנות המוסיקליות. ואם להיות יותר ספציפי: פופ, ורוק מיינסטרים. אבל יש סיבה שאני לא אכתוב על הקליפים האלה - הם לא מעניינים. ואני מתכוון מבחינת העשייה שלהם: הרעיונות, הבימוי, הצילום, העריכה. דוגמאות לקליפים מעניינים נתתי בטורים הקודמים, והם אכן היו מהז`אנרים המוזכרים לעיל. אני לא רואה טעם לכתוב על קליפים שלא מציעים שום דבר חדש ורק ממחזרים את עצמם, מה גם שטוחנים שם דברים גרועים ממש, כמו הקליפים האחרונים של ג`נט ג`קסון ומריה קארי. אז כפי שכתבתי בפתח הטור הראשון, זוהי דעתי ואתם מוזמנים להתווכח אם אתם רוצים, אבל בנושאים ספציפיים; אם לא מעניינים אותך קליפים אלטרנטיביים, פשוט אל תקרא. וחוץ מזה, אין דרך טובה יותר מלתאר את הקליפ שיחתום את הטור היום מ- פופ.





קודם כל, ווידוי קטן. היתה לי בעיה עם הקליפ הזה בפעם הראשונה שראיתי אותו. עם כל ההמצאות הויזואליות הרגשתי שאני שוב מאבד את הלהקה ואת הקליפ, ופשוט לא מבין מה הם רוצים להגיד. אבל אחרי שזה התברר, יכולתי לשוב ולצפות בקליפ ולהתרשם מהעיצוב המדהים שלו. אז למי שרוצה לדעת על מה בדיוק הקליפ, בעמוד הזה הבמאי מספר את הסיפור שמאחוריו. אנחנו נתרכז בקליפ עצמו: זהו הסינגל השני מתוך אלבומם האחרון של רדיוהד, ולמלאכת הבימוי ניגש הפעם מישל גונדרי, שעל ארבעה קליפים שלו כבר כתבתי בטורים הקודמים. לבמאי הזה יש תפיסה ויזואלית מאוד ייחודית, וכך נוצרות הסיטואציות הבאות: כל הקליפ הוא שוט אחד, כלומר אותה מצלמה מצלמת ברציפות את כולו. אנחנו בחדר בבי"ח, ות`ום יורק שוכב על מיטה, כולו מפוחד. יש סיבה טובה לזה, כי הרגליים שלו נמצאות בתוך זוג מיקרוגלים, וכשהוא מרים את השמיכה אנו מגלים שבמקום כפות רגליים יש לו עוף בגריל. לצידו שוכבת בחורה, שרק פלג גופה העליון האמיתי מגיח החוצה, ושאר גופה מיוצג ע"י מין משחק הרכבה לילדים. חלק מהקליפ מתרחש בתוך מסך הטלוויזיה שניצב בחדר (שמעליו יש רכבת צעצוע נוסעת). בתוך המסך אנו רואים את ת`ום ואותה בחורה בימים טובים יותר, כשהם בנסיעה ברכבת, מתנשקים ורבים. והקליפ מסתיים כשבחדר עומד שלד שהראש שלו הוא בעצם לב ענקי, אבל לא לב שמציירים, אלא לב אמיתי שכאילו הוצא מהגוף (התמונה מימין למטה). השלד הזה שר לתוך מיקרופון שהוא בעצם פרצופו של ת`ום יורק, כלומר אם ת`ום היה עכבר. אז אם אתם רוצים לראות קליפ שגם יגרום לכם לחשוב קצת, ובעיקר ימלא לכם את העיניים בדימויים צבעוניים שהם כמו אמנות מודרנית, חפשו את הקליפ הזה.





זוהי אחת מהלהקות האלה שלא קיימות מהיום אבל פורצות רק עכשיו לתודעה בזכות קטע יותר קליט וקל על האוזן. במקרה הזה מדובר בחידוש ללהיט של מייקל ג`קסון, והקליפ נעשה בהתאמה מושלמת למבצע המקורי של השיר. זוהי בעצם פרודיה על רגעים שונים בקריירה של מלך הפופ, אבל למרות שהם צוחקים עליו, רואים שהכל בא מאהבה למוסיקה שלו. אז עם הרבה הומור יש פה קטעים מ- Thriller, Black & White, קטע שמוקדש לקוף המפורסם שלו, וילד שמחקה בצורה מופלאה את ה- Moonwalk המאוד מפורסם שלו. אבל הקטע הכי טוב בקליפ הוא ללא ספק המחווה הנפלאה לקליפ הראשון של מייקל שעשה את זה: Billie Jean. המסך מתחלק לשלושה חלקים, והסולן הולך על המרצפות כשברגע שהוא נוגע בריבוע, האור בו נדלק, וכך גם תיבת הדואר (בתמונה מימין). בקיצור, קליפ מאוד כייפי שמקדם בעצם גם את אלבומו המתקרב של מייקל ג`קסון.





בדרך כלל לא הייתי מתעכב על קליפ של להקת-בנים, אבל כשלהקה כזו מנסה לעשות משהו אחר, זו סיבה טובה ליוצא מהכלל. החמישייה הזו התכווצה בכלל למימדים של שלושה, ובקליפ לסינגל הראשון מאלבומם החדש הם עוסקים בעולם הוידאו-קליפים עצמו. מה שנקרא בלשון ספרותית "ארס-פואטי", אמנות שעוסקת באמנות, כלומר בעצמה. הבנים מתכנסים יחד עם צוות הצילום והבימאים של הקליפ לשיר החדש וזורקים לחלל האוויר רעיונות לגבי איך שהקליפ ייראה. ההתחלה סולידית ואופיינית, כל חבר להקה מדמיין איך הוא מוקף בחבורת בנות מצודדות שמלטפות אותו בחושניות. העובדה ששני חברים נעדרו מסיבות שלא מעניינות אותנו, אפשרה את הקטע המשעשע הבא: את אחד מהבנים מייצג קרטון בגודל טבעי, שכמו כולם מדמיין את עצמו מוקף בבנות, רק שגם ב"קליפ האמיתי" זה לא הוא אלא התאום הקרטוני שלו (התמונה משמאל), מה שיוצר הסתכלות עצמית משועשעת. בהמשך עוברים החברים מהאולפן לרחוב, שם מלוות אותם רקדניות. כשמציע אחד הבימאים שבמקום יהיו רקדנים בנים, אנו רואים את התוצאה ב"קליפ האמיתי" והחברים מ"פייב" מסתכלים אחורה, זורקים ידיים לצדדים באומרם: "מה זה הדבר הזה?". מיד מגיעה יד ענקית שפשוט מוחקת את הרקדנים. ויש כמובן משפט שלא אשכח בקלות, אותו אומר אחד החברים: "נמאס כבר מכל הזבל של הלהקות-בנים הזה...". לא יצירת מופת אומנם, אבל בהחלט מוצר מרענן שמציע קצת הומור עצמי, שיוצא מתעשייה שלוקחת את עצמה קצת יותר מידי ברצינות.

לצפייה בקליפ של פייב