שבוע לאחר ש"הגופה" הותיר בנו את רשמיו העזים והאינטנסיביים, מגיע "Forever" בשביל לעזור לנו להתמודד, לטפל בנו, לחבוש את הפצעים, לתת נשיקה קלה ולהבטיח שהכל יעבור ויהיה בסדר.
אם "הגופה" היה מכת הלם, זעזוע, מחוספס, גס, קשה לעיכול - הרי ש"Forever" כבר הרבה יותר רך, עדין, עצוב ונוגה, נוגע ללב. אם ב"הגופה" לא היתה מוזיקה כלל וכלל, את "Forever" מלווה פסקול חדש ומקורי. אם ב"הגופה" נחשפנו באגרסיביות אל הבעיה, "Forever" מציג את ההתמודדות. אחרי שניצבנו בעל כורחנו מול המוות של ג`ויס, מגיע שלב העיכול, ההפנמה, תהליך האבל, ההספדה, הבכי, הצער, הדמעות. לצופים, למפיקים ולדמויות כאחד.

אחרי פרק ייחודי ומופתי כמו "הגופה", אחרי עליית המדרגה הנוספת של "באפי" נדמה כי אי אפשר להמשיך הלאה. כיצד ניתן לעבור לסדר היום ולפרק רגיל לחלוטין, המשך העלילה השוטפת אחרי שראינו מה שראינו, חווינו מה שחווינו? הפוגה קומית לא באה בחשבון, התמקדות בעלילה העונתית גם לא. הצעד הבא חייב להיות ההתמודדות והאבל. וכדי "להחליק" את המעבר ככל האפשר היה קיים צורך להכין משהו גדול, דרמטי וחזק לא פחות שינסה ולו במעט לקחת את הצופים למחוזות אחרים לחלוטין וליצור רושם אחר. באמצעות פניה אל רגשות הצופים לרכך את המכה שהנחית "הגופה".
אז הצעד שננקט – קרוסאובר ראשי שנכתב ובויים ע"י מרטי נוקסון, הלא היא הכותבת מס` 1 לענייני מערכות יחסים ורגשות. קרוסאובר שכאילו אומר "התעללנו בצופים שלנו, גרמנו להם תדהמה וסבל, אז בואו נפנק וניתן להם את מה שהם (או רובם) הכי רוצים בשביל להתחיל את תהליך ההחלמה". ומה שקיבלנו הוא שאנג`ל, טרי ורענן לאחר שמצא את עצמו מחדש, מגיע סאנדיילה בשביל לנחם את באפי בשעתה הקשה. ושניהם מפגינים גילויי חיבה רבים ואף מתנשקים לראשונה מזה כמה שנים טובות (והפעם - שניהם זוכרים את זה). וחשוב להבין את משמעות העניין ולא להקל בו – אחרי נסיונות רבים של הפרדה בין הסדרות, של ניתוק כבלי סידרת הבת מסידרת האם ועמידתה בפני עצמה, בניה נפרדת של הדמויות ועולמן הפנימי האינדבידואלי, סגירה וחתימה מוחלטת של מערכת היחסים באפי/אנג`ל – המפיקים מסתכנים כאן בפתיחה מחודשת של כל פצעי העבר, הגברת התלות בין הסדרות ושבירת ההגיון הפנימי ("אז למה בעצם עזב אנג`ל?"), כל מה שהם מנסים למנוע במהלך השנה וחצי האחרונות. ובכל זאת – הדבר נעשה. ואני לא מאמין שרבים מאיתנו התלוננו.



בסצינת הפתיחה נראית באפי מסתובבת בין ארונות קבורה. לכאורה, סביבתה השגרתית של קוטלת. באפי כבר רגילה לאחוזות קבר, מציבות, ארונות. ולכן בתחילה מצטיירת אווירה מאיימת, מפחידה. כמו עוד פרק רגיל שבמהלכו ייקפץ איזה ייצור לילי שפל מאחד הארונות והקוטלת תאבק בו. רק שהפעם – ארון הקבורה אינו חלק מעולמה של הקוטלת, אלא של באפי. היא בוחרת את ארון הקבורה של אמא שלה. המתח נשבר כאשר האורות נדלקים, ויחד איתו נשברות כל הציפיות המוקדמות. הפרק הזה הוא לא "עסקים כרגיל". עדיין לא.

והסצינה הראשונה הקצרה הזו כבר מציירת לנו תמונה כללית לגבי דרכי התגובה של באפי ודון, דרכי ההתמודדות, התפקידים שהן לקחו על עצמן ותהליך האבל שלהן: בעוד שבאפי מתקדמת אט אט אל תפקיד האם הבוגרת האחראית והמגוננת ("you shouldn`t have to deal with this stuff"), דון מסתגרת בתוך הילדותיות, התמימות והפשטות ("It`s just ... what if Mom ... what if she`d like something else better? I mean, how do we know for sure? She`s the one who has to be in it forever"). מכאן והלאה עניינים הולכים ומתרחבים, בעוד הפער בין שתיהן הולך וגדל.

הסצינה שלאחר מכן, בבית משפחת סאמרס, רק מחדדת את העניינים. דון רואה את הפן הפשוט של הדברים, את המשמעות הכי גלויה שלהם, בדומה לילדים קטנים ששואלים שאלות אמיתיות מתוך תמימות. היא שמה דגש על הפרטים הקטנים והלכאורה לא משמעותיים שאף אחד לא נותן עליהם את הדעת - היא שואלת לגבי צבע הפרחים, ורק אז מחליטה באפי על צבע לבן. ובמקביל, היא תופסת את יחס הסביבה אליה כהתעלמות. אף אחד לא מדבר איתה, מתייעץ איתה, מספר לה דברים. "She never said anything to me" היא מתלוננת בנוגע לטקס האשכבה של ג'ויס. היא מציינת "I don`t wanna be here" ואף אחד לא מקשיב. ומול הילדותיות שלה והדגש שניתן לה בפרק, כולם נראים לפתע יותר מבוגרים ובוגרים.

באפי לוקחת על עצמה את תפקיד ראש המשפחה, בצורה די אגרסיבית. היא טרודה ועסוקה בסידורים רשמיים מנהלתיים שמעמידים אותה באור בוגר. היא מתנהגת בצורה סמכותית כלפי דון, אך ללא טיפת רגש. "You really should eat something". ובעוד שלדון יש שאלות ותהיות רבות, באפי לא מספקת לה תשובות ברורות והחלטיות. "Maybe, I don`t know, I guess". במהלך הלוויה דון משעינה את ראשה על כתפה של באפי, בתמונה שמסמלת בצורה מאוד ברורה את הפן האמהי שניתן לבאפי ואת תפקיד ההורה שנכפה עליה. באפי היא המשענת, היא החזקה ודון נשברת בחיקה.

ולמרות זאת, עם כל ההבדלים ביניהן, דרכי ההתמודדות הפרטיות שלהן לא כ"כ שונות כפי שהן נראות. שתיהן נראות יושבות בחדרן על מיטתן ובוהות. שתיהן מתאבלות בצורה אינדבידואלית, אך דומה. למרות שהן מצטיירות במרחק שנות אור אחת מהשניה, הדמיון ביניהן רב יותר ממה שהן מסוגלות להודות.

דון שמצטיירת כילדה הקטנה שלא מבינה, פונה לפיתרון הצפוי והעל טבעי שהוא הכי טבעי בעולם של "באפי" – כישוף החייאה. היא מתרגזת בצורה ילדותית על ווילו וטארה שמסרבות לעזור, "You said you wanted to help me". היא מסרבת להאמין ולעכל את משמעות העניין. "They put her in the ground". ודון לא בוחלת בשום אמצעי בשביל להשיג את מטרתה שכוללים גניבה מחנות הקסמים, מפגש עם טיפוס מפוקפק וכישופים מסוכנים. היא מוכיחה גם נחישות רבה ואומץ לב, היא מתעקשת ולא מוותרת וספייק אף משווה אותה לבאפי בהקשר הזה.



מתי באפי נפתחת? מתי היא מראה לנו בדיוק מה מתרחש אצלה בפנים? בפני אנג`ל, שבמובן מסוים משמש לה מראה פנימית אל תוך התודעה. באפי חוששת מפני יום המחר, מפני ההתייצבות מול העתיד ללא הכוונה והנהגה. היא לא רק איבדה אמא אהובה, היא איבדה את מורת הדרך שלה, הסמל היציב של "החיים האמיתיים". וכשמי שהולך בראש נעלם לפתע, השיירה נותרת ללא כיוון, ללא מצפן, ללא דרך. "Up until now, I ... I`ve had a road map. Things to do every minute, having to do with Mom.".
באפי מציינת שכולם מצפים ממנה לדעת מה לעשות כי היא כ"כ חזקה, בעוד שאמא שלה היא החזקה באמת. ג`ויס מאז ומתמיד הייתה מעין "עוגן", מקום מפלט לחזור אליו כשהשגרה המאוד ספציפית של באפי טופחת לה על הפנים. ג`ויס הייתה האלמנט היחיד של באפי שעוד הקנה לה מימד של "נערה רגילה ככל הנערות" – שאיפתה העתיקה והתמידית. ועכשיו, היא נעלמה. ויחד איתה נעלמו כל רשתות הבטחון. באפי נאלצת להתייצב חזיתית מול העולם האמיתי, וזה מפחיד ומשתק אותה. "I can stick wood in vampires ... but Mom was the strong one in real life. She always knew how to make things better ... just what to say."
ובמובן מסוים באפי עדין מאשימה את עצמה, לא מסוגלת לקבל את העובדה שהמוות היה בלתי נמנע. היא נאחזת בכל מילה שאמרו הפרמדיקים (למרות שזה לא הדבר המדויק שנאמר לה), ורגשות האשם מתחילים לצוץ.
ובנוסף לכל זה, היא לא רק חושבת על עצמה אלא גם על דון. אחותה הקטנה שתלויה בה כעת לחלוטין. לא רק כהגנה מפני גלורי והעולם האלטנרטיבי, אלא כדמות אם, מודל לחיקוי, סמכות נעלה. "And it`d be okay if it was just me I had to worry about. But Dawn..."
ואנג`ל - מנחם אותה, מעודד, מחזק. "את צריכה זמן, את לא לבד, עוד תמצאי את הדרך, זו לא אשמתך, את חזקה". הוא אומר לה "אשאר כל עוד תצטרכי אותי" והיא עונה "How`s forever? Does forever work for you?". באפי מתנחמת בו, נאחזת בכל כוח בסממנים מוכרים ואהובים, נצמדת אל העבר ומסרבת להרפות. אך לאחר הנשיקה שהזכירה נשכחות לשניהם, הם מבינים כי הדרך המשותפת שלהם פתלתלה וסוחפת. שניהם לא רוצים לחזור לאחור מחשש שהנפילה תהיה גדולה יותר, ולכן הפרידה היא הכרחית. ובכל זאת, אנג`ל סייע לבאפי במשימה הקשה מכל – לעבור את הלילה הראשון לאחר הלוויה, לבד.

ואז, בשיחה הסופית עם דון היא מטיחה בפניה "אין לי אף אחד, את לא רוצה אותי כאן, את לא מסתכלת עלי בכלל" ובאפי מכחישה אך לבסוף מודה בפניה "אני לא יודעת מה אני עושה", "כשאני מפסיקה, היא באמת לא כאן". וכך למרות שהיא טובעת בתוך עולם של מבוגרים איתו מעולם לא התמודדה כי "אמא ידעה הכל", באפי מעדיפה להישאר עסוקה ולהטמיע את עצמה בסידורים קרים ומחושבים כי זה מונע ממנה להתמודד עם האמת ועם הרגש, ולהגיב בהתאם. ולבסוף כסערת הרגשות פורצת החוצה וכל מה שהודחק עולה למעלה היא מודה "I couldn`t let you see me", ומאווררת את השאלות הקשות ביותר שמטרידות את שתיהן: "Who`s gonna make things better? Who`s gonna take care of us?". ואז היא נפתחת באמת. "I don`t know what we`re gonna do. I`m scared".
דון מאשימה אותה "לא בכית אפילו פעם אחת" ובסוף היא אכן בוכה. וכשלפתע מופיע ניצוץ קטן של תקווה שאולי, אולי אמא חוזרת, באפי נסוגה חזרה אל הילדה הקטנה שצריכה את אמה ותלויה בה לחלוטין. "Mommy?" היא קוראת, בסגירת מעגל, בדיוק כפי שקראה כשמצאה אותה מוטלת ללא רוח חיים. לא אכפת לה מהנסיבות או מהתוצאות, ממש כמו דון. רק שאז דווקא דון לוקחת את ההחלטה הבוגרת והנכונה, מבינה את משמעות העניין ומבטלת את הכישוף. והצופים שכבר ציפו וחששו מתוצאות הרסניות, יצור איום ונורא וסצינה מפחידה ומאיימת – שוב מוכחים על טעותם. ממש כמו בסצינת הפתיחה. ולמה? כי במקרה הזה, האמת וההתמודדות איתה היא הסצינה המפחידה והמאיימת.
באפי מתמוטטת בזרועותיה של דון, שמנחמת אותה "It`s ok, It`s ok", ושתיהן בוכות. היפוך מוחלט בתפקידים ביניהן. כעת, מי הילדה ומי הבוגרת?...



מלבד באפי ודון, הפרק מציג לנו את תהליכי האבל וההספד האישיים של כל שאר הדמויות בחבורה:
ווילו שמבקרת לעיתים תכופות את אמה ומנהלת יומן חדש שיתעד כל פרט קטן בחייה. "כי חיים עוברים מהר ואם לא רושמים, דברים אובדים. ואני רוצה לזכור". ובדומה לפרק שעבר, היא מתנחמת בטארה והן מפגינות גילויי חיבה משותפים.
זאנדר ואניה, שמגלים משמעות חדשה ליחסי המין ביניהם, ואת היופי והמשמעות של חיים ומוות. "חלק ממשהו גדול יותר".
ג`יילס, עם כוס משקה ביד, שמאזין לשיר "Tales of Brave Ulysses" מתוך תקליט של Cream, אותו שיר ששמע יחד עם ג`ויס בפרק "Band candy". ללא ספק כמחווה אחת אחרונה.
וספייק, שמביא זר פרחים בעילום שם. "אהבתי את האישה, היא הייתה הגונה ומעולם לא התייחסה אלי כאל ייצור חריג". והוא כמובן מתייחס לפרקים כמו "Lover`s walk" ו"Checkpoint" בהם באמת ניכר בקשר מיוחד בין ספייק וג`ויס. מאוחר יותר הוא מודה "אני לא אוהב לראות אתכן, נשות סאמרס, כואבות" ולכן הוא מצטרף לדון ועוזר לה למרות שבאפי וודאי לא תראה זאת בעין יפה. הוא מגן עליה ומסכן את קיומו. ולכן יש כאן יותר מרק ההתאהבות שלו בבאפי. יש כאן באמת דאגה אמיתית, רצון לעזור, איכפתיות ונאמנות כלפי ג`ויס וכלפי דון.


הפרק "Forever" מלווה כולו באווירה נוגה ועצובה, נוגעת ללב. כזו שמתאימה לתהליך של אבל כללי והספדה. הוא מלווה בצילומים ייחודיים (הלוויה, פגישת באפי ואנג`ל) שמדגישים את הרקע הקודר והמלנכולי ומקנים לו צבע אפרורי ומעציב. הפסקול מרגש ומרטיט, הדיאלוגים שקטים וחודרים והנשמה מתאבלת. ב"באפי" כואבים, ואיך אנחנו יכולים שלא?...






אוסיירוס, אליו קוראת דון בכישוף ההחייאה שלה, היה אל נעלה בדת המצרית ולפי המיתולוגיה הוא נהרג ע"י אחיו והושב לתחייה ע"י אשתו ואחותו, ומאז נחשב כ"אל המוות והתחייה".

חדי האבחנה בינינו ישימו לב שבסצינה בה נראית באפי יושבת על המיטה בחדרה, ניתן לראות כי לחדר, מתוקף היותו חלק מאולפן צילומים, אין תקרה.