מזה שנתיים בקירוב, שהמצב פה במדינה הוא לא מי יודע כמה. אני לא מדברת רק במושגים מדיניים, לא צריך דוקטורט בשביל לראות שהדמוקרטיה פה חולה, אני מדברת על הכל: שנתיים אנשים מסתובבים ברחובות כמו מטרות נעות, הכלכלה נראית כמו בדיחה לא מוצלחת במיוחד, וחוץ מהדולר ומהבטן של שרון כלום לא "עולה" פה. אז מה נשאר לנו לעשות? להמשיך בשגרה היומיומית הציבורית הבנאלית, ובפרט ברוטינה הבידורית הקונבנציונאלית האפאתית שלנו, ומבלי לשים לב לתרום את תרומתנו זו לגידולו של דור חדש, המורכב רובו ככולו מצעירים שהתכונה הכי בולטת שלהם היא ה"כמעט" - הם כמעט אינטליגנטים, כמעט תרבותיים, כמעט משכילים, כמעט חרוצים, והשימוש במילה כמעט הוא אנדרסטייטמנט למה שבאמת מתרחש פה בארצנו הקטנטונת. התחזית שלי עבור הדור הבא: צפוי להיות הרבה יותר גרוע. חכו ותראו.

באחד הימים, בעודי מזפזפת, לא להנאתי האדירה, בין התחנות המרובות, מתוכן תמיד, אבל תמיד, באופן שיטתי, אין מה לראות, גיליתי להפתעתי הרבה, כי אין גבול לטמטום המשודר אלינו דרך הערוצים. אבחר כדוגמא מייצגת שני אירועים טלוויזיוניים, בולטים לרעה באיכותם הירודה.

היכן ניתן למצוא בחורות, שהמילה זוועה עושה חסד עם המראה שלהן, מפשיטות בחורים מסוקסים הדוברים שפה זרה ומפוזרים בימים כתיקונם בכל רחבי הגלובוס, בעוד הם נותנים לה מחמאות כגון: "כשראיתי אותך לראשונה ליבי החסיר פעימה למול יופייך המרהיב"? איפה תראו בחורה שמלקקת משקה חריף מעל שריריו החשופים של נסיך חסון וכהה עור, כאשר ברקע נשמעות צווחות נסערות של נקבות חסרות ישע הישובות להן בקהל? אני מניחה שהניחוש הראשון שעולה במוחכם הוא כי האירוע הנ"ל מתקיים במועדון חשפנות מהמין הגברי. ובכן, נחשו שוב חבריי המלומדים. מדובר, לא פחות ולא יותר, בתחרות של ריקי לייק לחיפוש אחר הגבר הסקסי ביותר בעולם: מדובר בהצגה הכי זולה ומבחילה בה ניתן לצפות היום בפריים טיים. אפילו לארץ ישראל היקרה והנאורה שלנו, היה נציג משלה, שעינטז למורת רוחה של חברתו שנכחה בין שורות קהל הצופות, בעוד גברות בעלות משקל עודף מזילות עליו ריר ומשחרות לטרף. ברגע שנחתו עיניי על המסך הקטן, לא יכולתי שלא להתייחס לגועל שהתרחש אי שם בארצות הברית רק כמה חודשים קודם לכן, כך מתברר, ושודר עכשיו לראשונה בערוץ 3 המקומי והאגדי. השקרים הגסים שהתעופפו מפיהם של הגברים המתחרים, ונחתו ברוב פאר והדר הישר באוזניהן הכרויות של הנשים, לא הפתיעו אותן כלל. נהפוך הוא: הן נראו לרגעים לא מעטים כפתיות המאמינות לקלישאות שנזרקו אליהן מכל עבר, והיו מהסוג השפל ביותר, ללא כל שמץ של אמת, ולו המינורית שבמינוריות. הרמה התרבותית הנמוכה, המחישה את החרפה הנוראית, ששמה בכיס הקטן את תחרויות מלכות היופי לדורותיהן. איך הגענו למצב השפל הזה? איך הידרדרנו כל כך נמוך במדרון התרבותי שלנו, עד שאנו אפילו לא מגרדים את התחתית? הרי עברנו אותה מזמן! איך אנחנו נותנים לחרפה הזו להיכנס לבתים שלנו מבלי שאף אחד לא מנסה לעצור אותה, רגע לפני שהיא עוברת דרך המדיה?

לא רק תוכניות משפילות ושטחיות אנחנו מוכנים לסבול בשקט, גם הזמן השיווקי שבין התוכניות מוקדש בחלקו להעביר לנו מסרים, שבונים על צופים רדודים וחסרי אינטליגנציה. קחו למשל את הפרסומת האחרונה של קשר בראל לכרטיסי אשראי, שנועדו לבני נוער מתחת לגיל 16. לא די בכך שהמוצר עצמו מרמז שהדור הצעיר מבלה את כל ימיו המתבגרים בקניות, הם אף מקווים לאפשר לו לעשות זאת כמעט ללא הגבלה. לא ברור לי כלל מדוע הורה, שיש לו קצת שכל בקודקוד, יאפשר לילד שלו שימוש בכרטיס אשראי בגיל כה צעיר, בו לבטח אין לילד הכנסה משלו? אבל בואו נעזוב לרגע את הסיבה, ונתרכז בתוצאה: שני בחורים זבי חוטם שותים מילק שייק כיאה לגילם (וזה יהיה החלק היחיד שמתאים לחתך הגיל בפרסומת הזו), ישובים על הבר ובמשך יותר מדקה הם אינם מדברים במילים מפורשות, אלא בצלילים כגון - אי, אוי, אהה, ווואי. כנראה שהדור הצעיר הוא אילם לפי דעת המפרסם היקר. לאחר מכן מצטרפת אל השניים בחורה, או ליתר דיוק, בובת ברבי צעירה ורדרדה ובהירה, חמוקיה בולטים או מובלטים (תלוי איך תסתכלו על זה), וגם היא, מסתבר, לוקה באותה המחלה בה לקו חבריה הנערים - אובדן כושר הדיבור. כעת מתחילה הצעירה הבלונדינית הנחשקת להעביר את הקש שלה לאורך פיה ופניה, לתדהמתם הבלתי מוסוות של הנערים, שישפכו (תרתי משמע) את המשקה שלהם, בעוד הנערה ממשיכה בפליטת צלילים נוספים מאותו הז'אנר אל חלל הבר. עד שתסתיים לה סימפוניית הצלילים הנהדרת ויעברו לשלב שליפת המוצר, לו כה ייחלנו מתחילת התשדיר הנורא הזה, ולו רק כדי שיסתיים, נספיק להישאר פעורי פה, בשוק, בהלם ובה-מי-מות, וכל אותו הזמן נתהה מה אמורים ילדינו ואחינו הצעירים להבין ממה ששודר בפרסומת.

חברי קשר בראל, האם באמת אמדתם את הנזק האפשרי, שאתם גורמים בהינף היד, כשהמסר שאתם שולחים לנוער הוא: "אל תדברו, אין צורך, כסף הוא הכל בחיים" וכל זאת תחת מעטה של מיניות, שאינה מרומזת כלל, אלא מוצגת בריש גלי? אם הייתי שייכת לארגון שממנו יצאה הפרסומת הזאת, גם בתור הקלדנית הפרילאנסרית, הייתי מתביישת להמשיך ולפקוד את כתלי המשרד.

הדור הצעיר מקופח בלאו הכי: מקצצים לנצח בתקציב החינוך שלו, מה שגורר את רמת ההוראה הירודה בעל כורחה, והוא זקוק היום, אולי יותר מתמיד, ליד מכוונת. בימים כאלה בהם ההגדרה "עם הספר" הפכה מזמן לאגדה אורבנית, כל שנותר לחבר'ה המתבגרים הללו הוא להתהפנט מול האמ.טי.וי האירופאי, לאחר שסיימו לבהות בערוץ הילדים הלא חינוכי בעליל, ולדבר באיי.סי.קיו, הממוחשב והמנוון, במקום לשחק מחבואים ולהתרוצץ באוויר הצח. בזמן הזה, אצלנו בטלוויזיה העדכנית כל כך, ממשיכים לשדר תוכניות ותשדירים שיש להם יעוד משותף אחד בלבד, והוא השגת רייטינג למטרות רווחים כספיים עבור תאגידים כאלה ואחרים. ברקע, בד ובד עם המטרה העיקרית, קיימת תמורה נוספת, והיא הפיכת הנוער החדש לבוגרים חסרי תרבות, חסרי ערכים, לאנשים שטחיים, לבהמות מסוג אדם. שאף אחד לא יבוא ויתרץ לי שהשידורים מונחים על ידי רצון הציבור. גם אם כל סקרי הקהל מורים לתקשורת שזה מה שהעם דורש, זה עדיין לא אומר שהמשדר עצמו לא יכול להפעיל קצת שיקול דעת ולהבין שאם לא נעצור את הרצף הזה, ויפה שעה אחת קודם, כדור השלג ימשיך ויתגלגל לו לנצח נצחים. ואם הישועה לא תבוא מהמדיה, לפחות אנחנו - הקהל, יכולים להפסיק לאכול בשקט את החרא שמאכילים אותנו, ולהתחיל להצביע ברגליים. האם לא הגענו לזמן הזה? לעת בה נתחיל לקחת קצת אחריות על כל המתבצע ממש כאן מתחת לאפינו? הרי, אם אין אנחנו לנו, מי לנו?