יום ג', 9 ביולי. אולפני "מימד" ברמת-החייל. עבדכם הנאמן מגיע לצילומי "קול העם", במטרה ברורה להציג את דעתי בנושא מימון משפחות מרובות ילדים בצורה הברורה ביותר, כמתמודד. יורד לאולפן, ומקריא לעורכת התוכנית בגאווה את הנאום בן חצי-הדקה שהכנתי בנושא. העורכת מקשיבה בנימוס ואומרת: "למה שלא תשכתב את זה פשוט יותר?". נו טוף, למה לא, אני הרי קול העם...

"קול העם" משודרת בערוץ "בריזה" מדי ערב, ועד כה שודרו כבר כ-40 תוכניות. הנושאים שנדונים בתוכנית שונים, אך נוגעים ברובם לציבור המזרחי בארץ, שהוא קהל היעד של הערוץ. לפני התוכנית שהשתתפתי בה (שכאמור עסקה בשאלה "האם המדינה צריכה לממן את הילד החמישי שלך?"), צולמה תוכנית נוספת ששאלתה היתה "האם להשתכנז או להישאר מזרחי?". בתחילת התוכנית יוצאים שלושה מתמודדים "מן העם", אשר תפקידם להציג שלוש דעות שונות בנושא הספציפי, כל אחד במשך חצי דקה. לאחר מכן פאנל של אורחים מתדיין על הנושא, ובסיום התוכנית מצביע הקהל עבור אחת משלוש הדעות, ונופלת החלטה.

בתום סשן איפור קצר הוכנסתי לאולפן וחוברתי למיקרופון. שני המתמודדים האחרים ואנוכי תודרכנו סופית על-ידי העורך בפועל, והוכנסנו מאחורי התפאורה לקראת תחילת התוכנית. המנחה, דידי הררי, הגיע אלינו, איחל הצלחה, ולצלילי אות הפתיחה יצא אל האולפן לקול מחיאות כפיים סוערות. לאחר כמה דקות שמעתי את שמי, יצאתי בחיוך רחב אל הקהל, ונעמדתי מאחורי הטריבונה. שיחה קצרה של דידי עם כל אחד, ואז - 30 שניות זוז. ראשונה מדברת אם ברוכת ילדים, בעד מימון כמובן, לאחריה אני, חילוני לוחם בלי ילדים בתכנון. כבר במשפט הראשון, על כך ש"המדינה לא צריכה", נשמעים צלילי זעם מהקהל. אני ממשיך לדבר, ובמוחי עולה המחשבה על הזמנת מאבטח מגודל שילווני בדרכי החוצה מן האולפן. בתום הזמן, דידי מוצא לנכון לשאול אותי האם אני לא דואג לעתידה הדמוגרפי של ישראל.

אחר-כך היה דיון בפאנל. הפאנליסטים, ברובם, הפנו לעברי מבט מאשים, ואילו מרגול צנעני אף צעקה לקראת סוף התוכנית, בהצביעה עלי, ש"במקום שהם יביאו לנו גויים, עדיף שנלד בעצמנו כמה שיותר ילדים". בתגובה קיבלה היא מחיאות כפיים סוערות מהקהל, והמצלמות הופנו אלי. אני עמדתי במקומי, בניסיון די מוצלח להסתיר את הזעם שלי, וחייכתי בציניות. ההצבעה של הקהל הראתה כמובן שדעתי היתה לא מקובלת עליהם. בתום התוכנית יצאתי מן האולפן בשקט בשקט, והלכתי לביתי. אפילו לא טרחתי לבקש שיקליטו לי אותה, כי חשבתי שמה שעבר עלי שם היה ביזיון טוטאלי.

כשלושה שבועות לאחר מה שחשבתי שהיה מביש למדי (למרות שתחקירנית התוכנית, אולגה, ניסתה לשכנע אותי שהייתי בסדר גמור), לפתע פתאום מקבל אני טלפון ממנה, ובו היא שואלת אותי האם העלייה ממדינות חבר-העמים הצליחה או נכשלה. מי אם לא אוקראיני גזעי שכמוני יידע את התשובה המדויקת לשאלה זו, והתשובה המדויקת היא שאין תשובה מדויקת - כל מקרה לגופו. כל השיחה התנהלה בעת שהייתי עסוק בקניית ספרי לימוד לאח שלי, ולכן נאלצתי לדבר גם עם הידיים, בשביל לא לייבש את המוכרת. אחרי הנאום הארוך שדפקתי בעניין דעתי על העלייה, אולגה אמרה "מצוין, בדיוק אותך אני צריכה!". הסתבר, שעושים מחווה לרוסים בתוכנית - ארבע תוכניות בהנחיית יולי אדלשטיין, סגן שר הקליטה, בנושאי העלייה. אי-לכך ובהתאם לזאת, הסכמתי.

ב-1 באוגוסט, בשעה היעודה, שעת הצהריים, שוב הייתי במקום. הפעם אנשי הצוות כבר חייכו אלי ושאלו "מה נשמע?". בחדר ההמתנה ישבו האורחים האחרים בתוכנית, וזכיתי לשיחת חימום איתם. התוכנית רצה הפעם בכיף, אמרתי את דברי, היה דיון לוהט באולפן בנושאי העלייה, ובסיומו הצביע הקהל בעדי ברוב מוחץ. כיף. בתום התוכנית ניגשתי לאדלשטיין, ולבקשת סבתא שלי מסרתי לו ממנה דרישת שלום אישית וחמה. קינחתי בויכוח עם אחד הפאנליסטים על זעקות ה"קיפוח, קיפוח" שהוא השמיע בתוכנית, ובארוחת צהריים לא רעה שהובאה למקום. בקיצור, היה חביב ביותר.

"קול העם" היא תוכנית שבסך-הכל מנסה להתאים את עצמה לערוץ שבו היא משודרת, ערוץ "בריזה". הנושאים שמועלים בה לדיון הם לעתים נושאים כאובים למדי, אך לעתים נעשה ניסיון די מיותר לקשר את הכל למזרחיות, ולהפנות את הויכוח לנושאים של קיפוח או השתכנזות. גם כאשר לא נעשה ניסיון כזה, כמו במקרה של התוכנית על העלייה, תמיד נמצא הפאנליסט שיעלה ויזעק "אני מזרחי מקופח!". פעם זו מרגול, פעם זו איריס מזרחי - תמיד יימצא כזה, וזה בוודאי מפריע לניהול הענייני של הדיון. כי הרי להוכיח לאותו האדם שהוא לא מקופח שווה ערך לניסיון להוכיח שאין לך אחות. אבל נהניתי מהצילומים, והצלחתי להעביר את דעתי - וזה העיקר.





"קול העם", ימים א'-ה', 20:30 בערב, ערוץ "בריזה" בלווין. צפייה נעימה!