עולם התקשורת הישראלי. איזה יצור מצחיק הוא. אבל מה, בהחלט הטיפוס השורד. אם היו שולחים את חמש המשפחות השולטות אל אותה תוכנית ריאליטי, נציגיה היו מנצחים בכל עונה ובנוסף היו מצליחים לעקוף גם את מארגני התחרות ברמת המניפולטיביות. כבר מספר חודשים אנחנו נמצאים רשמית במצב של "משבר בענף". למעלה משנה מאז פרוץ העימות ולאחר שכבר חודשים מפמפמים במדורי הכלכלה על המיתון ההולך ופושט כמו מגיפה שחורה במשק הישראלי, גם הטלוויזיה החליטה לקפוץ לבריכה. לא עוד כתבות סמי-צבע במהדורות הסופשבוע על מובטלים רעבים, מעכשיו - אבטלה זה אנחנו. השקתו הכושלת של ערוץ 10 נרשמה בספרי ההיסטוריה גם כהשקתה של עונת המיתון הטלוויזיוני.

כמו הילד מוכר-העיתונים מימי תקופת מלחמת-העולם הראשונה, שקרא בכרוז בחוצות לונדון את כותרות העיתון, כך גם כותרות המשבר התריעו בפני כולנו וצעקו על "הקטסטרופה הקרבה אלינו בסערה", ועוד כל מיני משפטים השמורים לקראת צרות אחרות בסגנון יום-הדין. זעקות האימה הללו בושלו בעיקר לכבוד מועצת הרשות השנייה, המועצה לכבלים ולוויין, שר התקשורת ועוד כמה ועדות שאחראיות על עתידו של גוף תקשורת זה או אחר. כולן היו מתאבן רב-כיווני שנועד להכין את הסועדים לקראת המנה העיקרית, להלן "המשבר".

כל חבר התבקש להביא עמו לפחות סיבה אחת למה המצב כל כך גרוע. גם במקרה זה, כמו ברבים אחרים לפניו בתולדות עולם הטלוויזיה, כל המרבה - הרי זה משובח. ולכולם היו הסברים מוצלחים ורציניים. ערוץ 2 איבד דקות פרסום יקרות ורבות מדי בשל האירועים הביטחוניים. הכבלים גילו כך פתאום שבזבזו יותר מדי מיליונים על הסכמים בלעדיים (שאינם תקפים יותר). חברת הלווין היא עדיין "חברה חדשה" שאינה עומדת על הרגליים. ומה עם ערוץ 10 שאפילו צעיר יותר מ-"YES"? למי באמת אכפת! שישב בשקט וימשיך לעשות טעויות. זה מה שקורה כשמישהו חדש מנסה להיכנס לשכונה קשוחה.

קדרת המשבר אמנם נראתה טובה למראה, אך בערוץ 2, למשל, שכחו לציין שאותם אירועים ביטחוניים העלו את מספר הצופים, אשר נאלצו להסתגר בביתם. חברות רבות, בעיקר הגדולות, מנצלות את המצב כדי להתחזק תוך קניית זמן פרסום בערוץ הפופולרי ביותר. פרסום בטלוויזיה הוא עדיין חלק ארי בקמפיין של כל חברת ענק. ישנם מספר תחומים שפורחים במצב של מיתון ומצב ביטחוני רעוע, אחד מהם הוא הטלוויזיה. בעיקר זו המסופקת חינם. חברות הכבלים, לאחר למעלה מעשור בו פדו סכומים אסטרונומיים ללא כל תחרות, גילו שכעת, כשהם לא לבד, זה קצת יותר קשה. עכשיו צריך לחשוב על דברים משעממים כמו ניתוב נכון של השקעות וניהול נכון. התחרות היא בעסה, סיכמו פה אחד.

התגובה הטבעית המצופה מאתנו לתחזית סוף העולם הטלוויזיוני, שהתקדמה לקראתנו ככדור שלג דורסני ומאיים, היא כמובן כניסה לכוננות אגירה. יש להשיג מייד עוגיה גדולה ומשובחה, לפני שנישאר ריקים אפילו מפרורים. מאחר ועוד מעט לא יתקיים עוד בישראל שוק טלוויזיה, רצוי למהר ולהכין קלטות של התוכניות והסדרות האהובות עלינו והיקרות ללבנו, על מנת שישמשו אותנו בשעת חירום.

אולם, כמו במשבר הלחם (ואלו שקדמו לו) גם הפעם דבר לא השתנה. ניתן להוריד את הקסדות, אך לשמור אותן במצב הכן. כמו שאנחנו רגילים ואוהבים, ערוץ 2 ממשיך להביא לנו טוק-שואוז, שעשועונים וטלנובלות, ערוץ 3 עדיין משדר סדרות מוכרות בתמהיל של שידורים חוזרים, וערוצי הסרטים ממשיכים לפמפם פרומואים מרגשים של שוברי קופות מסוף העשור הקודם. המרקע שלנו נראה אותו הדבר. אז אם הכל טוב ויפה, למה לנו להתלונן? אז זהו, שלא. על זה בעצם מדובר. לזה הם כיוונו. זאת הייתה המטרה הסופית, עוד לפני שרקמו את השיטה והפעולה. הם פעלו נמרצות, וכל זאת כדי ששום דבר לא יקרה, שהכל יישאר על כנו.

והרי הובטח לנו שהכל הולך להיות אחרת. נקודת המפנה מגיעה. תור הזהב של היצירה המקורית הישראלית קרב. בכל נקודה בתל-אביב דווח על איזושהי הפקה מקומית בשלביה השונים. כששרו "צבעים שרואים מכאן", רצו לומר דרמות ישראליות חדשות ולא שידור חוזר של עוד אחלה סרט. אבל במקום זה קיבלנו צבעים אחרים שגם רואים מכאן, אלו של כותרות העיתון האדומות-שחורות-כחולות, שהכריזו על בוא המיתון. שיטה לא מתוחכמת במיוחד אומנם, אך עובדת מצוין על השר ריבלין ודומיו. הפקות בוטלו, התחייבויות הופרו, כספים נמשכו. גורמי התקשורת קיבלו הקלות, אושרו להם הנחות. תהליכים כמו חידוש רשיונות/זיכיונות ואיחוד חברות קודמו ללא דרישות מיוחדות. לעשירים, אותן חמש משפחות ששולטות בתקשורת הישראלית, ניתנה שוב הזדמנות להתעשר עוד יותר. לעומת זאת לעובדים בענף הורדו תנאי השכר, ובמקרה היותר רע נשלחו מכתבי פיטורין תוך עיכוב משכורות. ואנחנו הקטנים (הם קוראים לנו מסעודות) למה שנתלונן? למרות המצב האיום, אנחנו עדיין מקבלים את אותו הדבר.