Fight the good fight?

לשם הפרק ""Reprise כמה פירושים אפשריים. 1) הפחתה או חיוב שנתיים מערך נחלה או אחוזה. 2) חידוש פעולה, ריענון, התחלה מחדש. 3) מונח מתחום עולם המוזיקה: חזרה על האקספוזיציה שלפני פיתוח הטון הכללי בשיר או הופעה חוזרת. וכולם מתאימים לפרק בצורה כזו או אחרת...

המבנה הכללי של הפרק עוסק בנפשות הפועלות המוכרות לנו, ובמפלה הגדולה שלהן. המכנה המשותף – כולן נאבקות בצד הטוב, נגד הרוע למען אינטרס אנטי-אנוכי, וכולן סובלות וכואבות בדיוק בגלל זה. מה שמעלה את השאלה המתבקשת – האם זה שווה את זה? האם יש בכלל בשביל מה?

קייט -
היא השוטרת, הלוחמת הרשמית ברוע ובפשע. פעמים רבות היא עבדה בשיתוף עם אנג`ל, עזרה לו במלחמת הקודש. אבל ראינו איך זה משפיע עליה בפרק "Dear boy" – היא נדחקה לשולי הכוח, במשרד צדדי עם מוניטין של רודפת רוחות, משוגעת, מתעניינת ומחפשת בכוונה את הקייסים העל טבעיים. למען האמת – גורלה כשוטרת היה רק עניין של זמן. כי החוק לעיתים מתנגש עם המלחמה ברוע, ופעמים רבות היא חרגה ממגבלות תפקידה בשביל לעזור לאנג`ל. לאחרונה היא אף שחררה אותו ממעצר ("Reunion"), ועבדה איתו בפרק הקודם לחשיפת תרמית השוטרים הזומביים. מעשיו של אנג`ל ב-Reunion לא רק פגעו בעוה"ד, בחבורה ובו, אלא גם בה. היא הסתכנה בשבילו – ועכשיו גילתה לשם מה. ומעשיה האחרונים בפרק הקודם הם אלו שהגדישו את הסאה והביאו את הקונפליקט שלה לנקודת השיא – וועדת חקירות הפנים. "אני שוטרת, זה כל מה שהייתי אי פעם. אני לא יכולה לספוג השעיה..." היא אומרת, ולרוע מזלה היא אף מפוטרת.
בוועדה מזכירים לנו ולה את מות אביה. טוענים שהיא לא התאבלה והתמודדה עם המוות שלו מהעונה הקודמת כמו שצריך ובכך מנסים לתרץ את פעולותיה. הצופים יודעים שזו לא בדיוק הסיבה, ולמרות זאת יש בזה משהו. קייט, מאז מות אביה שנגרם ע"י ערפדים כזכור, נתקעה במין מוד קרבי של לחימה. המשיכה שלה לתופעות הבזאריות היא למעשה ניסיון מסוים לנקום את מות אביה. בשלב מסוים כזכור, היא גם פנתה כנגד אנג`ל בגלל היותו ערפד, ללא כל הבחנה. אבל בסופו של דבר הבינה כי אפילו ליכולותיה יש גבול ובשביל לשמור על שריד מהגדרת המשימה שלה כשוטרת למען הצדק היא חייבת לשתף פעולה איתו. ושיתוף הפעולה הזה הוא בדיוק מה שחותם את גורלה כשוטרת.
קייט אמנם יודעת מה מסתובב שם בחוץ, בניגוד לדברים שהיא מטיחה בחברי הוועדה, אבל האם היא עצמה יודעת איך להתמודד עם זה? בכל פעם שהיא נתקלת בתופעה על טבעית, זה מתסכל אותה יותר ויותר ודוחף אותה עוד צעד לכיוון הייאוש. שוטרת רגילה כמו אביה היא כבר לא תהיה, ועכשיו גם לא שוטרת בכלל. המשפט האחרון שנאמר לה, "אני שמח שאביך לא בסביבה בשביל לראות את זה" פוגע בדיוק בנקודת התורפה שלה. אח"כ בדירתה היא משתלחת בגביעי ההוקרה ובפרסים של אביה – סמלים למי שהיה ולמי שהיא לא. היא מרגישה שהיא איבדה את עצמה, אכזבה את אביה. והתחושות האלו שולחות אותה להתמודד באמצעות השתייה והכדורים, שהם למעשה ניסיון התאבדות. מילותיה האחרונות הן:
You did it, didn`t you, you bastard? You made me trust you. You made me
believe... No, it wasn`t you. It was me, right? Couldn`t take the heat. That`s what they`ll say. And you`ll feel all bad - or you won`t care, but I... Well, I won`t care either, will I? I won`t feel a thing...



קורדיליה -
כשאנג`ל מתפרץ למשרד החקירות החדש של החבורה בשביל למצוא ספר אבוד, קורדיליה עומדת מולו ומונעת ממנו את מבוקשו. עכשיו, כל מה שנותר מהיחסים בין כולם היא מלחמה ומאבק, שנאה ואיבה. "אני כבר לא יודעת מה אתה " היא מציינת, אבל היא יודעת מספיק בשביל לא להסתבך איתו ובכל זאת היא מוותרת אך ורק כשווסלי מכריח אותה. היא לא חוששת לעמוד בתקיפות מול אנג`ל, מה שמוכיח אומץ ותעוזה רבה. אבל מוכיח גם שהיא עדין מרגישה נבגדת ואנג`ל עדין מצליח לפגוע בה רגשית- עיניה דומעות וקולה רוטט.
בשיחת הטלפון עם ווסלי נרמז לנו שאין לה חברים אחרים. קורדיליה בודדה במערכה, ללא חיי חברה וללא חיים מחוץ לעבודה. השאיפה המקצועית להיות שחקנית נתקעה, השאיפה להיטמע בחיי החברה של הוליווד כבר מזמן נזנחה. העבודה מגדירה אותה, אין לה דבר וחצי דבר חוץ ממנה.
בסוף הפרק היא הולכת שוב לא ביודעין לעוד אחת ממשימות המלכודת הרבות שכבר חוותה, מסכנת שוב את חייה והיא אפילו לא מודעת לזה. עוד סכנת חיים כתוצאה ממסירות מתמדת למשימה.

ווסלי -
ווסלי פותר את הקייס של הילדה בעלת העין השלישית בגאווה גדולה, כשבסוף למעשה לא מחכה לו כלום. למעשה, לא רק שאין תשלום – אין גם הכרת תודה. הם כולם עבדו בחינם.
בפרק הקודם נורה ווסלי ולעובדה הזו יש עדין השלכות. לא רק שהוא מסכן את חייו כשעומד מול אנג`ל, בסופו של דבר זה מה שגורם לו לאבד את האהבה בחייו. וירג`יניה לפתע מבינה כמה מסוכנת עבודתו של ווסלי, עד כמה הוא מהלך כל יום על הגבול בין חיים ומוות. היא שואלת אותו "האם זה תמיד נראה שכל קרב שווה לחימה?" והוא עונה "חלקים יותר מאחרים". היא מציינת שאנשים רבים אחרים לא יודעים מה קיים שם בחוץ ולא מסכנים את חייהם, ושואלת אותו האם ישקול לוותר. אבל ווסלי נחוש ומסור, והיא מציינת שהעניין קשה גם בשבילה. ואז ווסלי למעשה מבין עוד לפניה שגורל היחסים ביניהם נחרץ מראש. הוא מבין שהוא לא יכול לבקש ממנה לחיות כמוהו, להיאחז כל יום בין ייאוש לתקווה ולתהות תמידית לגבי גורל אהובה. מערכת יחסים כזו היא בלתי אפשרית לשני הצדדים, אבל הטרגדיה היא: האם זה ישתנה מתישהו? האם יש פוטנציאל למערכת יחסים אחרת?
בשיחת הטלפון עם קורדיליה מציין ווסלי "העניינים ישתפרו בשביל שנינו, את עוד תראי", אבל הטון, הטון מעיד על אופטימיות מזויפת. אדם שלא באמת מאמין בלב שלם במה שהוא אומר.



לינדסי –
לינדסי למעשה מהווה את הצד ההפוך מכולם: האדם בעל המצפון והמוסר שנכנע לצד האפל ומנהל את המאבק מן הכיוון השני. הוא עדין מרגיש מלוכלך בכל פעם שחוזר מהעבודה, ורץ למקלחת, כשהלכלוך הוא כמובן מטפורי. ולמרות זאת הוא נשאר בוולפרם והארט. האם זו הדרך הנכונה? האם אלו החיים האמיתיים?

אנג`ל -
אנג`ל מתחיל את הפרק בעוד אחד ממסעות הצלב שלו כנגד וולפרם והארט. הוא מנסה למנוע כל פעולה קטנה, כל דבר שמתקשר אליהם. אבל אז אומר לו המארח שהוא נטפל לקטנות ומספר לו על הביקורת. ובשביל אנג`ל, להשפיל ולפגוע בוולפרם והארט ברגע החשוב להם מכל היא מטרת האובססיה שלו. ומהרגע הזה ואילך הוא מקדיש את עצמו למטרה הזו – לברר מה הם מתכננים ולהזיק להם. ולמען המטרה הזו כל האמצעים כשרים. אפילו להתפרץ למשרדי החבורה שאותם הרחיק מעליו. הוא ניגש לדנוור אותו פגש בפרק "Are you now or have you ever been?" כשהוא חסר סבלנות לחלוטין, חסר אכפתיות לגבי כל דבר אחר. דנוור אומר לו שהוא שינה את חייו אי שם בשנות ה-50 כשחיפש לעזור לאנשים במלון ההיפריון, אך למעשה הוא מגלה שאותו מעשה לא קרה בדיוק כפי שהוא חשב. הרגע המשמעותי שלו הזה למעשה היווה את השפל של אנג`ל בעל הנשמה, עד לימים אלו כמובן. ושימו לב שכשהוא מביע שביב של אופטימיות, "באמת שינית את חיי ויש לי הרגשה שהפעם הזו...", הוא נקטע. במקרה?...
אנג`ל חוטף את ליילה, מתפרץ למשרדי וולפרם והארט, נלחם בלילה והורג את השותף הבכיר. ואז מציין "Let`s finish this". בשביל אנג`ל מדובר בהזדמנות מצוינת לשים קץ לחברת עוה"ד של וולפרם והארט ולכל מעשיהם והסיבות לכך מורכבות. קודם כל, זוהי מהות האובססיה החדשה שלו – להרוס אותם. לנקום בהם על כל מה שעשו לו באופן אישי, לדרלה האנושית ולעולם בכלל. אנג`ל רואה בהם אחראים בלעדיים לכל האפלה שאופפת אותו, לכל הרוע וההרס. למרות שבאופן ישיר לא מדובר כאן בחלק מהמשימה שלו, מהייעוד שלו (שכפי שמציין המארח, כבר די מעורפל), אבל המושגים האלו כבר לא מדברים אליו. ובכל זאת, יש כאן קצת יותר. אנג`ל מוכן להקריב את עצמו וללכת לכביכול "גיהנום" במשימת התאבדות בשביל זה, ודנוור מציין "זה בהחלט יפצה על...". גם הולנד במעלית מזכיר את הנבואות העתיקות... אלו שמדברות על הפיכתו לאנושי. במקום מסוים, אנג`ל גם רוצה את הגמול שלו, את הפרס המובטח לו. ולכן הריסת וולפרם והארט היא מבחינתו משימת קודש, והוא מוכן לרדת עם הולנד מטה בכיוון אחד אל משרד הבית, בסיס הרשע של וולפרם והארט. אלא שהוא מגלה שהדברים אינם בדיוק כמו שחשב.

סצינת המעלית האירונית עם הולנד מגבירה את המתח והסקרנות. הולנד, שהוא דמות מאוד צינית בסגנון "הנבלים בעלי חוש ההומור", חושף את מהותם האמיתית של "וולפרם והארט". לא מדובר בחבורת שדים או מסדר עתיק או יצורים מסוכנים. "וולפרם והארט" הוא מושג מאוד אבסטרקטי. הם עובדים בשירות הרוע, תמיד היו קיימים ותמיד יהיו קיימים כל עוד יש רוע בעולם. לכן הם לא מדברים במושגים של ניצחון או הפסד, הם ממשיכים הלאה לא משנה מה. תמיד יהיה משהו. "העולם לא עובד למרות הרשע, הוא עובד איתנו, בגללנו".
"למה להלחם?" שואל אנג`ל, והולנד מגיב "את זה אתה צריך לשאול את עצמך"...
כשמשרד הבית נחשף, מתגלה למעשה העולם האמיתי הקיים. זהו המקור – הרוע שקיים אצל כל בני האדם. מכאן הכל נובע. "אנחנו בלב ובמחשבה של כל יצור חי" אומר הולנד, ומסכם:
You know *that* better than anyone. Things you`ve seen.Things you`ve, well – done. You see, if there wasn`t evil in every single one of them out there, why, they wouldn`t be people. They`d all be Angels...



וזהו רגע מפכח בשביל אנג`ל, שמבין שלא מדובר בעוד מלחמה או מאבק. זוהי אמת גלובלית שאותה הוא לא יכול להביס. הוא חשב שהוא יוכל סיים את הכל, לפטור את העולם מזוועותיהם של וולפרם והארט, ומסתבר לו שהעולם עצמו הוא מקום הרבה הרבה יותר גרוע כי הוא זה שמזין אותם. אנג`ל מתגמד, מיהו שישים קץ לכל הרוע שבעולם? הוא מנסה לכפר על מעשיו בעבר, ועכשיו נראה לו כי לעולם לא יצליח. האנשים החפים מפשע, הנשמות האבודות שהוא מתמחה בהצלתם הם למעשה לא תמימים עד כדי כך. האנושות שהוא כ"כ האמין בה טופחת לו על פניו, עם כל הרוע והאכזריות שבה כשהוא הולך ומתבונן בפניהם ומעשיהם של העוברים ושבים. תקווה? סוף טוב? אופטימיות? אין בנמצא.
אז אנג`ל, מיואש לחלוטין, שבור לחלוטין, אדיש לחלוטין מתפרץ בזעם וכעס ומוציא את הכל על דרלה. השלכות ותוצאות כבר לא מעניינות אותו, לא איכפת לו מכלום. "אני רק רוצה להרגיש משהו חוץ מהקור". "לא משנה, כלום לא משנה". בסצינה מאוד אלימה וגסה הוא משתלח בה, תוקף אותה ושוכב איתה במודע לחלוטין. המתח בין שניהם, האובססיה המתמשכת, הרצון להציל אותה, האפילה המוחלטת - הכל מתפוצץ בסצינה אחת לנגד עיניו, ועינינו. נשמה או לא נשמה, טוב או רע – הכל איבד את משמעותו בשבילו ואין ספק שזהו הרגע השפל ביותר בקיומו הממושך מבחינתו. הרגע בו הילד הקטן והתמים מגלה שאין סנטה קלאוס.

ובשביל הצופים, מדובר ביציאה מסוימת ממחוזות הפנטזיה והדמיון והשלכה אל עבר העולם האמיתי היומיומי. בשדים ומפלצות אף אחד מאיתנו אולי לא נתקל מעולם, אבל ברוע אנושי שרירותי? וודאי וודאי. אותה אמת כללית על העולם בו אנו חיים היא מושג שכולנו יכולים להזדהות איתו בקלות, והתפיסה הפילוסופית שטוב אינו קיים ללא רוע היא רעיון מאוד בסיסי וקיומי. וזה מה שהופך את הפרק למעין פורטרט חברתי, "מסמך אנושי מזעזע".

לוחמי האור שלנו, מגני הטוב והצדק, הדמויות האהובות חדורות המוסר והאידיאלים, נופלות אחת אחת קורבן למאבק הממושך אותו הן מנהלות באדיקות. כל המוטיבציה, ההקרבה, הנחישות, ובסופו של דבר אין למען מה. הכל נופל לטמיון. ניצחון לא יהיה, רק הפסד. חיים לא יהיו, רק מוות.
"Reprise" מציג כאן בגאווה את מעמקי החושך והאפילה שנובעים בעיקר מתוך חוסר התקווה והאופטימיות. ממלכת הפסימיות והייאוש שגורלה נחרץ מראש. פרק מאוד אפל ומדכא, אך יפהפה. ואישית, מתקשר לי לפרק הספציפי הזה ביטוי מאוד מסוים - "Hope Dies Last".

הסוף הפתוח אמור לגרום לצופים לתהות: ע"פ ניסיון עבר וכל הרמזים ותחזיות, האם כדאי שנתחיל להכין את עצמנו לשובו של אנג`לוס? העניינים באמת יכולים להיות עוד יותר גרועים? שיתחילו לצחצח חרבות סיף שם בל"א? שירימו טלפון למועצה? יקראו לקוטלות? והכי חשוב: האם יש בכלל טעם?...


בסצינה הראשונה בפרק, אחד ממתכנני הקורבן והפולחן למען וולפרם והארט מגולם ע"י דיוויד פיורי, שהוא אחד מהכותבים והמפיקים הראשיים של "באפי". בין רשימת הקרדיטים שלו כתסריטאי (עד כה): הפרקים "Helpless", "Choices", "Fear, itself", "Primeval", "Real me", "Shadow" ואפילו "Crush" של שבוע שעבר.
ב"אנג`ל" היה אחראי עד כה לתסריטי "Lonely hearts" ו "Parting gifts".