רגעי הנחמה בחיים האפורים

ספוילרים לכל הסדרה "ההריגה"

יש רק שני סופים אפשריים לסיפור, חיים או מוות

                                             ("אם בלילה חורפי עובר אורח" מאת איטאלו קאלווינו)

אני אוהבת סופים טובים. מי לא בעצם? מי לא רוצה להאמין ב - "הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה"? כולנו. אבל אנחנו כבר לא מאמינים. לפחות לי כבר קשה להאמין בסופים טובים. לדאבוני, החיים לימדו גם אותי שיכולים להיות סופים רעים. ככל שהתבגרתי, כך גם היה לי קשה יותר להאמין בסופים טובים ספרותיים או טלוויזיוניים. כדי שסוף טוב טלוויזיוני באמת ינחם אותי, אני צריכה שהוא יהיה אמין. באמת אמין. שלא יגיע מלמעלה בדקה ה – 90 בדמותו של גרזן קסום שיכול לפצל את הכוח בין כל הקוטלות הפוטנציאליות (עד היום קשה לי עם קו העלילה הזה). רצוי שהוא גם לא יהיה מושלם כי לא ייתכן שכולם מאושרים והכול טוב (את שומעת את זה, ג'יי קיי רולינג?)

אבל יש רגעים שבהם אני מאמינה בסופים טובים, אפילו כאלה שלא אמינים, אפילו כאלה שמגיעים מלמעלה. מדובר ברגעים נדירים, אני מודה אבל הם נהדרים כי אז גם אני קצת חוזרת להאמין שהדברים יכולים להיות טובים יותר בחיים, קצת כמו שהאמנתי כשהייתי ילדה קטנה. "ההריגה" הייתה אחת הסדרות הבודדות שהצליחה לעשות זאת ואולי, אולי אחרי שתקראו למה, תאמינו גם אתם.

כחובבת טלוויזיה אני יודעת שיש כמה סוגי סדרות עבורי: יש את הסדרות שבהן התאהבתי במקרה (בזפזופ לא צפוי – כך התחילה אהבתי ל"בבילון 5"). יש את הסדרות שאתה יודע שאתה תאהב, עוד לפני שהתחלת לראות אותן כי משהו בקו העלילה המקדים גורם לך להרגיש שאלו הן הסדרות שחיפשת ולקטגוריה זו שייכת "ההריגה" עליה אני כותבת בטור זה.

עוד הרבה לפני שהתחלתי לראות את הסדרה ידעתי על מה היא, ידעתי למה אנשים כעסו על סוף העונה הראשונה אבל עדיין ידעתי שאני רוצה לראות את הסדרה. כאשר התחלתי לצפות בסדרה, לא התאכזבתי. העונה הראשונה והשנייה גוללו את סיפור רציחתה של רוזי לארסן. מצד אחד נחשפנו לסיפורה של המשפחה אשר מתמודדת עם האובדן הבלתי צפוי. מצד שני נחשפנו לסיפורם של שני הבלשים שחוקרים את המקרה – שרה לינדן וסטיבן הולדר (בגילומם המרגש והנהדר של מיריל אנוס וג'ואל קינמן).

על הבלשים האלה אני רוצה לדבר (למרות שיש המון נושאים לדבר עליהם ביחס לסדרה הזו). מהרגע הראשון הם כבשו את ליבי. החספוס של שניהם לא הצליח להסתיר את הכאב העצום ששתי הדמויות הללו נושאות עמן ואת הצורך העצום של שניהם בנחמה וליבי יצא אליהם.

אז מי הדמויות הללו? בהדרגה אנו נחשפים לסיפור שלהם. לינדן. בעברה היא ילדת אומנה שעברה ממשפחה אחת לשנייה אחרי שאימה הביולוגית נטשה אותה והעובדת הסוציאלית היא הדמות האימהית בחייה. היא גרושה + ילד אחד אבל היא לא מצליחה לגדל אותו כמו שצריך. במהלך חקירת הרצח הקודמת שלה, היא ניהלה רומן עם הבלש הנשוי שעמו היא עבדה ואף התמוטטה נפשית בשל מעורבות יתר בחקירה. היא עומדת לעזוב את תחנת המשטרה לטובת חיים חדשים. הולדר הוא בלש חדש שהגיע לתפקיד ממחלק הסמים. הוא עבר ילדות קשה. אחותו היא זו שגידלה אותו. במהלך עבודתו הסמויה במחלק הסמים, הוא התמכר למטאמפיטמינים ובקושי התאושש מההתמכרות. הוא מגיע למחלק הרצח להחליף אותה, כנראה בזכות קשרים פוליטיים לא ברורים והם מתחילים בתקופת החפיפה.

בימים האחרונים לעבודתה, מתגלה גופה והם מתחילים בחקירה. היא לא מסוגלת לעזוב עד שהחקירה לא תושלם. היא בוטחת בו והוא בוטח בה בחזרה. והם מתחילים לעבוד ביחד. נוסעים ממקום למקום בעקבות הרמזים השונים במכונית בגשם האינסופי של סיאטל.

ככל שהחקירה התקדמה כך שניהם מאבדים את עצמם בחקירת הרצח, פיזית ונפשית ולמרות הכול, הם לא מאבדים את הקשר אחד את השני. היא יוצאת להציל אותו כאשר הוא מוכה עד אובדן הכרה והוא יוצא להציל אותה כאשר היא מתמוטטת בשנית ומאושפזת. בסוף העונה השנייה הם מוצאים את הרוצח אבל המחיר ששניהם שילמו על כך היה גבוה מדי. הם יודעים ואנחנו יודעים את זה.

בתחילת העונה השלישית, נדמה לשנייה אחת שחייהם הם על המסלול הנכון. הוא התקדם במחלקת הרצח והפך לבלש מכובד. הוא יוצא עם עורכת דין מהתובע המחוזי. היא פרשה ממחלקת הרצח לטובת חיים רגועים יותר כפקחית במספנה. היא יוצאת עם אחד מהקולגות שלה ונראית מאושרת. שניהם הצליחו לכאורה להרדים את השדים שהחרידו את חייהם במהלך החקירה. אבל זה רק לכאורה. פרשת רצח חדשה עולה על הפרק ושניהם בלית ברירה מוצאים עצמם נמשכים מחדש לחקירה ששניהם יודעים שרק תפתח מחדש פצעים כואבים. בחורות צעירות נעלמות וגופותיהן מושלכות לנהר. מי הרוצח? הם מתחילים לחקור. שוב במכונית, שוב בגשם ושוב נוסעים.

ככל שהם מתקדמים בחקירה, כך היא שואבת אותם מחדש. לינדן מגלה קשר בין החקירה הנוכחית לביו זו שהובילה להתמוטטותה הנפשית מלכתחילה. היא מבינה שייתכן שהיא שלחה לכלא את האדם הלא נכון. היא מנסה לפתוח את התיק מחדש אבל היא לא מצליחה להוכיח את חפותו וכך היא רואה אותו מובל לעונש המוות מבלי שהיא תוכל לעצור זאת והיא נשברת. אבל הולדר נמצא שם לעודד אותה, לתמוך בה ולאפשר לה להתמודד עם הכאב שהיא נושאת. הולדר מצדו מוותר על החליפה וחוזר לרחובות, מנסה לדובב נערות צעירות להבין מי התוקף ואיך ניתן לעצור אותו. במהלך החקירה, אחת המודיעות שלו הופכת להיות עוד קורבן ברשימת הקורבנות. ואז גם הוא נשבר. אבל לינדן שם לעודד אותו, לחבק אותו ולהכיל את הכאב והאשמה שהוא נושא עמו. בסוף החקירה, הם מגלים את זהות האחראי לרצח הנערות בהווה ובעבר, זה היה הבלש שבזמנו לינדן ניהלה אתו רומן. במר ייאושה, לינדן יורה בו והורגת אותו והולדר מגיע מאוחר מדי בכדי לעצור אותה.

בעונה הרביעית והאחרונה מערכת היחסים של הולדר ולינדן עומדת להתפרק. הם העלימו כל ראיה אפשרית לרצח שלינדן ביצעה ושניהם שומרים על קשר שתיקה אבל השדים מבעבעים מתחת לפני השטח והפיצוץ הבלתי נמנע בין שניהם מגיע. מטח האשמות הדדיות שמסתיים בכך שהיא שולפת אקדח ומכוונת אותו כלפיו והוא מצדו מפנה לה את הגב ועוזב. לכאורה, הכול נגמר. הוא עומד להסגיר אותה. החברות שהחזיקה את שניהם בחיים ברגעים כל כך קשים, נשברת.

אבל אז, אז מגיע הסוף הטוב בלתי צפוי, ההצלה, הנס. לאור העובדה שלינדן הרגה שוטר שרצח אנשים, המשטרה סוגרת את התיק ומעדיפה שלא להעניש אותה. במהלך החקירה, היא מגלה שהולדר מעולם לא עמד להסגיר אותה. הוא עמד במילתו. זאת היא שהפסיקה לבטוח בו ולהאמין בו. היא עוזבת את המשטרה ואת סיאטל מבלי להיפרד ממנו.

עוברות 5 שנים. הולדר נשאר בסיאטל, הוא נפרד מעורכת הדין שהוא יצא עמה אבל שניהם ביחד מגדלים את בתם. הוא עזב את המשטרה והפך למטפל במכורים. הוא נראה בריא, חופשי ומאושר. יום אחד הוא יוצא ממכון הגמילה ולינדן עומדת שם. הוא ניגש אליה והם עומדים פנים אל מול פנים במרחק של כמה סנטימטרים זה מזה.

ופה מתחילה אחת הסצנות הנהדרות ביותר שנראו לפחות לטעמי על מסך הטלוויזיה ורק חבל לי שהטקסט הכתוב לא מצליח לתפוס דקויות של פנים וקול של שני השחקנים (בהעדר סצינה ראויה – מצ"ב הקליפ הכי מדויק ומרגש של הסצנה הזו)

שיחה מהוססת מתחילה בין שניהם:

"מצאת את הרעים?" הוא שואל אותה.

"לא" היא עונה לו

"ניסינו" הוא אומר לה "לפחות ניסינו ועל זה מגיע לנו קרדיט"

"למה את פה?" הוא שואל אותה

ואז היא מדברת ומסבירה לו בקול מגומגם וחנוק "מעולם לא היה לי בית אמיתי שבו גדלתי. אף פעם לא הייתי שייכת וכל חיי.. חיפשתי את זה...אתה יודע. חשבתי שזה נמצא שם בחוץ ואני רק צריכה למצוא את זה. אני חושבת שאולי הבית היה אנחנו. אתה ואני ביחד במכונית המטופשת, נוסעים שוב ושוב ומעשנים סיגריות. אני חושבת שזה היה הכול. אני מצטערת, הייתי צריכה לדעת שאתה תהיה האדם היחיד שתמיד יישאר. אתה היית החבר הטוב ביותר שלי"

"למה שלא תישארי? תישארי" הוא מציע לה

"אני חושבת שזו עיר המתים בשבילי"

"תעצמי את העיניים. אולי תראי מה נמצא שם באמת. עומד מולך. לא הרוחות. לא המתים"

היא לא משתכנעת. הוא גם לא מנסה לשכנע אותה. הוא נפרד ממנה והם מתחבקים עד שהיא משחררת את החיבוק. היא הולכת למכונית והוא מסתכל עליה כשהיא נוסעת. היא עומדת לעזוב את העיר בשנית.

היא נוסעת ברחבי העיר כמו שראינו אותה עושה עשרות פעמים בסדרה אבל משהו שונה הפעם. היא מסתכלת על עיר המתים והיא פתאום רואה את היופי שבה. היא מחייכת. האם גם היא חופשיה?

הוא עוזב את הבניין ונועל. הנה היא שוב מחוץ לבניין. יושבת במכונית שלה. הוא מחייך וניגש אליה. היא יוצאת מהמכונית ומחייכת בחזרה. כשהוא מגיע אליה, התמונה נעצרת והפנים המחייכות שלה אומרות שהכול יהיה בסדר.

בסדרה שבה הייאוש חנק את הדמויות לאורך כל הדרך, שתי הדמויות הראשיות והפגועות זכו בסוף טוב. בתקווה. בחופש. בחיים, בהזדמנות לאהבה? הסוף הטוב הגיע מלמעלה, אולי במהלך עלילתי מופרך, אולי בדקה ה – 90. אבל מה זה משנה. שתי הדמויות הללו נועדו להתרסק אבל הן זכו בכל זאת בסוף הטוב. הסוף אולי לא היה אמין אבל לי לא היה אכפת. כל הניתוחים האמנותיים המורכבים עפו מהחלון ברגע שראיתי את זה. אני האמנתי בסוף הטוב שראיתי לנגד עיני. לרגע אחד חזרתי להאמין בסופים טובים. זה היה רגע נהדר. ומי יודע? אולי ברגעים שבהם אנחנו מאמינים בסופים טובים, סופים טובים באמת מתרחשים.

ובנימה אישית יותר אני פונה לכולכם, אם אתם עוד מאמינים בסופים טובים, יש לכם אפשרות להעניק סוף טוב לסיפור הגדול יותר של האתר הזה שבו אתם עכשיו משוטטים. כפי שאתם יודעים, בימים אלו אתר "המסך המפוצל" הודיע על סגירתו על אף שלנו כגולשים ניתנה הזדמנות פז להציל אותו.

האתר הזה שימש לרבים מאתנו מרחב בטוח לדבר על טלוויזיה ועל הדברים שאנו אוהבים בה (יותר או פחות). זה המקום שבו מותר לדבר על באפי ועל טלנובלות ועל "הפלאש" ועל כל הטקסטים הטלוויזיוניים שליוו אותנו במהלך החיים. אני מאמינה שעדיין יש לנו הזדמנות לכתוב סוף טוב לאתר שבמשך כל כך הרבה שנים, אפשר לנו להאמין בסופים טובים. בואו לא נפספס אותה. יש לנו הזדמנות להעניק חיים ולא מוות. בואו לא נוותר על כך. הזדמנויות כאלו מגיעות רק פעם אחת בחיים.

תצטרפו למאבק !!!

  אם לא נזכה בסוף הטוב לפחות נזכה בקרדיט שניסינו !!!