הממיר 14/12/14

9. מקום בלב, עונה 2, פרק 4
"עינו אותי בשם הנורמליות", מתוודה שרה אדמס בפני ג'ורג ארוסה על התקופה שבה ספגה טיפולים בהלם חשמלי; לאחר שהתקשתה להשלים עם הידיעה על מותו של בעלה הראשון בזמן מלחמת העולם השנייה, ובכך בעצם מסכמת את כתב ההאשמה החמור ביותר של השונים כנגד החברה, שמרשה לעצמה כל סוג של התעללות על מנת "ליישר" את השונה. הדוגמה הבולטת בפרק היא זו של ג'יימס שכבר שבועיים מקבל יחס מתעלל שכזה בשל נטיותיו המיניות השונות.


התמונה באדיבות yes

זה היה פרק חזק ומשובח שאהבתי כמעט כל רגע בו. את ג'יימס מעורר החמלה, את מסע ההצלה שלו מבית החולים, את העמידה של שרה, אנה ואוליביה לצדו, את חוסר היכולת של אליזבת להתמודד עם הכאב שהיא הביאה על ג'יימס באי ההבנה שלה, ופנייתה לדפוס המוכר של "קודם כול להאשים" בשיחתה עם ג'ורג, את ההתפרצות של ג'ורג על אליזבת, את אנה שומרת על סודות, ואפילו את דוריס החטטנית. פחות אהבתי את שיחת העידוד של ג'ורג לג'יימס עם האמירה הבעייתית קצת בעיניי, שלא נזכיר יותר שום דבר שקשור למה שהיה. והכי אהבתי את סיום הפרק שבו שרה שהבינה שקיים צד שלישי שחופר בעברה, ולא יקשה עליו להגיע למידע "מרשיע" עליה, החליטה להתוודות בפני ג'ורג על האופן שבו היא הצליחה לשרוד את המחנה, לפני שאותו צד שלישי יעשה זאת. כך אני מעדיפה את הזוגות שלי, מתמודדים בינם לבין עצמם עם המכשולים בדרכם, ולא נותנים לעולם להיכנס ביניהם ולעשות זאת במקומם. (אורלי)

9. אחוזת דאונטון, עונה 5 פרק 6
איך יודעים שזה היה פרק טוב? לפי זה שלמרות חיבתי הידועה לתספורות של ליידי מרי ולרכיבת הסוסים שלה, הרי שאת תשומת הלב העיקרית יש להפנות הפעם דווקא לכבשה השחורה אדית ולמזלה הרע. רק לתזכורת, זו אותה אדית שאהוביה אורסו לאחותה, טבעו באוקיאנוס, התחזו לחייל פצוע, נטשו אותה מול המזבח ונעלמו בגרמניה הטרום-נאצית כשהם משאירים אותה עם ילדה סודית ולא מספיק אומץ לב כדי להתמודד עם זה. בפרק הנוכחי התברר לנו שמייקל גרגסון אכן נרצח בהתקפת גנגסטרים, והיסטוריה קטנה נרשמה כשבאחוזה היורקשיירית השלווה הוזכר לראשונה השם היטלר[1]. החלק הראשון שבו אדית נאלצה כרגיל לסבול ולהתאבל לבד כשכולם עסוקים בגחמות האופנתיות ובמחזרים של מרי ורוז היה טוב מאוד, כי בואו נודה על האמת, גם לנו הצופים אין ממש סבלנות לפרצופיה המיוסרים תמידית. בחלק השני אדית עשתה סוף סוף את מה שאיימה לעשות מתחילת העונה וברחה מהאחוזה יחד עם מריגולד, משאירה אחריה את משפחת דרו הבוכייה ואת משפחת קרואלי האדישה למדי. הסצנה בבית משפחת דרו הייתה קצת מלודרמטית מדי, אבל מבע הצער של סבתא ויולט שאישרה את חשדותיה מאוחר יותר היה בהחלט בגדר פיצוי. להמשך קריאה (מירב)
 

© 2014 Carnival Film & Television Limited. All Rights Reserved. 

9. הומלנד, עונה 4 פרקים 9-10
מי מהקוראים שעוד צופה בהומלנד אולי שם לב שדווקא בשבוע שבו הפרק הציג תפנית דרמטית לא היה עליו כלום בממיר. זה קרה כמובן כי העונה הזו כל כך הידרדרה מפרק לפרק שאפילו החטיפה של סול וכישלון ניסיון החיסול שלו היו משעממים נורא, וכבר חשבתי לנטוש לגמרי. איכשהו בכל זאת התיישבתי לצפות באיחור, ואחרי שחצי פרק ייחלתי שהכל יתפוצץ ונגמור עם זה, כשהכל דווקא התפוצץ גיליתי את עצמי מתוחה ומופתעת ומצפה לפרק הבא.

אולי אתם זוכרים שמהלך בסדר-משעמם-גרוע-מפתיע התרחש גם בעונה הקודמת, מה שמעלה את השאלה למה הכותבים עושים את זה - האם הם מניחים שכל מה שהוביל לרגע השיא היה מוצלח וממוקד או שהם דווקא מכירים במגבלות שלהם ומעדיפים להעניק לרגע הטוב שכן יש להם את מירב תשומת הלב? לא ברור. לא ברור גם אם התסכול בצפייה בחצי הראשון של העונה שווה את העניין בחלק השני, אבל אם כבר צפינו בפרק הזה אז כדאי בכל זאת לשבח אותו.


2014 Showtime © 2014 Twentieth Century Fox Film Corporation. All rights reserved.

נניח לרגע לחוסר הסבירות בעובדה שקרי וסול שרדו מתקפת RPG, לנאומים הלא רלוונטיים של חקאני ולכך שלא הסבירו לנו איך בעצם התחברו כל חלקי הפאזל. זאת רק הומלנד, אחרי הכול. בשאר הזמן זה היה פרק מוצלח מאוד, מלא אקשן מהודק, מתח, דם ועצב שהצליח להפוך גם סצנות בני ערובה בנאליות לרגעים מורטי עצבים. התפקיד של מרתה השגרירה הצדיק את הבילדאפ של הפרקים הקודמים ובמיוחד הצטיין שוב פיטר קווין גם כדמות המושיע וגם כשחקן שמצליח ליצור עומק ועניין לדמות שלו. המחסל חסר המצפון, שכמעט פרש אחרי הטראומה הקודמת, יוצא למשימת התאבדות כדי להעניש את האחראי להרג הנרחב הזה, ואני מצדי סקרנית ללכת אחריו. (מירב)

8.5 הרשימה השחורה, עונה 2, פרק 7
זה שג'יימס ספיידר תמיד נותן שואו בסדרה, והוא הסיבה העיקרית בשלה שווה לעקוב אחריה, כולם יודעים. אני הופתעתי לגלות שהפרק גם העלילה השבועית וגם דמותה של אליזבת קיין התעלו.

אני לא יודעת אם שינו את האופן שבו כותבים את אליזבת קיין, או שיכולות המשחק של מייגן בון השתפרו, או שזו סתם התספורת שלה שהרבה יותר הולמת אותה העונה (כל כך הרבה דברים ניתן להסביר ביום שיער גרוע), אך כשהיא התעמתה הפרק עם בעלה לשעבר היא נראתה סוף סוף יריבה שקולה לו. אהבתי את הסצנות ביניהם הרבה יותר מאשר את סצנות העימותים של העונה הקודמת.


© 2014 Sony Pictures Television Inc. All Rights Reserved.

אם נוסיף לכך את העובדה שגם בעלילה השבועית אליזבת הפגינה יכולות שכליות שמצדיקות את התפקיד שלה, ושהעלילה הזו הייתה מהסוג של "המציאות היא לא מה שאתם חושבים" שאני די מחבבת, במיוחד כשלא מנסים יותר מדי להטעות הצופים, ומאפשרים להם לזהות בזמן את ה"תרמית", הרי שמצאתי את הפרק מהנה למדי, וזאת עוד לפני שרדינגטון הפיל את "הפצצה" והחזיר לברלין את בתו בריאה ושלמה. (אורלי)

8.5. אימה אמריקאית, עונה 4 פרק 8 (השלמה מהשבוע שעבר)
הסצנה: חדר הכותבים של העונה הרביעית ב"אימה אמריקאית", לקראת הפרק השמיני. ענן כבד של עשן ובקבוקי שיכר הפוכים. קרטוני פיצה טבעונית הפוכים בכל מקום. כל הכותבים מעולפים פרט לראיין מרפי, רכון מעל מחשב, צופה בשירים של אבבא ומזמזם אותם לעצמו, עם תחושה אפלולית שמשהו חסר בעונה הזאת. לפתע, נשמע קול של אחד הכותבים, כנראה טים מייניר " רגע… האם… האם הרגנו מישהו?". ולפתע, נורה נדלקת בראשו של ראיין. " להרוג!" הוא צועק בקול רם. " להרוג את כולם!!!!" הוא צועק, בזמן ש"ווטרלו" מתנגן מהמחשב הנייד שלו.

וכך, שמונה פרקים לתוך העונה, הסדרה מתחילה להרוג את כל השחקנים שלה כי זה תהליך שצריך לקרות מתישהו ב"אימה אמריקאית". למזלנו נראה שהמתים עדיין לא חוזרים בטוויסט על טבעי, אבל יש לנו עוד חמישה פרקים לעונה אז הכל עוד יכול לקרות. וכך הלכו להם קתי בייטס ופרנסיס קונרוי בפרק אחד. אחרי הנינוחות של הפרקים הראשונים, הפרק הזה מכניס דברים להילוך חמישי ומוצא זמן לא רק להרוג שתי דמויות ראשיות, אלא להציג שתיים מהן (בתה של דורה לכאורה הוצגה קודם לכן, אבל נראה שהיא באמת נכנסת לתמונה רק כאן) ועוד להתחיל אחוות נשים קטנה שמטרתה להפוך גברים לתרנגולות (ועל זה נאמר בהמשך: אאוץ').

אז, מא פטיט באמת מתה. אלסה, שבורה מהמוות שלה, מקווה למצוא נחמה ושקט אבל קתי בייטס באה בכוונות זדוניות לחסל אותה בעקבות השקרים שלה והרצון שלה להרוג את התאומות. לאנג מנצלת את ההזדמנות לספר עוד קצת על הרגליים שלה (סצנה לא נחוצה בכלל, פרט להופעה קצרה של דני יוסטון ש… לא, בעצם פשוט סצנה לא נחוצה בכלל) ואז לזרוק סכין לתוך ראשה של קתי בייטס. לאחר מכן, היא נעזרת ב"סוכן" הנכלולי כדי לביים תאונת דרכים שבה נערף לה הראש (בייטס הזאת, פשוט לא מצליחה לשמור על הראש שלה. היית מצפה שתשמור עליו יותר טוב אחרי העונה הקודמת) ואז בוכה בכאילו על מותה בזמן שהיא הולכת לחפש נשים שמנות למופע שלהן.


Copyright 2014, FX Networks. All rights reserved

המוות של בייטס מוביל לשני דברים: ג'ימי דארלינג ואזמרלדה נפרדים כי, נו באמת, כמה אפשר לסבול את אמה רוברטס מקרקרת לך "אתה אף פעם לא בורח איתי מחוץ לקרקס!", וכמעט כל הנשים שנשארו במחנה (פרט לאלסה ואזמרלדה, למיטב ידיעתי) מקימות אחוות נשים במטרה אה… אין לי מושג למען האמת. אבל הדבר הראשון שהן עושות זה לחטוף את אבא של החברה של פול (נערת הלטאה המופלאה, כפי שהציגה את עצמה הפרק) ולהפוך אותו לתרנגולת. אם אתם שואלים את עצמכם איך לוקחים אדם והופכים אותו לתרנגולת אז זה עניין פשוט של לקחת זפת רותחת, לשפוך אותה על הגוף העירום שלך ואז להדביק נוצות מכריות. הרעיון הזה היה מוכר לי מכל מיני מקומות, אבל אף פעם לא זכיתי לראות אותו מבוצע ו… ובכן, פאק. זה נראה לא נעים בכלל.

למזלו, אזמרלדה נכנסת ואומרת משהו כמו "היי, אולי אל תהרגו אנשים חחח?" מה שנותן לאנג'לה באסט סיבה להתחיל לדבר על זכויות-יתר של לבנים, אממ, כלומר לא-חריגים, ולהגיד לאמה רוברטס שהיא ילדה לבנה ומעצבנת. בכלליות, נראה כאילו הסצנות הטובות ביותר עם אמה רוברטס הן אלה שבהן אומרים לה שהיא ילדה לבנה ומעצבנת. או שהיא דוחפת סיגריות למקומות מוצנעים, אבל זה מעונה אחרת בכלל. בסוף הם לא הורגים את אבא שלה, ואפילו לא כורתים לו את איבר מינו, אבל הוא עדיין נשאר תרנגול. מה שנקרא, יום רגיל ב"אימה אמריקאית".

במקום אחר גלוריה מתחילה להשתכנע שאולי הבן שלה קצת, בקטנה, משוגע עם כל הדיבורים שלו על שבטים של ניו גינאה והעובדה שהוא רצח את המשרתת שלה ועוד מישהו. היא מנסה לגרום לו לראות פסיכולוג (בתירוץ שזה מבחן אייקיו) והתשובות שלו למבחן הרורשאך די צפויות, אבל הטון הברור מאליו שהוא אומר אותן מעלה את איכות הסצינה בכמה רמות ("ברור שזה שתי ברווזים שקורעים אישה לגזרים! כל אחד יכול לראות את זה!"). בכל מקרה, מכיוון שדנדי מטורף אבל לא אידיוט הוא מבין שאמא שלו חושבת שהוא משוגע הוא מתחיל להתפרק. אמו מנסה לנחם אותו אבל מגלה שגם לה נגמרו מאגרי האהבה, איפשהו אחרי שהוא רצח את החתול השמיני או המשרתת שלה או משהו. הוא מקבל את זה ואומר שיהרוג את עצמו. היא מבקשת ממנו שלא יעשה את זה, אז הוא הורג אותה. בסופו של דבר, עוד יום רגיל ב"אימה אמריקאית".

הערות לסיום:
* שרה פולסון נעלמה מהפרק הזה, וקודם כל: באסה. אבל הנימוק שנתנו להיעלמות שלהן (הדמות של בייטס החביאה אותן במקום בטוח, איפה שזה לא יהיה) רק מבהיר כמה צורמת הייתה ההיעלמות של דזרי ודל לפני כמה פרקים.
* אני לא בטוח לאן הסיפור הזה עם "אימה ויגל" הולך ואני לא ממש משוכנע שאני רוצה לדעת.
* ואוף, אני יודע שמישהו היה חייב למות במוקדם או במאוחר, אבל קונרוי ובייטס היו שתיים מהשחקניות החזקות של העונה הזאת. אי היה אפשר להרוג את צ'יקליס או רוברטס לפניהן? טוב, לא משנה.
* הפריים האחרון הזה. אההההההההההההה.
(יהונתן צוריה מבלוג קפה + טלוויזיה)

8. סוכני שילד, עונה 2 פרק 7
"שילד" חזרה מהפגרה עם תשובה, תוך שהיא סוגרת את העלילה המתמשכת (מדי) של התרשים על הקיר, וטווה לתוכה סיפור שבועי מעניין למדי. על הדרך, קיבלנו כמה תובנות מעניינות על עלילת טאהיטי, באופן שמכפר במידה מסויימת על האכזבה מאופן פתרונה בעונה הקודמת.

בפרקים הקודמים, קולסון סבל ממצב שכפה עליו לחרוט תרשים על הקיר, בעקבות החייאתו באמצעות הדם החייזרי וחשיפתו לתרשים דומה של גארט. בפרק הנוכחי, מצבו של קולסון מחמיר, והוא מנחה את סקאיי להאיץ את הקצב בחקירת התרשים (קצת פוגם בטענה שלו מהפרקים הקודמים שהחשיפה שלה לציורים נועדה לעורר תגובה אצלה, אבל ניחא). החקירה מובילה אותם אל אשה בשם ג'ניס רובינס, שנרצחת בתחילת הפרק על ידי האיש המקועקע מהפרק הקודם. על גופתה מצוייר חלק מהתרשים, ובחיפוש בדירתה קולסון וסקאיי מוצאים גם ציורים של התרשים פרי עבודתה.

קולסון מזהה את ג'ניס כסוכנת שילד, אך אינו יכול לזכור פרטים נוספים עליה. הוא מבקש מסקאיי להכניס אותו למכונה ששימשה את ראינה בעונה שעברה להוציא ממנו את הזכרונות בנוגע לטאהיטי. בתוך המכונה, קולסון נזכר בתקופה שלו כמנהל של פרויקט טאהיטי – טרם הטיפול שעבר בעצמו, כאשר הוא פיקח על החזרתם לחיים של ששה סוכנים באמצעות התרכובת שנוצרה מהדם של החייזר. הפרויקט השתבש כאשר הסוכנים החלו להשתגע, ולצייר את אותם הציורים שקולסון מצייר כעת. בעצת רופאה מהפרויקט, קולסון מורה על מחיקת הזכרונות של הסוכנים והשתלת זכרונות וזהויות חדשים. המקרה החמור ביותר היה זה של סבסטיאן דריק (לעתיד האיש המקועקע), שהתעקש שלא השתגע, אבל בפועל החל לחרוט את התרשימים על עצמו. קטעי הפלאש-בק היו עשויים היטב – הסדרה נוברת לא מעט בנפשו של קולסון, אבל זו הפעם הראשונה שהרגשתי שזה נעשה באופן מוצלח (כלומר, אם לא מחשיבים את הרפרנס לדולהאוס בעונה הקודמת).



©2014 ABC Studios & Marvel 

לאחר השימוש במכונה קולסון בורח, ספק בניסיון מטורף לפתור את חידת התרשים, ספק על מנת להציל את האנק ת'ומפסון, הסוכן-לשעבר האחרון מהשישה שנשאר בחיים מלבד דריק (את ת'ומפסון מגלם ג'ואל גרץ', שהיה ב-4400). דריק מקדים את קולסון ושובה אותו ואת ת'ומפסון. אנחנו מגלים שדריק הצליח לזכור מי הוא על אף המחיקה, באמצעות כאב – כאב שהוא מנסה לגרום כעת לסוכנים האחרים, מתוך מחשבה שכך יצליח לפענח את התרשים. בעזרתו של ת'ומפסון, קולסון מצליח להשתחרר, ומאוחר יותר גם להכניע את דריק, ואף לרפא אותו – כאשר שניהם רואים את התרשים השלם על גג מודל רכבת צעצוע בביתו של ת'ומפסון. לאחר שת'ומפסון עושה את האייג'נט-קיי ומחליט שלא לחזור לעסקי הריגול, קולסון מעדכן את הצוות שהתרשים מייצג עיר, ומגדיר את המשימה שלפניהם: למצוא את המקום הזה לפני הידרה.

בעלילה המקבילה וורד מצליח לחמוק מהצוות של שילד, וונפגש עם באקשי, יד ימינו של ווייטהול מהידרה. אף על פי שנראה בתחילה שוורד חוזר להידרה (כלומר, לא באמת. זה תרגיל עלילה שקוף מדי),  בפועל הוא משאיר לקולסון את באקשי במתנה ורוצח את הפמליה שלו. טיזר הסיום מבטיח לנו שבקרוב נראה את וורד מנסה לפגוע באחיו. העלילה הזו הייתה הצד החלש יותר של הפרק, ולא הכילה אפילו רגעי דמות מעניינים עבור וורד או הסוכנים שהיו בקו העלילה הזה.

קולסון היה מעניין השבוע, כאמור. אף על פי שגם הניסיון להציג אותו כמי שהשתגע לחלוטין היה די שקוף, הכליאה של סקאיי מראה לפחות מאמץ מסויים ללכת רחוק עם הרעיון הזה. יתר הדמויות לא היו מעניינות באותה המידה, אבל זמן המסך הנוסף שניתן לברומאנס של מק-פיץ היה ראוי.

הרפרנסים השבוע בחסות כדור בראש, המרענן הרשמי של כנס הידרה 2014. יש לא מעט רפרנסים הפעם, אז זו הזדמנות טובה לקשר לסיכום המקיף של IO9. אתמצת את הפרטים העיקריים כאן.
- טוב, שמישהו יפיל פסנתר על כל המעריצים האלה שצועקים Inhumans. הפרק הנוכחי מחזק את ההשערה בדבר זהותם של סקאיי, אביה, וראינה, כאשר ייתכן שההתייחסות לעיר מסתורית היא לאטילאן, עירם העתיקה של ה-Inhumans מהקומיקס. עם זאת, כפי ש-IO9 מציינים, מארוול מתכוונים לעשות סרט של Inhumans, אבל רק ב-2018, כך שזה בקלות יכול להיות גם תרגיל בייצור באזז לקראת הפרקים הבאים.
- באיזשהוא שלב ייגמרו להם סוכני שילד מהקומיקס בשביל הניים-דרופינג, אבל בינתיים: קמרון קליין, זהותו הקודמת של האנק ת'ומפסון, היה בקומיקס סוכן שילד שחטף את קפטן אמריקה כדי שסבו יוכל לראות אותו לפני מותו (שמו מופיע על התיק שקולסון מוסר לת'ומפסון בסוף). רבקה סטיבנס, זהותה הקודמת של ג'ניס רובינס, היא בכלל רפרנס לדמות שהופיעה רק באוגוסט האחרון בקומיקס, ואינה סוכנת שילד.
- בשיחה של וורד ובאקשי יש התייחסות לברון סטרוקר, שראינו בסצינת פוסט-הקרדיטים של קפטן אמריקה 2. וורד שואל למי באקשי מדווח, שכן סטרוקר נמצא מעבר לים. בקומיקס, סטרוקר הקים את הידרה, אם כי מהשיחה נוצר הרושם שהשליטה בארגון מחולקת, או לפחות היררכית בהתאם לטריטוריה. לא ברור כיצד וורד יודע שסטרוקר נמצא מעבר לים, ומה בדיוק היה המצב בארגון לפני כליאתו.
- מיקרו, שמסייע לסקאיי למצוא את רובינס, הוא אולי רפרנס למיקרוצ'יפ, האקר שמסייע למעניש בקומיקס.
- IO9 מזכירים פוסטר של קפטן אמריקה שנמצא בחדר של קולסון, אבל לי בלט במשרד שלו דווקא הלוגו של SSR, הסוכנות שקדמה לשילד, שהופיעה בקפטן אמריקה הראשון ובפלאש-בק בתחילת העונה (בהחלט ייתכן שהלוגו הזה היה שם קודם ולא שמתי לב לכך).
(שין גימל מבלוג קפה + טלוויזיה)

8. מחלקת גנים ונוף, עונה 6 פרק 17
בפרק הקודם כבר אמרתי נואש מ"מחלקת גנים ונוף", שהנפיקה את אחד הפרקים הגרועים בתולדותיה (לזלי ובן מחפשים סלוגן חדש לכבוד איחוד פאוני ואיגלטון, טום מחפש מקום למסעדה שלו ב"עזרת" דונה ואפריל, אנדי מגלה את זהותו המוזיקלית של רון). לא כתבתי עליו למרות שהיה לי הרבה לומר, דבר מזה לא היה חיובי. לדידי הפרק ההוא מהווה נקודת מפנה ביחסי אל הסדרה. חוסר החדווה המוחלט שבו, האוטומטיות שבה נדמה שהכל נע, גורמים לי אפילו להצטער על כך שחודשה לעונה נוספת שתמשיך לבייש את נעוריה. האם "ברוקלין תשע-תשע" שואבת את המוג'ו של "גנים"? האם הקריירה הפורחת של כריס פראט ויתר הפרויקטים של יתר החברים גורמים להם פשוט לבוא ולדפוק שעון?

אל הפרק הנוכחי הגעתי חסר ציפיות, לפיכך, וקיבלתי פרק ממש חמוד. זה היה מהפרקים האלה שבכל זאת מוכיח ש"גנים ונוף" מודעת לעובדה שיש לה עוד כמה כלים גדולים בארסנל שהיא יכולה להשתמש בהם, במקרה של הפרק הנוכחי זה היה החלל שהותירה אן בחייה של לזלי מצד אחד (אגב, אני הייתי לגמרי בעד שונה מאלווי-טוויפ), והזדמנות מאוד יאה ומקסימה להחזיר לרגע את אן ולהראות לנו שילדה – גם יופי של פאנץ' להודעה שהשאירה לה וגם בוודאי פיצוי לעובדה שלזלי פספסה בשבועיים את לידת בנו של רון.


© 2014 NBC Universal

מהצד השני, העובדה שג'רי הוא ממש בחור טוב שלא ברור מדוע כולם מתייחסים אליו כך (ומדוע הוא מאפשר להם) – נושא שהלנו עליו שוב ושוב, וכמונו כנראה גם אחרים כי לא בכדי נדרשה "מחלקת גנים ונוף" אל הנושא הזה, אבל כמובן בלי להימנע מלהשפיל אותו פעם אחת נוספת בסוף. גם האבהות של רון הייתה נושא חשוב שכזה, אבל במקרה שלו הייתי מעדיף לראות אותו יותר במסגרת המשפחה שלו. אולי פשוט לוסי לולס עסוקה בדברים אחרים. העובדה שאנדי מילא את תפקיד הילד הייתה צפויה ואולי לכן גם לא מצחיקה כבפעמים קודמות שבהן פגע בעצמו שוב ושוב; או, שמא, העובדה שישנה מטרה חדשה לא הופכת את הבדיחות שכבר ראינו פעמים רבות בעבר לישנות פחות.

וחרף העונג שהסב לי והצחוקים הלא מעטים שהנחיל, גם כך לא הושבה אפילו מעט מהתקווה שהייתה לי לגבי הסדרה. במקרה הטוב ביותר אופתע לטובה. במקרה הגרוע – אני את הפרידה שלי כבר עשיתי.
(yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

7.5. תא גורדין, עונה 2 פרק 1
ב-4 בינואר 2012 עלתה הסדרה "תא גורדין" על מסכי yes, דרמת מתח וריגול מצוינת בכיכובם של רן דנקר ומוני מושונוב. היא עקבה אחרי דיאנה ומיקי גורדין, שעלו לארץ מברה"מ בשנות התשעים והכו שורשים בישראל, אבל אחרי כל הזמן הזה עברם שב לרדוף אותם כאשר המפעיל שלהם צץ על סף דלתם ודרש לשאוב גם את בנם לסיפור. אייל גורדין, בנם הצבר, קצין מעוטר, מצול"ש ומצולק, נדרש להחליט אם לבגוד בהוריו או במדינתו.

הנה מספר דברים שקרו מאז שהחלה העונה הראשונה של "תא גורדין" ועד עכשיו:
* שודרו שתי עונות של "האמריקנים", דרמה המתרחשת בשנות השמונים ועוקבת אחר סוכני קג"ב הנטמעים בארה"ב כזוג נשוי עם שני ילדים, על מנת לרגל אחריהם. העונה השנייה, ובעיקר סופה, עסקו בדיוק במה שמתארת "גורדין" – מה קורה כשאמא רוסיה תובעת את ילדיך. העונה השלישית מגיעה ממש בחודש הבא.
* הזכויות לעיבוד אמריקאי ל"תא גורדין" נרכשו על ידי רשת NBC שהפיקה לה פיילוט בשם "M.I.C.E", שינתה את השם ל-"Coercion", לא הזמינה לבסוף סדרה מלאה, הזמינה שוב פיילוט חדש שנה אחרי כן תחת השם "Allegiance" שצפוי להגיע בחודשים הקרובים אל המסכים בארה"ב.
* הכנסת ה-18 התפזרה תשעה חודשים לפני זמנה, נערכו בחירות לכנסת ה-19. יאיר לפיד כיכב.

הנקודה ברורה, וזה עוד מבלי שנכנסנו לכל הדברים שפוטין עשה בכמעט-שלוש שנים מאז ששודרה העונה הראשונה של "תא גורדין". העיכוב בין עונה לעונה בסדרות ישראליות אינו חדש, זו טיבה של תעשייה לא עשירה במיוחד, אבל נדמה שאין נפגעות גדולות יותר מכך מאשר סדרות מתח. נפתולי העלילה בהן קריטיים למה שקורה על המסך. לו היה פרק שמסכם את העונה הראשונה חיינו היו קלים יותר וצפייתנו מיודעת יותר, אבל לא היה, ולכן הצפייה בפרק הראשון הייתה רצופה אמירות של "אה, כן, זה ההוא מהזה", ו"רגע, הוא לא מת?".


צילום: איתן ברנט, באדיבות yes.

מה שכן, העונה השנייה מתמודדת בפיקחות יחסית עם הזמן הרב שחלף: גם העלילה קופצת בזמן. אנו מוצאים את הדמויות במקום שונה לחלוטין מכפי שהיו, חלקן לא התראו זו עם זו מאז סוף העונה הקודמת, כך שמן הסתם ייתכנו לנו השלמות פערים והעלאות זכרונות. מצד שני, אולי בגלל הזמן החולף ואולי בלי קשר, פתיחת העונה החדשה נבדלה מהראשון של קודמתה – היא היתה חסרה את ההתרגשות וגם את היכולת לעשות הכל באופן אינטליגנטי, מינורי יחסית וכמו-אגבי, שהפך אותה לאלגנטית למדי. האלגנטיות הזו קצת נעדרה הפעם (ספוילר קל לפרק הראשון), מה שהגיע לשיא עם קרב יריות בסופו של הפרק – כלומר לא סתם אקשן, אלא כזה שהורג את שני הניצבים שמעולם לא ראינו לפני כן, ומותיר את השלוש החשובות בניסיון להשאיר אותנו במתח עד הפרק הבא.

ובכן, כולנו צפינו ב-"24", צפינו ומיצינו, ו"גורדין" הזכירה אותה יותר מאי פעם – גם מרווחי זמן גדולים בין עלילות העונות, גם פוליטיקה משרדית כבדה + חפרפרת, ולבסוף גם אקשן שבסופו הגיבור נותר עומד. כל אלה הותירו תחושה מעט מסורבלת וקלישאתית בסדרה שחלק גדול מכוחה נבע מהמקוריות ומהרעננות שלה. יחד עם זאת, ואולי זוהי עדות לקונספט החזק של "תא גורדין", אפילו כך פרק פתיחת העונה היה יעיל ומהנה לצפייה. ז'רגון הריגול והביטחון עדיין נשמע אמיתי ונכון ככל שאנו ההדיוטות יודעים, סצינת הפתיחה האכזרית שבה נטבחת משפחה – האמא באופן מבעית במיוחד – היתה מקצועית להפליא, הטוויסט שבו מתגלה המניע של העובדת הסוציאלית היה חכם, והסיפור המרכזי שיפגיש בין האחים לבית גורדין מסקרן מאוד. כך שבסופו של דבר "תא גורדין" אולי איננה יצירת מופת, אבל הנדבכים החיוביים האלה עשויים ליצור עונה מעולה, או לכל הפחות לספק לנו אקשן ישראלי ראוי.
(yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)