נערה במשקפיים

אזהרת ספוילר – הטור כולל מידע רלוונטי עד לעונה 3 פרק 7

וידוי קצר - עד לעלייתה למסך של "החץ" לא הייתי מודעת לקיומה של דמות בשם "החץ". מעולם לא קראתי את הקומיקס (ואני ממשיכה במסורת הזו לפחות בינתיים). מצד אחד, זה אומר שאני לא קולטת 99% מהרפרנסים בסדרה לדמויות קומיקס או לעתיד של הדמויות (ואני רצה אחרי כל פרק לקרוא ב"קפה+טלוויזיה" מה לא הבנתי). מצד שני נקודת המבט שלי בסדרה  כצופת טלוויזיה נקייה לחלוטין, לטוב ולרע.

עלייתה למסך של "החץ" לוותה ברגשות מעורבים מצדי. סדרות טובות על גיבורי על מעולם הקומיקס הן זן נדיר למדי בעולם הטלוויזיוני שלנו ושמחתי ש- CW נותנת הזדמנות לכך. קראתי מעט באינטרנט על הגיבור – אוליבר קווין, מיליונר הולל שהופך לנוקם אפל לאחר שבילה 5 שנים על אי בודד. הבנתי את הפוטנציאל שיש בסיפור. אבל אז ראיתי כמה קטעים מוקדמים ואת הפוסטר של הסדרה. 

התאכזבתי. הפרומו נראה לי טיפשי למדי ואני חייבת להודות שהשימוש המוגזם בשרירי הבטן של הגיבור בפרומו ובפוסטר הטריד אותי. הגוף של הגיבור לא אמור להיות השחקן הראשי בסדרה. נדמה היה לי שהסדרה מנסה למכור את עצמה לבנות עשרה שמהוות את קהל היעד המרכזי של הערוץ הזה. בקיצור, ויתרתי.

ויתרתי אבל המשכתי לעקוב מרחוק כמו שאני עושה עם הרבה מאוד סדרות אחרות. עקבתי, לפעמים קראתי יותר ולפעמים פחות. מתי התחלתי להקדיש יותר תשומת לב לסדרה? צר לי לומר זאת אבל רק כאשר הגופות התחילו לצנוח. צניחת גופות בסדרת טלוויזיה (בהנחה שאנו לא מדברים על "משחקי הכס" או על שחקנים שרוצים לעזוב את הסדרה) מעידה על אחד מהשניים -  או שהיוצרים מוכנים לקחת סיכון אמנותי אמיתי או שהסדרה בבעיות. אבל ,"החץ"  לא הייתה בבעיות, היו לה נתוני רייטינג טובים כמעט מתחילת הדרך והיא זכתה לחידוש מהיר יחסית. לפיכך, הבחירה להרוג את טומי מרלין (חברו הטוב של אוליבר) בעונה הראשונה ואת מויירה קווין (אימו של אוליבר) בעונה השנייה העידה על נכונותם של היוצרים ליטול סיכונים. מעניין, חשבתי לעצמי, אבל גם אז עדיין לא התחלתי לראות את הסדרה.

ואז, הגיע סוף העונה השנייה. אתרי הטלוויזיה שאני עוקבת אחריהם באדיקות דתית, דיווחו על מחאת מעריצים שהתאכזבו מהצהרת האהבה המזויפת של אוליבר (הסבר מלא בדרך). כשיפרית מחד (כינוי לחובבי מערכות יחסים בטקסטים תרבותיים – זה אמיתי, אני מבטיחה לכם) וכחוקרת מעריצים מאידך, העניין משך את תשומת ליבי. והתחלתי... לקרוא את הסדרה. לא לראות, בואו לא ניסחף וככל שהתחלתי לקרוא, ככה נמשכתי יותר עד שסוף סוף התחלתי לראות את הסדרה בקיץ האחרון.

הסדרה גם נסעה איתי מעבר לים, למי מכם שקרא את טוריי הקודמים, וכך התחלתי לראות מחד את העונה הראשונה והשנייה ומאידך את העונה השלישית. יש לי הרבה מה לומר על הסדרה. על הדמויות השונות, על קווי העלילה, על השחקנים, על הקאמבק המעניין של אחד מיוצרי הטלוויזיה החביבים עליי, גרג ברלנטי ("אחים ואחיות", "אברווד", "איליי סטון"). אבל בטור שלי בחרתי להתמקד בפליסיטי סמוק (אשת המחשבים שמספקת תמיכה מקצועית לאוליבר) ואני אשתדל לעשות זאת אבל לא ניתן יהיה לגעת בדמות של פליסיטי מבלי להתייחס לדמויות אחרות ובמיוחד אוליבר ולורל (האקסית המיתולוגית של אוליבר).

עוד לפני שהתחלתי לראות את הסדרה, ידעתי שאחבב את פליסיטי. חשבתי שאני אחבב אותה בגלל שהיא אמורה להיות הבחורה החכמה של הסדרה. טעיתי. אני מחבבת אותה בגלל שהיא הדמות האנושית ביותר בסדרה ועכשיו ההסבר...

אחד ההיבטים החביבים עלי בעולמם הטלוויזיוני והקולנועי של גיבורי העל הוא הפער שבין זהותם "הגיבורית" לבין זהותם האנושית. קלארק קנט הוא כתב גמלוני ושלומיאל, פיטר פארקר הוא חנון מעבדה חביב וברוס ווין הוא אומנם מיליונר אבל רווי בצלקות ילדות. שלושתם משילים את הזהות האנושית כאשר הם יוצאים לקרב ועוטים אותה מחדש כאשר הם חוזרים. הזהות האנושית הופכת אותם לאנושיים יותר, לחביבים יותר, לאמיתיים יותר עבורי. דרך הזהות האנושית אני יכולה להתחבר אליהם, אל המצוקות שלהם, אל התשוקות שלהם ואל השאיפות שלהם.

לא כך הוא הדבר עם "החץ". דמותו האנושית של אוליבר קווין (בגילומו של סטיבן אמל) מעוררת אצלי רגשות אנטיפתיה קלים בדיוק כמו דמותו הגיבורית. אני לא יכולה להתחבר לאף אחד מהם. שניהם מעצבנים אותי באותה מידה. אוליבר כמו גם "החץ", קר, נוקשה ונטול כל טיפת אנושיות. כן, אני יודעת, הוא היה 5 שנים על אי. כן, זה משנה אנשים. אבל למה שאני אחבב אותו? גם מול האנשים שהוא אוהב, הוא מתנהג כמו פוץ מרוחק וקר. בן אדם, תתרכך קצת. תפגין רגש. תשתחרר. תבכה או משהו כזה. תגרום לי לאהוב אותך כצופה. זה לא כל כך קשה. אני גם ככה לצדך כי אתה הגיבור ואהבתי גיבורים גרועים ממך (מטוני סופרנו עד וולטר ווייט). הרגעים שבהם אני מוצאת את עצמי, מסוגלת לסבול את אוליבר, אלו הם רגעי הפלאשבק לקורותיו של אוליבר על האי. הרגעים הללו מסייעים לי להבין טוב יותר את אוליבר אבל רק ברמה הקוגניטיבית. ברמה הרגשית, הם לא באמת מצליחים לגרום לי לחבב אותו.

ואז הגיעה הפגישה הראשונה של אוליבר ופליסיטי (בגילומה המלבב של אמילי בת' ריקרדס). בשתי דקות ובגמגום נוירוטי חביבי, פליסיטי הזכירה לאוליבר את מותו הטראומתי של אביו, הדגישה את ההיבטים המביכים ביחסי אמו ובעלה השני, גרמה לו להודות בבורותו כי הוא לא מכיר את "המלט" והעזה לתהות למה יש סימני קליעים על המחשב שלו, אם הוא רק שפך עליו קפה? בכדי להימנע מלחשוף את זהותו, אוליבר מצא עצמו מסתבך בשקר טיפשי אחד אחרי השני מולה. זה היה מצחיק, זה היה אמיתי. ולשנייה אחת מצאתי עצמי מחבבת את אוליבר קווין. באחת הפגישה הבאות אוליבר מצא את עצמו שוב מסתבך מול פליסיטי והפעם אפילו הוא הודה בכך שהשקרים שלו הופכים ליותר ויותר מטופשים. ושוב חיבבתי לרגע את אוליבר קווין. אבל לא רק אני.

הקהל הצביע ברגליים או בסרטוני היו-טיוב. הקהל התחבר אל פליסיטי מהר מאוד ואהב את הדינאמיקה בינה לבין אוליבר לעומת הדינאמיקה בין אוליבר לבין לורל (אנא גגלו את הכינוי "olicity" לעומת "lauriver" ביו טיוב וראו את ההבדל). היוצרים הגיבו בהתאם. עוד במהלך העונה הראשונה, דמותה של פליסיטי הצטרפה לצוות "arrow" במשרה מלאה. בתחילת העונה שנייה, השחקנית שודרגה לשחקנית ראשית. בהמשך היוצרים המשיכו להאזין לקהל וליבו את סיפור האהבה בין אוליבר לפליסיטי. וידוי האהבה המזויף של אוליבר לפליסיטי שנאמר בסוף העונה השנייה (שאני מזכירה לכם, סחף גם אותי) היה הרבה יותר מרגש מהחיבור הפיזי האמיתי בין לורל ואוליבר בסוף העונה הראשונה.

לא קשה להבין מדוע הקהל הגיב כפי שהגיב לפליסיטי. כ"גיקית" מחשבים היא מדברת לקהל הגיקי של הסדרה. כבחורה היא מדברת לקהל הנשי של הסדרה. היא גם מתנהגת כמו אישה. היא אוהבת בגדים ואיפור, שיערה הבלונדיני אינו טבעי (כפי שנחשף ברגע משעשע שבו שהיא מבקשת מאוליבר "שישמור על סודה בנושא כשם שהיא שומרת על סודו"). היא גם אינה נשארת אדישה לגופו של אוליבר כאשר הוא מסתובב בלי חולצה. בהומור עצמי מעורב במשיכה פיזית, היא מעידה על ההשפעה של המראה שלו עליה. בכך אני מקווה שגם היוצרים לועגים לעצמם על השימוש המוגזם בגופו של הגיבור.

אבל הסיבה המרכזית לדעתי לחיבור שבין הקהל לבין פליסיטי ניצבת באנושיות של הדמות. בניגוד לשאר הדמויות, הדמות שומרת על האנושיות שבה. בקרבות האינסופיים של הסדרה, גם היא נפגעת פיזית ונפשית. הפגיעות לא הופכות אותה לנוקמת אבל הן גם לא הופכות אותה לקורבן. היא נופלת והיא יודעת לקום מחדש. היא ממשיכה להיאבק במחשכים למען המטרה הגדולה כחלק מצוות "החץ" אבל היא גם רוצה את החיים באור עם בן זוג ועם בגדים יפים. עבורה אין סתירה בין העולמות. היא מחוברת לרגשות שלה, היא לא מהססת להביע את דעתה, היא לא מהססת לבכות כשצריך והיא לא מהססת לצעוק כשצריך. זאת בניגוד מובהק לאוליבר וללורל.

© 2013 Warner Bros. Entertainment Inc.

לטעמי, הרגע המופלא ביותר  שממחיש את אנושיות הדמות היה בפרק החמישי בעונה השלישית. הפרק מתחיל בכך שרואים את שגרת הבוקר של כל הדמויות בסדרה שכמובן כוללת אימוני בוקר מפרכים כיאות לגיבורים לוחמים נוקמים. ואז נשאלת השאלה על ידי אחת הדמויות, מה בעצם עושים אנשים נורמליים? ובבת אחת עברנו ל"אנשים הנורמליים" כפי שמיוצגים בסדרה על ידי פליסיטי סמוק. פליסטי עושה כפיפת בטן אחת (יו גו פליסיטי, כפיפת בטן אחת מספיקה לגמרי) והולכת להכין ארוחת בוקר. בהמשך היא מצחצחת שינים בשרוול מהוה וגופיה (מרגש, בדיוק כמוני). אנושית, אמרנו את זה כבר? ויש לה גם משקפיים (בדיוק כמו שלי היו פעם!!!)

ועכשיו – מגיע הווידוי האישי שלי. כבחורה שנהנתה לראות את סרטי סופרמן ובאטמן בילדותה, אף פעם לא אהבתי את דמות הבחורה שלצד הגיבור. הסיפור תמיד היה פחות או יותר זהה. בד"כ זו בחורה נאה וקרייריסטית אשר אינה מעריכה את הגברים "הנורמליים" בעולמה כי הם לא מסוגלים להתמודד אתה. ואז מגיע הגיבור עטוי המסכה. הבחורה נמשכת לדמותו המסתורית של גיבור העל. הוא מסחרר אותה במסתורין שבו, בגבריות שהוא מייצג ובכך שהיא לא מסוגלת לאלף אותו כמו את שאר הגברים בחייה. היא מביטה עליו בעיניים נוצצות כי הוא מסמל את כל מה שהיא חלמה עליו או לחילופין את מה שהיא פנטזה עליו וחששה לבטא. הגבר הבלתי מושג הופך בהדרגה למושא האובססיבי של חלומותיה. הוא מציל אותה שוב ושוב ושוב והיא נופלת לרגליו. כמובן שגם אויביו של הגיבור מנצלים זאת ומשתמשים בה כדי לאתגר את הגיבור בטוויסט הכה מוכר וידוע "או שאתה מציל את אהובתך או שאתה מציל את העולם".

אבל פליסיטי אינה כזו. אוליבר אכן משפיע עליה והיא נמשכת אליו אבל היא אינה שקועה בפנטזיות לגביו. דמות הנוקם אינה מסחררת אותה, היא פשוט עובדת אתו לטוב ולרע. היא רואה אותו גם ברגעיו הטובים ביותר וגם ברגעי החולשה והזעם שלו והיא מקבלת אותו כמות שהוא. כן, גם אותה אוליבר צריך לפעמים להציל אבל ללא התמיכה הטכנית שלה, אוליבר לא היה מצליח לשרוד כמו שצריך. ואולי הרגע שכבש את ליבי בדמותה של פליסיטי והסיבה שהתחלתי לראות את הסדרה הוא הטוויסט המקסים על התרחיש הקלאסי של הגיבור – הבחורה – הנבל אותו תיארתי לעיל שהתרחש בסוף העונה השנייה.

בסוף העונה השנייה, אוליבר מחביא את פליסיטי במקום מבטחים ואומר לה שהוא עושה זאת כדי להבטיח את שלומה. כשהיא מתנגדת לכך, הוא אומר לה שהוא אוהב אותה והוא לא יכול לשאת אם סלייד (אויבו באותה עונה) יפגע בה. כאשר סלייד חוטף אותה ומציב את אוליבר בפני הבחירה הצפויה, מתברר הטוויסט. פליסיטי מצוידת במזרק שפוגע בסלייד ומנטרל אותו מספיק זמן כדי שאוליבר יפגע בו. ווידוי האהבה של אוליבר היה מזויף (לכאורה) ונועד רק לאפשר לפליסיטי להצטייד במזרק. אז נכון, היא אולי לא הנערה הלוחמת שיכולה לנטרל את סלייד בעצמה אבל וזה אבל חשוב, היא הייתה מספיק חזקה כדי לדעת איך להתמודד עם סלייד בנקודה הזו, ועבורי זה שינוי מרענן בדמות הבחורה שלצדו. (האם הייתה מישהי כזו לפניה? אני אשמח לדעת...)

אז מה הבעיה? יגידו קנאי הקומיקס שאוליבר ופליסיטי לא אמורים להיות זוג. היא תפסה את מקומה של לורל (הנוקשה, הצדקנית והמעצבנת) שאמורה להיות אהובתו/ יריבתו המיתולוגית כקנרי. זו לכאורה חריגה מהעולם הקומיקסי של "החץ" אבל זה לא מטריד אותי (כאמור, הקומיקס לא מהווה עבורי טקסט קאנוני). הבעיה האמיתית לטעמי ניצבת ביכולת ליצור חיבור תסריטאי מתקבל על הדעת בין הדמויות. איך יוצרים את הזוג הזה? איך מחברים בין הבחורה הבלונדינית  שלבושה באדום וורוד לבין הנוקם האפל שלבוש בירוק ושחור? בין הבחורה שנמצאת באור, שרוצה יותר מהחיים לבין הבחור שנמצא במרתף, ומתקרב למותו? זו שאלה שגם אני כחובבת סיפורים לא מצליחה לחשוב על תשובה טובה לגביה.

אז בינתיים אוליבר ופליסיטי הם לא זוג. בהחלטה נבונה למדי, הרומן של אוליבר ופליסיטי נדלק ונכבה בפרק הראשון של העונה השלישית כאשר השניים יצאו לדייט שכמובן נגמר רע (ואגב, כמה נחמד היה לגלות שגם אוליבר מתרגש לפני הדייט שלו עם פליסיטי – הוא אנושי. הללויה. ושוב חיבבתי לדקה נוספת את אוליבר קווין). אבל הרמזים לגבי השניים מפוזרים לאורך הדרך. הם אוהבים אחד את השני אבל הם עוד לא מסוגלים להיות ביחד. למרות שהיא מייצגת עבורו את הקשר עם העולם האנושי, אוליבר מפחד מההשלכות של הקשר הזה. הוא אומנם לא רוצה למות אבל כמאמר שירו של רובי וויליאמס הוא " "ain't keen on living either ולכן הוא לא מנסה להתקדם ביחסיו עמה. היא רוצה להיות אתו אבל היא לא מוכנה לחכות. החיים קצרים מדי. כשהוא כבר מנסה ליצור אתה קשר מחדש, היא כבר התקדמה במערכת היחסים האחרת עם סופרמן (סליחה ריי פאלמר בגילומו של ברנדון רות').

המשחק הזה מקובל עלי כצופה מנוסה. שתי הדמויות צריכות להתבשל לפני שהן מגיעות למערכת היחסים המשמעותית שלהם אבל אין ליוצרים הרבה זמן. ככל שהקשר של פליסיטי ופאלמר יתקדם, כך היוצרים יצטרכו לקבל החלטה בנושא. הם צריכים להתחשב בכך שמדובר בעולם טלוויזיוני שבו  סדרות כמו "בונז" ו – "קאסל" הוכיחו שקללת "בלשים בלילה" נעלמה. זוג רומנטי על המסך לא בהכרח אומר שהסדרה מאבדת מחיוניותה. הם גם יודעים שהקהל לא יקבל בברכה שינויים לא הגיוניים בדמויות כמו למשל פליסיטי שמוותרת על רצונה בקשר רומנטי אמתי ומוכנה להמתין לאוליבר עד קץ כל הימים או אוליבר שהופך להיות בבת אחת אנושי מדי.

פה לטעמי, ניצב גם אחד הקרבות המכריעים של "החץ" בעונה הנוכחית כי האויב הגרוע ביותר של אוליבר קווין כידוע לנו, הוא הקהל. וכאשר הקהל לא מרוצה, גם רשת CW לא תהיה מרוצה.

ובפעם הבאה ובמעבר חד ודרמטי -

על רגעי הנחמה היפים בחיים האפורים – או למה אני חושבת שלגיבורי ה"הריגה" מגיע סוף טוב?