להאמין (בהשראת ימי החנוכה)

"רגע-רגע-רגע! מה, היא עדיין חושבת שהיא תצליח לגייס 200,000 למגזין "עובר מסך"? היא לא מבינה שאין סיכוי? ש-7,735 לא יהפכו באורח נס למאתיים אלף שקל ב-33 הימים שנותרו?! הם אפילו לא יהפכו ל-70,000 שקל! אפילו ביעד הביניים של 100 איש בשבוע, שהיא ניסתה לגייס כדי לעורר מוטיבציה, היא לא הצליחה לעמוד! אנשים רואים את זה ומבינים שאין לזה סיכוי, ורק היא עדיין חולמת חלומות".

אף אחד לא היה צריך לומר לי בפועל את הדברים הללו כדי שאני אשמע אותם. אבל היי, עדיין נותרו לי 33 ימים לנסות להגיע ליעד, וכמו שאמר פעם הומר סימפסון:  Ladies and gentlemen, if I could have your attention for a moment... I would become a better public speaker.

טור 3: להאמין (בהשראת ימי החנוכה)

בשנת 2004 הייתי כותבת חדשה יחסית במסך המפוצל; בשנת 2004 קיבלתי תואר שלישי במתמטיקה מאוניברסיטת בר-אילן, ובשנת 2004 שודרה בארץ העונה השנייה של הסדרה החביבה – אך לא הרבה יותר מזה – "יש לה את זה" (That's life).

הסדרה "יש לה את זה" (ששודרה לא מזמן גם בערוץ CBS  דרמה) הביאה את סיפורה של משפחה איטלקית-אמריקנית בניו-ג'רזי, והתרכזה במיוחד בחייה של הבת לידיה דה לוקה, שעבדה כל חייה בעבודות מזדמנות, ובגיל 32 החליטה לחזור לקולג' ולהתקדם בחיים.

 ©CBS

באחד הפרקים (ובאמת שניסיתי לבדוק באיזה מהם, אך חיפוש בגוגל לא הניב את התוצאות הרצויות, וצפייה נוספת לא אפשרית כרגע. בשל הזמן שעבר, ייתכנו גם אי דיוקים בתיאור הפרק, אך זיכרון ההשפעה של הפרק עליי מדויק) לידיה, גיבורת הסדרה, שהייתה סוג של "כותל מערבי" לחבריה, מקשיבה לדבריו של גאון מתמטי, המתוודה בפניה שהוא רוצה לעזוב את תחום המתמטיקה/ מחשבים, כיוון שחלום חייו הוא להיות משורר. כמקובל בסדרות טלוויזיה, לידיה מעודדת אותו: "כן, לך על זה", "תגשים את חלומותיך", "תקשיב ללבך" וכיו"ב. 

במהלך הפרק פונה אל לידיה ידיד משותף לה ולאותו גאון מתמטי, ואומר לה שכולם מודאגים משום שאותו גאון השתגע והחליט להיות משורר. לידיה לא מבינה מה הבעיה, ואומרת לו שהיא עודדה אותו לעשות את הצעד, ואז הוא שואל אותה אם היא קראה אי-פעם איזה שיר שלו, והיא מודה שלא. הידיד המשותף  אומר לה שאותו גאון פשוט גרוע בכתיבת שירים, וזה לא עניין של טעם או סגנון – הוא פשוט חסר כישרון לחלוטין, ונותן לה לקרוא כמה דוגמאות משיריו. לידיה קוראת ומבינה, ובסופו של דבר גם מנהלת (מעט בחוסר רצון) שיחה עם אותו גאון מתמטי, כדי להפנות אותו חזרה למסלול שלו ולהסביר לו שהייעוד שלו הוא בתחום המתמטיקה.

אותו פרק הדהד בי בחוזקה. כמי שכל חייה הצטיינה בתחום הריאלי, אבל כבר ידעה בסתר לבה שהיא מעוניינת לעסוק בכתיבה הרבה יותר, חששתי שאולי גם אני חסרת כישרון לחלוטין, ושלאף אחד לא נעים להגיד לי את זה. אמנם במשך השנים באתר קיבלתי גם מחמאות על כתבות שכתבתי, וחלקן מאנשים שאני מאוד מעריכה את דעתם, אבל זה לא שינה את יכולתי המופלאה לפקפק בכישרוני בכל פעם מחדש.

ברור שעם השנים והכתיבה באתר התחזקה בי התחושה שאני יודעת לחבר גם מילים ולא רק מספרים, אבל כשנבנה אמון במקום אחד, מפלצת חוסר-האמון יודעת להיכנס מסדקים אחרים.

וכך, ברגע שנבנה האמון שכישרון הכתיבה אינו הבעיה, מיד נכנס החשש שתחומי הכתיבה שלי בעייתיים, כי איש אינו מתעניין בתכניות שאני צופה בהן, והאופן שבו אני כותבת על התכניות האלה לא מדבר לאנשים ואין בדברים שאני כותבת שום חידוש. ממש כמו בילדותי, בתקופה מסוימת עת הייתי מאושפזת בבית חולים ונורא רציתי "רק שיישארו אתי", ולא להיות שם לבד. אבל אנשים היו באים לביקור והולכים, ואני בהגיוני הילדותי הבנתי שזה פשוט בגלל שאני לא מספיק מעניינת, כי לו הייתי מספיק מעניינת הם היו נשארים.

ולמרות מפלצת חוסר הביטחון שסיפרתי לכם עליה עכשיו, הגורמת לי לפקפק לפעמים בכל מילה שאני כותבת, ולמרות ההבנה שברור שלא כל כותב פונה לכל קהל, עדיין אני יכולה לומר בביטחון מלא שלדעתי בשביל חובבי טלוויזיה הנהנים מקריאה, המגזין "עובר מסך" יהיה מצוין!

והסיבה לביטחוני בכך, נובעת מהעובדה שהמגזין לא יהיה פרי כתיבתי בלבד, ולא יתמקד רק בתכניות שמעניינות אותי, אלא הוא יהיה תוצר-עבודה של הרבה אנשים מוכשרים, עם טעם מגוון מאוד בטלוויזיה, כשהמשותף לכולם הוא שהם באים מאהבה.

אנשים כמו שירי ישועה (Which Witch), שחלקכם מכירים מהאתר ככותבת מוכשרת ומלאת חוש הומור, שעשתה עבודת עיצוב נהדרת במגזין הפיילוט יחד עם ליטל שרמן, ותהיה המעצבת הראשית של המגזין, ובידע שלה ובכישרון שלה, כל מגזין היה יכול להתגאות. או כמו נדב רזון (איתן גשם) שהוא "אנציקלופדיה מהלכת" לענייני טלוויזיה, וכבר הוכיח את כישרונו בכתיבה באתר לאורך השנים. אסף רזון המוכשר והפילוסופי שגם אֶת יכולת הכתיבה המרשימה שלו כבר הכרתם. אודליה ברקין-קמיל, שקוראי המסך המפוצל אולי פחות מכירים, כבר התפרנסה מכתיבה כעורכת במגזין "ויוה פלוס", ו"בפנאי פלוס". כמי שקראה מפרי עטה בפורמים לטלנובלות ושמעה את ההרצאה שלה בנושא הערפדים, אני יכולה לומר שיש לה הרבה מה להציע בכתיבה, יותר ממה שהתאפשר לה בעיתונים שעבדה בהם. אפרת דסקל, שאותה התחלתם להכיר לאחרונה בטור שלה "דברים שרואים משם", גם היא כישרונית ומהתחום (דוקטורנטית לתקשורת באוניברסיטה העברית). רמונה אסול, שגם את סגנון כתיבתה הקורע-מצחוק והעמוק כאחד כבר הכרתם באתר, ואני עדיין לא מבינה איך לא "חטפו" אותה משום עיתון אחר, ושמחה שהיא תכתוב למגזין שלנו. זלפה לוי המוכשרת, שכתבה למסך המפוצל לא מעט, וזווית ההסתכלות שלה על התכניות נובעת גם מתחום העבודה הסוציאלית בו היא עוסקת. טלי שיינפלד (קיטי) המוכשרת, הרצינית והמשעשעת בכתיבתה, שמגיעה מאהבת הטלוויזיה כמו כל האנשים שמניתי עד כה. ואחרון חביב דורון פישלר המפליא לכתוב ומנהל את עין הדג ביד רמה כבר שנים רבות. הוא מגיע מאהבת הקולנוע דווקא, אך כיוון שכל הסרטים מגיעים לבסוף גם לטלוויזיה, נוכל ליהנות מכתבה שלו על סרטי החודש ועל הנושא החודשי בכל מגזין.

מכיוון שמדובר בהרבה כותבים מוכשרים שמגיעים מזוויות הסתכלות שונות, הפוטנציאל הגלום במגזין והמקומות שאליהם אפשר לקחת אותו עם האנשים האלה, ועם כותבים מוכשרים אחרים שיתארחו בו הוא אין-סופי בעיניי.

מתוך מגזין הפיילוט, עיצוב: שירי ישועה וליטל שרמן, התמונות באדיבות yes

ואם לא שכנעתי אתכם בנפלאות המגזין עד כה, אין צורך שתקראו הלאה, משום שאני מפנה את דבריי הבאים לכל האנשים שהרעיון של "עובר מסך" נשמע להם נפלא והיו שמחים לקרוא מגזין כזה, והדבר היחיד שמרתיע אותם מלקום עכשיו ולתמוך בפרויקט, ולו בסכום הפעוט של 25 שקלים, הוא העובדה שסכום היעד נראה להם לא-ריאלי, ולכן הם חושבים שתרומתם לא תשנה דבר, ומחכים למועד רחוק יותר כדי לראות איך זה הולך. לכם אני רוצה לספר, בהשראת ימי החנוכה שנחגוג בקרוב, על נס פך השמן.

הגמרא מספרת (שבת כא ע"ב) שלאחר שהחשמונאים ניצחו את היוונים, הם חיפשו שמן טהור להדלקת מנורת בית המקדש, ומצאו רק פך אחד של שמן טהור, שהיוונים לא טימאו. בפך השמן הייתה כמות המספיקה להדלקה ליום אחד בלבד, אך "נַעֲשָׂה בּוֹ נֵס וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ שְׁמוֹנָה יָמִים", כמשך הזמן שנדרש לחשמונאים להכנת שמן טהור. לזכר הנס חוגגים שמונה ימים בהדלקת נרות. (ראו בערך "נס פך השמן" ב"ויקיפדיה").

מה שמעניין בסיפור הזה, וכמו ששמעתי פעם, ובעיניי הוא הנס האמתי, זו העובדה שהחשמונאים לא דחו את ההדלקה ליום השמיני, שיהיה להם מספיק שמן כדי להדליק את המנורה ברצף. הם לא אמרו לעצמם חבל להדליק את פך השמן הזה, הוא ממילא לא יספיק ליותר מיום אחד. מבחינתם הם עשו את מה שהם יכלו ברגע שבו הדבר התאפשר, כי הם האמינו.

וזה כנראה הנס שאני מקווה לו גם עכשיו, נס שתלוי כולו בכם: שכל מי שאוהב את הרעיון של מגזין "עובר מסך", שיאמין שהתמיכה המידית שלו משנה, כי היא משנה לנו, ויתמוך במגזין עכשיו כשהוא יכול, במעט שהוא יכול ושיפרסם הלאה. במקרה הרע ביותר, אם לא יקרה הנס, ונגלה שאנו חובבי הטלוויזיה והקריאה נותרנו מעטים מול רבים, ולא הגענו לסכום היעד, כרטיס האשראי שלכם לא יחויב בדבר. זה לא שהפסדנו ליוונים.

לתמיכה בפרויקט בהדסטארט