הממיר 1/11/14

9 אימה אמריקאית עונה 4 פרק 4 
אוף, זה היה פרק נהדר. אוף כי אני לא רוצה לאהוב סיפורי אוריג'ין, ולמען הכנות, לא "מה לעזאזל למה יש לך סיפור רקע מרגש" ולא ג'סיקה לאנג' הוסיפו הרבה לדמות עם הסיפור שלהם, כמו שהם הוסיפו עלילות מטורפות ל"אימה אמריקאית". אוף כי איבדנו בפרק הרביעי את אחת מהדמויות הטובות של הסדרה – טוויסיטי הליצן, שהצליח לגרום לי לשמחה, חרדה והתלהבות משולבת כמו שאף דמות לא הצליחה אף פעם בניגון קסילופון פשוט.

אוף כי אני לא בטוח לאן הסדרה הולכת מכאן אבל זה לא בהכרח נראה טוב. אוף כי אין לי שום כוח למערכת יחסים בין אוון פיטרס לאמה רוברטס, ובטח לא למשולש אהבה בין שניהם והראשים של שרה פולסון. אוף כי זה גרם לי להרגיש שכל הפרקים עד עכשיו היו פריקוול אחד גדול ולא משהו שעומד בפני עצמו. אוף כי ממש אהבתי את המשרתת דורה כי היא הייתה מאוד מצחיקה והוסיפה קול של שפיות בתוך הבית המטורף של דנדי ואמו.

זה היה פרק נהדר בגלל שהוא נפתח נהדר. העובדה שהסדרה מקדישה את הזמן שלה לשחקני המשנה ונותנת להם מקום להתפתח לדמות אמיתית ולא רק להיות חריגים מוזרים, היא עוד הישג שרק "אימה אמריקאית" מוכנה לעשות וסדרות אחרות לא. זה היה פרק נהדר בגלל שאולי לא היינו צריכים את סיפור המקור של אלסה, אבל לעזאזל אם הוא לא היה מלא במשפטים כמו "אזרחי גרמניה ביטאו את הסבל שלהם עם איברי המין שלהם" וסצנות נהדרות/נוראיות של שלל דברי ה-BDSM  הנוראיים שאלסה מעבירה ועוברת בעצמה.

זה היה פרק נהדר כי במקום להרחיב ולהכביד עם עוד עלילות, "אימה אמריקאית" אשכרה סגרה עלילה אחת והסירה איום אחד לפני שהיא פתחה איום אחר בצורה שכל כך לא אופיינית ל"אימה אמריקאית". זה היה פרק נהדר כי ג'ון קרול לינץ' היה נהדר בכל פרק עד עכשיו כתור טוויסטי הליצן, אבל הפרק הזה במיוחד. זה היה פרק נהדר בגלל שבמקום להרגיש שאדוארד מונדרייק הוא אמצעי עלילתי זול (וזה מה שהוא היה) הצלחתי להרגיש דמות שלמה שנבעה ממנו ואפילו להזדהות ולכאוב את כאבו. זה היה פרק נהדר בגלל שהזרעים שנזרעו לפרקים הבאים מעניינים ביותר – דנדי שמתגלה כמפחיד הרבה יותר מכל דבר אחר, ג'ימי שחווה לראשונה הערכה וכבוד ודניס אוהר שקיים וזה בהחלט מספיק. אוף, זה היה פרק נהדר ועכשיו אני מפחד מהפרקים הבאים שיגיעו. בבקשה שיגיעו מהר יותר. להמשך קריאה  (יונתן צוריה מבלוג קפה + טלוויזיה)

8 סליפי הולו עונה 2 פרק 1

הפרק מתחיל כשנה לאחר סיום הפרק הקודם, בלי הסברים לאופן בו איכבוד והשוטרת אבי יצאו מהמקום בו הם נכלאו בסיום העונה הקודמת, בלי הסברים לגבי מה שקרה במשך אותה השנה, חוץ מליידע אותנו על מותן של ג'ני וקתרינה, אך עם אותו חוש הומור שנובע מהמעבר בין הזמנים של איכבוד, ועם לעג לאופיין של דמויות ידועות מההיסטוריה, כמו פרנקלין, שגורם לי לתהות האם יש אמת באפיון המזלזל הזה, או שהסדרה נוטלת חירות רבה לעצמה. בכל מקרה, למרות שהפתיחה משעשעת, אני לא אוהבת קפיצות בלתי מוסברות בזמן, ובטח שלא אוהבת את הקטע שבו איכבוד ואבי מחליטים לחקור את הנרי הכלוא, כי זה עושה לי דה ז'ה וו לפרק השמיני בעונה הראשונה, שבו הם גם ניהלו חקירה מיותרת שהיה ברור שלא  תסתיים טוב בעבורם.

ואז מגיע הטוויסט שמסביר הכול, ושלא צפיתי אותו, ופתאום מפתיחה משעשעת אך מעצבנת, הפרק השתדרג פלאים. נכון שעדיין לא ברור איך הנרי הצליח להחזיר את איכבוד לכור המצרף בשביל האשליה הזמנית הזו, ומהם התנאים שיאפשרו לו את יצירת האשליה הזו בכל זמן נתון אחר, אבל זה כבר הפריע לי הרבה פחות, מחוסר ההמשכיות של ההתחלה. הסדרה עדיין לא מצליחה לספק הרבה עומק אצל הדמויות, וזה בולט במיוחד בעלילות משנה דוגמת זו של קתרינה, אך הטוויסטים, הפנטזיה וההומור מצליחים בינתיים לחפות על כך היטב. (אורלי)

8 אימפריית הטיילת עונה 5 פרק 8 אחרון לסדרה

סופו של ריצ'רד הארו הוא גם סופה של הסדרה כולה. הדמות האהובה ביותר בתולדות הסדרה ספגה כדור בפינאלה של העונה הרביעית. פצוע הוא הלך אל מתחת לטיילת, אל המקום שבו פגש פעם את ג'וליה, האישה היחידה שאהבה וקיבלה אותו למרות הכול, ונשען על אחד מעמודי העץ. בהזיותיו הוא נסע ברכבת ביום שמשי וחזר אל בית משפחתו בוויסקונסין, שם חיכתה לו ג'וליה ויתר המשפחה. בפועל הוא מת שם מתחת לטיילת, המסכה שלו מושלכת על החול.

לפני מספר פרקים צ'וקי ווייט הקריב את עצמו כדי להושיע את דוטר ואת בתה. כמו ריצ'רד, כאשר עצם את עיניו רגע לפני מותו הוא הזה את נחלתו – קול שירתה של דוטר שהיה לו עוגן פעם והשאיר אותו בחיים מדי לילה. אבל בפועל ריצ'רד וצ'וקי מתים שניהם. לא הייתה סיבה לעשות את ריצ'רד. דמותו הגיעה אל סוף דרכה וזה היה בסדר, ניתן היה לאפשר לו באמת לעקור אל וויסקונסין ולהתאחד עם משפחתו. אבל סופים טובים הם לא הקטע של "אימפריית הטיילת". דבר דומה קורה גם עכשיו. שם הפרק האחרון הוא "אלדורדו". על שם העיר המיתולוגית של בני המואיסקס, עיר שבתיה עשויים זהב ורחובותיה מרוצפים זהב – אבל מקום שלא היה באמת. אלה בדיוק הדברים שחוו ריצ'רד וצ'וקי לפני סופם, הם הגיעו לאלדורדו למרות שאינה קיימת.

כעת נאקי קיבל מכתב תחינה מג'יליאן שנמצאת במוסד לחולי נפש ובו היא מייחלת שיבוא להציל אותה כשם שעשה פעם. אבל אנחנו יודעים מה נאקי עשה פעם, יודעים ורואים הפעם במו עינינו. לא הייתה בכך שום הצלה. הוא הקריב אותה כדי שיוכל להשיב את חנו בעיני הקומודור. כמו אז גם הפעם נאקי לא מושיע אותה – הגאולה לא באמת קיימת. הוא "עוזר" לה עם כסף, הדרך היחידה שהוא מכיר, ומפקיד עבורה סכום בקרן נאמנות למקרה שתצא משם. אנחנו לא יודעים אם ג'יליאן אי פעם תצא משם, הסדרה התירה לנו את הזכות להאמין שכן אם נרצה, אבל אם זה אכן יקרה, היא תעשה זאת בלי איבר פנימי כלשהו שלה – חולשתה והאופן שבו אחזה בבטנה הבהירה שהרופא הפסיכופט הנרי קוטון דאג לתלוש את איברה כדי שלא יזהם שוב את דעתה.

כמו קודמיו גם נאקי לא יוצא לחופשי, לא בפועל. הוא ביקש לפרוש כבר לפני שנים רבות ועכשיו סוף סוף נאלץ לעשות זאת. הוא מרוויח כסף רב וחוקי שיאפשר לו לשכור את ה"אלדורדו", דירת פאר בניו יורק, אם רק יחליט לעשות זאת. הוא סוגר קצוות, נפרד מאחיו, סוף סוף ממשיך הלאה. אבל אז הוא נעצר.

כבר בשלב מוקדם של העונה ניחשו רבים כי ג'ו הארפר, הנער שבא לעבוד אצל נאקי, הוא בעצם טומי דרמודי המבקש נקמה על רצח אביו והעוול של סבתו. מבחינת "הטיילת" היה בזה היגיון רב, בהיעדר ג'ימי – לשלוח זרועות אל ראשית ימיה של הסדרה ולסגור מעגל. אבל זה היה צפוי מדי וכפוי מדי. לא ברור בכלל מה הסיפור של טומי, איך מלגדול בחווה המשפחתית של הארו יחד עם דודתו, עם ג'וליה ועם אביה, הילד הקטן התגלגל תוך שבע שנים לנער שטוען כי אין לו בית, חדור תחושות נקם עד כדי כך שהוא מוכן להשליך את יתר חייו כדי להרוג את נאקי. מעבר לכך, עצם התגלגלותו של טומי אל סביבתו של נאקי נשענה על כרעי תרנגולת – ממתין יחד עם שאר חסרי הבית כדי שמיקי דויל יעבור שם במקרה כדי לשכור פועלים. מאז ועד היום הוא נתקל בדי והותר הזדמנויות להרוג את נאקי, בראשן הפעם שבה מצא אותו מעולף בסמטה שוממת באמצע הלילה. הוא היה יכול לגמור את זה שם בשקט. אבל לא, למה להיות הגיוני? בואו נחכה לעת ערב בטיילת הומה עם המוני עדים.

באופן כללי מותו של נאקי היה מתבקש ולכן הסוף הזה מבאס. היה מעניין בהרבה אם טומי היה חושף בפניו מי הוא בלי להרוג אותו, רק מעלה מן האוב את ייסורי המצפון משכבר ונותן לנו לפחות פאקינג מונולוג כן אחד של נאקי לגבי מה שעולל לג'ימי, משהו שמעולם לא קרה בסדרה. אבל לא. הירי הרג את נאקי ובמקביל השלים את טרגדיית שושלת דרמודי – ג'ימי ואנג'לה שנרצחו, ג'יליאן הכלואה ועכשיו גם טומי באותו כיוון. כולם הפסידו. כולם מלבד הפשע, שגרה בלתי כלה. אל קאפון אולי יצא מהתמונה, אבל לוצ'יאנו, לנסקי ויתר החברים כוננו את הפשע המאורגן האמיתי, השולחן העגול שממנו יחלשו על כל היבשת.

בינתיים נאקי, כמו ריצ'רד וצ'וקי לפניו, פוגש בעיני רוחו על ערש דווי את הנחמה שלו – הוא חוזר אל הפריים הראשון של העונה, נעשה שוב הילד התמים שהיה שקופץ אל המים כדי לתפוס את המטבעות המושלכים ממעל. הפעם הוא תופס אותו. ( yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

8 החץ עונה 3 פרק 1

אני מוכרח להודות שפרק הבכורה של עונה 3 הגיע עם מינימום ציפיות מבחינתי, בעיקר בגלל הדרך בה הפרומואים שיווקו אותה. אחרי התרגיל של אוליבר בפרק סיום העונה השנייה לא האמנתי שיחזרו לסיפור הזה מהר מאוד, ובכל מקרה מערכת היחסים של השניים נהנתה עד כה משאלת הספק ואי-מימוש הרגשות שהם חולקים או לא. במילים אחרות, כבר היינו שם עם לורל ונמאס לי להשמיץ את CW.

סוף הפרק הפתיע בהריגתה של שרה, בייחוד מכיוון שלא היה צפוי שתשוב בשלב כה מוקדם (אע"פ שבסדרה עברו כמה חודשים). ציפיתי שהיא תקריב את עצמה בסוף העונה הקודמת, ובכך תסלול את דרכה של לורל לתפקיד הקנרית "האמיתית", אבל הכותבים כנראה החליטו להטעות את הצופים וליצור תחושת ביטחון מזויפת, רק כדי להגיע לאותו המקום בסופו של דבר. בייחוד מצער שקוונטין לא הספיק לראות את בתו בפעם האחרונה.

הפרק עוסק בנושא שדי הוזנח בעבר וייתכן ויהיה במוקד העונה – הקרבת זהותו של אוליבר קווין על חשבון החץ. החץ הוא גיבור וסוף סוף זוכה להכרה רשמית, יש לו צוות ומסייעים שמצליחים למגר את הפשע בסטארלינג; מנגד, אוליבר קווין לא קיים. הוא איבד את משפחתו וכל הונו, אין לו שום טיעון מוצדק להחזקת הבעלות על העסק המשפחתי ועל זוגיות אין מה לדבר. מסביבו כמעט כולם ממשיכים הלאה, בין אם הם מרוצים מכך או לא (קוונטין, שמסכן את בריאותו ללא צורך, ובתחילה דיגל שלא היה מוכן לוותר על האקשן עד הולדת בתו). אבל לאוליבר אין לאן להתקדם, חוץ מאשר בזהותו הסודית.

עדיין לא חקרו זאת לעומק, אבל מהמעט שנראה מרוי מחוץ לתלבושת האדומה, ייתכן שגם הוא סובל מבעיות זהות. ת'יאה נטשה את רוי והוא משקיע את מירב זמנו בתפקידו החדש, שותפו של החץ. הבחור לוכד פושעים מסוכנים והציל אצטדיון מלא מפצצה, אבל כשהמסכה יורדת נשאר בחור צעיר עם מבע סתום ושתיקות רועמות. האם זו הדרך להתמכרות נוספת? להמשך קריאה (תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

8 סוכני שילד עונה 2 פרק 1

בעונתה הקודמת, סוכני ש.י.ל.ד הייתה רחוקה מאוד מלספק את הסחורה. לרוב היא לא עבדה ברמת הפרק הבודד, וגם העלילה המתמשכת לא ממש הצליחה לרתק. לכך נוסף חוסר איזון בין הרציני לקליל, וניסיונות בפירוק הדמויות לגורמים עוד לפני שהן בכלל התחבבו על הצופים. החלק האחרון של העונה פיצה במידה מסוימת על כך, וההבטחה לריטולינג של העלילה נטעה בי תקווה לשיפור. הפרק הראשון, לפחות, עושה נכון את רוב מה שהסדרה לא עשתה בעונתה הקודמת.

הפרק מתחיל בפלאש בק ל 1945, שמתפקד גם ככלי להצגת המקגאפין 0-8-4 של הפרק ("האובליסק"), וגם כטיזר ל"סוכנת קרטר", שתעלה בזמן הפגרה של ש.י.ל.ד. בקטע אנחנו רואים את אנשי היחידה שקדמה לש.י.ל.ד, ה-SSR, בזמן שהם מטפלים בשאריות של ארגון הטרור הידרה שנותרו לאחר עלילת "קפטן אמריקה" הראשון. מלבד קרטר, מופיעים בקטע גם דאם-דאם דוגאן ובביקורת צינית (ללא ספוילרים) על מצב הרייטינג המידרדר של "סוכני שילד". (אסף רזון)

***

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il