הממיר 25/10/14

9.5. אימפריית הפשע, עונה 5 פרק 7

ניכר שזה היה הפרק האחד לפני האחרון. אחרי כל עלייתו של נאקי, כעת הגיעה נפילתו. בתווך איבדנו את מיקי דויל, מדהים שזה לא קרה עד עכשיו, ואת ארכימדס, שכל פעם מחדש אני בודק את מקור שמו ובכל פעם שוכח (ארכיטקט עתיק או משהו?). למרות המיתות הפרק היה הרבה פחות אלים מכפי שעשוי היה להיות. כלומר, הוא התחיל בסיקוונס יפה שבו התובע הכללי מכריז כי כל האלימות תיפסק והפושעים יובאו לצדק, על רקע של המעשים הברוטאליים עצמם בשחור לבן, מעין קריצה נוספת לסרטי הגנגסטרים של אז, או אולי להזכיר לנו שכל הידיעות העתיקות האלה בשחור לבן היו פעם אנשים בשר ודם. אבל מעבר לכך חווינו ספירת גופות גבוהה יותר בעבר.

פשוט לא הייתה מלחמה אמיתית. כבר מזמן ביקש נאקי לצאת מהסיפור, בסוף העונה הרביעית ב-1924, וכך הוא גם מתנהג הפעם. גם אם הוא קצר רוח ולא שועה לעצת מרנזנו שאמר לו לנהוג באיטיות שחמטית, בסופו של דבר נאקי נוח להיכנע וזה אכן מה שהוא עושה במהירות, בקלות וללא שום ערובה – העיקר שלא יאבד עוד בן משפחה.

לנוכח התבוסתנות המבורכת של נאקי, מה שבאמת היה מעניין בפרק הוא הדבר שבשלב מוקדם יותר העונה חששתי שאין לו תכלית. בביקורת על הפרק החמישי לעונה כתבתי:

מה שפחות מובן לי, לפחות בינתיים, זה הסיפור של ג'יליאן. מה מעניין בלראות רסיסים של חייה במוסד הסגור? כן זה נורא, כן זה מדכא. מה הלאה? השיחה שלה עם רופאה המסרב להאמין שאי השפיות שלה הייתה זמנית, שהיא מקננת כמו מחלה, אמנם הייתה מטאפורה נאה בערך לכל מה שקורה מסביב, ועמדה גם היא בסימן הפיכחון של הפרק, אבל בסופו של דבר אם לא יקרה עם ג'יליאן משהו קונקרטי בשלושת הפרקים שנותרו, זה בעיקר נראה כמו בזבוז זמן.

© 2014 Home Box Office, Inc. All rights reserved. 

אז מה שחשבתי שהוא בזבוז זמן, הפך לדבר הכי יפה בפרק הנוכחי, ולאפשרות לסוף יפהפה לסדרה. כבר בפרקים הקודמים במוסד הייתה לג'יליאן תספורת הקארה הקצרה, ורק עכשיו אנחנו רואים שזו בעצם תמונת מראה לנערה שהיא הייתה אז. גורלה העגום כנערה חרץ את השתלשלות שארית חייה, וסצנת הסיום שבה נאקי קורא את מכתב התחינה שלה הייתה די מדהימה. תחת השם "נלי בליי", הספר שאותו קראה בנעוריה, ג'יליאן פונה אל נאקי כ"שריף אינוך". ג'יליאן הנערה שזורה בג'יליאן המבוגרת, קולותיהן מתערבבים זה בזה, "כל אחד ראוי למחילה", שתיהן מתחננות אליו אבל רק לאחת מהן הוא יכול לעזור. האם בכל זאת יימצא חבר לילדה ללא חברים?

באותה מידה נאקי הצעיר קורא לנאקי המבוגר. הילד המתוק עם הגורל המר שהפך לבחור שאיבד את דרכו ואטם את לבו, שהביא ילדות לזנות ורצח את בניהן. "כל אחד ראוי למחילה", כותבת ג'יליאן לאיש שאמר לבנה רגע לפני שרצח אותו שאינו מחפש מחילה, אבל הוא בעליל כן. עכשיו ניצבת בפניו האפשרות לעשות מעשה טוב שאולי לא יגאל אותו, אבל בהחלט יהיה צעד ראשון ומאוד סמלי בכיוון הנכון.

קטנה:
רק בפרק הנוכחי קלטתי שאת אשתו של נאקי הצעיר מגלמת מאיה קאזאן, שלאחרונה גילמה גם את אשתו מוכת היגון של אוורט, אחד הרופאים ב-"The Knick". שתי סדרות תקופתיות שבהן מגלמת את אשתו-של וסובלת את אותה טרגדיה. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

8.5. אימה אמריקאית, עונה 4 פרק 3

תמיד קינאתי באמריקאים ובתכניות המיוחדות שיש להם לכבוד החגים. לכל חג מולד או הודיה יש להם עשרים תכניות מיוחדות שנעשו, וזה רק מהתכנית של סנופי. למה לנו לא יכול להיות איזה פרק חנוכה שבו חפר ממלא את הסופגניות בחשיש ומאכיל את הילדה של איצקו, או שבוע פסח ב"בטיפול" שכולם מתלוננים על המצות והארוחות המשפחתיות? בכל מקרה, ברוכים הבאים לפרק ליל-כל-הקדושים (חלק ראשון) של אימה אמריקאית.          

אם חשבתי שאצליח להתחמק ממנה לעוד הרבה זמן, טעיתי – אמה רוברטס מגיעה כבר בתחילת הפרק, אבל היא מלווה בדניס או'הר אז אני מניח שזה נסבל. הם מגלמים צמד נוכלים שהמטרה הבאה שלו היא לגנוב איברים מאנשים חריגים בשביל כסף, אבל פרט לזה לא עושים הרבה. אמה רוברטס עושה את צעדיה הראשונים במחנה בתור מגדת עתידות שחוזה גדולות לג'סיקה לאנג, ואילו דניס או'הר נשאר באיזה בית מלון עם המאהב בעל הקוספליי הגרוע ביותר שראיתי ו.. אה… אז מגלים שיש לו זין קסום! כלומר, אנחנו לא בטוחים בדיוק מה טיבו של איבר המין שלו ( אני מקווה שזה "פין פציל") אבל כל דבר שהוציא את ההשתאות הזאת חייב להיות שווה, לא? ברגעים נדירים כאלה אני מתבאס שאנחנו לא ב-HBO לכמה שניות רק בשביל להציץ מה בדיוק קורה שם. אה, בנושא של איברי מין: דל לא מצליח להרים את המשקולת שלו (If You Know What I Am Saying) וזה פרט עלילתי חשוב, מסתבר.

התמונה באדיבות yes

עלילות שלא קשורות לאיברי מין, רוב הפרק נח על כתפיה של קתי בייטס והמבטא הלא ברור שלה (עוד על זה בהמשך). קתי מגלה שהיא הולכת למות ומהרגע הזה והלאה מבלה את מרבית הזמן בהרהורים על חייה ועל שתיית אלכוהול. זה אולי נשמע משעמם, אבל אחרי הקאמפיות שלה בעונה הקודמת, קתי מכניסה לסדרה רגעים של חסד, שלווה ואמפתיה שלא ידעתי ש"אימה" מסוגלת להפיק באמת. בניגוד לדמויות האחרות שמתרוצצות לכאן ולכאן, הדמות של קתי בעיקר שותקת ובוכה על עברה וזה נהדר. הסצנות שלה עם הרופא ועם הרוח בעלת שתי הפנים הן אולי הנדירות ביותר ברכות שלהם בתולדות הסדרה.  להמשך קריאה (יונתן צרויה מבלוג קפה + טלוויזיה)

8.5 הרומן, עונה 1, פרק 2

אחת הסיבות שבשלן אני מעדיפה יצירות בדויות, על פני תיעוד דוקומנטרי, היא התחושה שביצירה הבדויה בסופו של דבר אני מקבלת את כל האמת שאפשר לדעת על הדמויות, או שהיוצר רוצה שאדע על הדמויות, וזה לא שיש לדמויות חיים מחוץ ליצירה ושהאמת עליהן נסתרת ממני בשל עריכה מגמתית, ידיעות חסרות, או זיכרון לקוי. מהבחינה הזו הרומן היא סדרה מאתגרת עבורי, כי הקונספט שלה אומר שיש אמת נסתרת,  יש לדמויות גם כביכול חיים מחוץ ליצירה שבה אנו צופים, וזו המשימה שלנו כצופים להרכיב את הפאזל של המציאות משתי הגרסאות שאנחנו מקבלים, ואם זה לא מספיק מסובך גם ככה, הסדרה גם דואגת להראות לנו שיש עוד שתי גרסאות שקריות לסיפור שאנו צופים בו, הגרסאות אותן הדמויות מספרות בחקירה (עניין שנרמז כבר בפרק הקודם, אך הובלט עוד יותר הפרק בסצנת המקלחת של נואה שבכלל "לא חושב" על אליסון ומנסה ל"התחמק" ממנה).

בפרק הנוכחי להבדיל מקודמו, כבר ידעתי בשעה שצפיתי בגרסה של נואה שאחריה תגיע גרסתה הסותרת של אליסון, ולכן אם בפרק הראשון בזמן החלק של נואה רק תהיתי לגבי חוסר ההיגיון בדמותה של אליסון, אך האמנתי במה שאני רואה על המסך לפני שקבלנו את גרסתה . בפרק הזה, מצאתי את עצמי כבר בשלב הגרסה של נואה מחכה שתגיע הגרסה של אליסון לחוויות המשותפות שלהם, כיוון שאני מוצאת את הגרסה שלה איכשהו הרבה יותר אמינה, גם אם ברור לי שהאמת צריכה להיות איפשהו באמצע.

The Affair © Showtime Networks Inc. All rights reserved.

אני לא יודעת אם האמינות היחסית של הגרסה של אליסון בעיניי נובעת מהעובדה שהגרסה שלה מסופרת אחרי הגרסה שלו, מהעובדה שאני אישה ולא גבר, או מהעובדה שבגרסה שלה נרשמים פחות שקרים שנאמרים לחוקרים, וייתכן שזה הכול ביחד, אבל אז נשאלת השאלה אם קשה לי להאמין לגרסה של נואה, בשעה שאני צופה בה, והכותבים יודעים שהם לא מספרים לנו את האמת, מה באמת הם רוצים ללמד אותנו על הדמויות דרך אופן ההסתכלות שלהם על המציאות, ומה אפשר ללמוד מהצגת שתי הגרסאות האחת מול השנייה. ובעיניי כרגע זה בעיקר עד כמה הפרשנות של הגברים לסיטואציות היא חרמנית (בהעדר מילה עדינה יותר) ועד כמה הפרשנות הנשית לאותן סיטואציות היא רומנטית.

כשנואה נוזף בבתו על השמלה החושפנית שלה, ומתעצבן על היחס שאליסון מקבלת על שמלה באורך דומה הוא חושף למשל את השוביניסטיות הטמונה בו. כשהוא בורח עם אליסון לים והיא נכנסת לים וסנדליה בין ידיה, אני כבר תהיתי לרגע למה הוא לא מדמיין אותה כבר מתפשטת וקוראת לו להיכנס למים אתה, עד שבגרסה שלה היה אפשר לראות שעצם ההיכנסות שלה למים בכלל הוא זיכרון דמיוני, כי סביר להניח שמי שלא יודעת לשחות כפי שהיא מעידה על עצמה (בהנחה שהיא לא משקרת לנואה), תזכור טוב יותר אם היא נכנסה לים או לא, והעובדה שבסופו של דבר בשתי הגרסאות הם יושבים על החול בבגדיהם ומדברים מעידה על כך שהזיכרון יכול לתעתע  אבל עד גבול מסוים.

היה גם יפה לראות הפרק אירועים שבכל גרסה התקבל עליהם מידע חלקי, אך הסיפור שלהם הושלם בגרסה השנייה כמו הזמנת המאהבת של חמיו של נואה למסיבה, והתגובה של חמותו שנצפתה בגרסה של אליסון. או הסיפור של ילדיו של נואה, לימודי הרכיבה, ומה שהחל להתרקם בין בתו לבין אחיו של קול.

בינתיים מה שלא לגמרי ברור לי זה מתי התרחש האירוע עליו הם נחקרים, כיוון שבפרק הקודם נוצר הרושם שהאירוע התרחש שנים אחרי תחילת הרומן, בעוד שמהפרק הזה ליל החזרה מאותה מסיבה מצטייר כתאריך משמעותי. אני מניחה שזה יתברר כשנבין מדוע הם נחקרים. אני מקווה שלא נצטרך להמתין למידע הזה יותר מדי זמן. (אורלי) 

8. מקום בלב, עונה 1 פרק  10

אפשר אם רוצים לראות בסדרה "מקום בלב" את הגרסה האוסטרלית ל"אחוזת דאונטון", יש בה שחזור תקופתי, יש בה סבתא השולטת בעניינים ביד רמה, ויש בה עניינים שמעסיקים את הסדרות התקופתיות באשר הן כמו מעמד האישה המשתנה לאטו, ומלחמת המעמדות הכללית בין בעלי האחוזות, למעמד הפועלים, והאפשרות למעבר בין המעמדות, שלא לדבר על החיים בארון של חלק מהדמויות. ובכל זאת מה שמייחד את הסדרה באמת הוא דמותה של שרה אדמס גיבורת הסדרה שהיא יהודייה מבחירה, כלומר גיורת, ואפילו שהסיבה לגיור שלה כבר אינה קיימת, (היא התגיירה בגלל בעלה שנרצח בשואה) היא אינה מוותרת על זהותה כיהודייה, שנראית על פי הגרסה שלהם יותר לאומית ופחות דתית, גם אם היא אכן מקפידה לקיים מצוות מסוימות.

התמונה באדיבות yes

מה שעוד אני אוהבת בגרסה האוסטרלית ובלט במיוחד הפרק, הוא שילוב אירועים בהיסטוריה שסדרות פחות נוטות להתייחס אליהם, כבעלי השפעה, כמו הפגיעה של יפן באוסטרליה בזמן מלחמת העולם השנייה, או הפיצוץ במלון "המלך דוד" בירושלים.

דמויות כמו רג'ינה שהצטרפה לסדרה בפרקים האחרונים, וכל דרכן היא מניפולציות שמטרתן להוציא את אויביהן כפרנואידים שמאבדים את שפיותן,  אני נוטה לשנוא בדרך כלל, אבל העובדה שאפשרו לדמותה את ההצדקה של האנטישמיות שלה בכך שהיא איבדה את בעלה בפיצוץ במלון המלך דוד, כמעט הפכה את הגעתה לכדאית בעיניי, בעיקר בשל העובדה שהמריבה בינה לבין שרה אדמס לקראת סופו של הפרק כללה את הדיאלוג המופלא הבא:

שרה: החיוך שלך מחזיר אותי לגרמניה

רג'ינה: ושלך לירושלים

שרה: ישראל עדיין קיימת, גרמניה הנאצית כבר לא. (אורלי)

8. עד עצם היום הזה, עונה 4, פרק 2

בקצרה הפעם, ההופעות של רג'ינה ועוץ לי גוץ לי גם יחד בפרק לא נמשכו יותר משתי דקות, ובכל זאת אפשר לומר שלמרות שחסרונם הורגש, הפרק הצליח לרתק. בעיקר בגלל השאלה שאני מניחה שכל אדם מגיע לשאול את עצמו בשלב כלשהו בחיים, האם לבחור להילחם על חייו, ועל מה שהוא רוצה, או לבחור בהישרדות. כשמה שקצת עצוב היה שהבחירה של הנסיך באי כניעה לבי פופ כמשל לבחירה במלחמה על החיים, נראתה לחלוטין כאגדתית, ולא מציאותית (במיוחד כיוון שבי פופ הצליחה לנצח את אנה שהייתה טובה יותר מדיוויד הצעיר ביכולת הלחימה שלה). אבל עדיין הדילמה הייתה מעניינת, ודמותה של אלזה הבובתית בהחלט נוגעת ללב. (אורלי)

7. הומלנד, עונה 4 פרק 4

באחד מספרי הריגול שקראתי פעם אחד המרגלים אומר שפעילות חשאית היא 90% המתנה ו-10% אקשן. המשפט הזה כנראה נכון גם על סדרות ריגול, והפרק הזה השתייך לתקופות ההמתנה. מגייסים את זה, סוחטים את ההוא, הפקיסטנים עוקבים אחרי האמריקאים שעוקבים חזרה, ולא שוכחים לעקוב גם אחרי הטרוריסט ואחרי האנשים שלהם עצמם.  נהניתי לראות את מאמצי הגיוס של סול שמפליא ביכולות השיחה האגביות כביכול והמתוכננות היטב למעשה, וגם נחמד שכל הפרק מנוקד בנשים מזרח תיכוניות צעירות ונחושות.

2014 Showtime © 2014 Twentieth Century Fox Film Corporation. All rights reserved

בעונה הזו פתחו את הסיפור למספר רב יותר של דמויות, כנראה מתוך ניסיון להתגבר על האנטגוניזם שקרי מעוררת, מה שמעודד את מי שמותש ממאבקי הקונספירציות. בינתיים זה מחזיק, אבל אם נראה המשך לסצנת הפיתוי המופרכת של סוף הפרק, שדי הצניחה את רמת החיבה הכללית שלי אליו, שום מבט פעור עיניים של עייאן לא יספיק. (מירב)

4. האישה הטובה, עונה 6, פרק 5

פרק נוראי בעונה לא טובה של "האישה הטובה". נראה כי משהו מהותי השתנה שם. או תסריטאים חדשים או שיקולי רייטינג.  כשהדבר הכי בולט זה שהדרמה הרבה פחות מוקפדת ויש שימוש מוגבר ב"תחבולות" וטריקים כדי לייצר דרמות ודילמות.

למשל, כשהם מתמודדים עם אליזבת טסיוני ועורך הדין אומר לאלישה "מה עושים? היא הורגת אותנו".  ותשובת הסדרה - טריק זול. מסיחים את דעתה עם מגזינים ששמים על השולחן. זהו, ככה בקלילות מביסים את אחת מעורכי הדין הטובות ביותר. או שפתאום דיאן מגלה ג'וק במגירה בדיוק באותו היום שבו היא גילתה שהיא יכולה לגרש את לוקהרט גרדנר מהמשרדים שלהם.

CBS באדיבות yes

הסצנה של קלינדה עם לנה, חוקרת ה-אף בי איי אף היא שחוקה ומסתיימת ב"טריק", שוב קלינדה שוכבת כדי לקבל מידע, ואז מסתבר שלנה הציצה בתיקים של קלינדה וגנבה מידע. היה אפשר לצפות שקלינדה אחרי כל כך הרבה סצנות דומות תדע להיזהר אבל כאמור עצלות תסריטאית.

גם סיפור ההאקרים הרוסיים עם הכופר והאיומים ההדדיים היה קיטש טהור ושחוק.

השימוש בטריקים ושטיקים גרוע משתי סיבות, הראשונה:  כי זה לא אמין. טבעם של אירועים קיצוניים שהם נדירים. ברגע שמשתמשים  בהם יותר מדי מאבדים אמינות. והשנייה: כי זה גורם  לטביעות האצבע של התסריטאים לבלוט. רואים את הניסיון לייצר את הדרמה. דרמה טובה מגיעה, לא צריכים להציג אותה. לא צריכים לדחוף אותה לפרצוף של הצופים. כשהיא שם גם ניואנסים קטנים יכולים לרגש. (עופר)

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il