הפולניות לא נחתו בערוץ 10. גם לא ההומואים וגם לא עם ישראל. למעשה, אף אחד לא זרק מבט לערוץ, להוציא כמה מבקרים שמקבלים על זה כסף וכמה בעלי מניות, שחשבו שהם יקבלו על זה כסף. עניין של כמה ימים והערוץ, מבחינת רייטינג לפחות, נכחד. או שמא הכחיד את עצמו. יוסי מימן, מבעלי הערוץ, באביריות ראויה לציון, אמר לאורך כל הדרך כי הוא עומד מאחורי ה-10. גם הוא, כמו שאר בעלי המניות, מודים שנעשו טעויות, אבל בניגוד לרושם, הטעות הכי גדולה היתה ונשארה - לוח התוכניות.

בפרומואים מטופשים וחובבניים, בהפקות מקור דלוחות והרבה חומר בריטי, הערוץ ניסה לפלח לעצמו נישה בטריטוריה, יש אומרים, אבודה מראש. כי בשביל רכש בריטי יש את YES, ובשביל הפקות מקור יש את ערוץ 2 וערוץ 3, ובשביל המון חומר חובבני יש את ערוץ 1. אבל ערוץ 10 החליט לקחת מכולם, ובסופו של דבר הגיש לצופה, זה המתוסכל, זה הרעב, שבלונה חייכנית, עם אצבע זקורה והמון מונסודיום-גלוטומט. עם כמה סדרות בריטיות ראויות, שתיים-שלוש הפקות ישראליות מבריקות והרבה גרבג'-טיים למלא את החלל. זה לא היה, זה לא יכול להיות, הדבר האמיתי; זה שיתחרה במיתוג של ערוץ 2, זה שיציע לצופה הישראלי אלטרנטיבה.

העלייה לאוויר לוותה במסע קד"מ, במיטב המסורת של אהוד ברק,
לכווו-לם. אנחנו לא נהיה ערוץ נישה, מישהו אמר לעצמו, אנחנו נהיה מדורת השבט. וכמיטב המסורת, הגיעו הצופים וירקו את הנשמה על המדורה החדשה, ברייטינג, ברגליים, בפורומים באינטרנט ובמכתבים למערכת. המבקרים קפצו על המציאה, לא בכל יום מבצעים לינץ' בשידור חי בגוויה מהלכת, ועוד של איש עסקים מסתורי פחות או יותר. בערוץ נכנסו לסחרחורת. ביטלו תוכניות מבריקות, כמו "תיק סגור", ניסו לשנות קונספט ובעיקר ניסו למנוע בריחה המונית. אלף-בית בעסקים, כמו בטלוויזיה, לא משנים תוכניות כל שנייה, אפילו אם נלחצים. וכמה שהם נלחצו, ככה הצופים ברחו.

"בי.בי.סי פריים" נחשב לערוץ המועדף על חובבי הטלוויזיה הכבדים. תוכניות בישול איכותיות, דוקו-דרמה בריטית במיטבה ובעיקר תוכניות דרמה רגישות נטו, עד כדי כאב. דוגמה מובהקת למה אפשר לעשות אם באמת יודעים להביא פרוגרמר טוב ולתכנן לוח שידורים אלטרנטיבי. לא "קיץ על החוף" ולא קומדיות אוויליות, בלי יותר מדי צלצולים ועם הרבה מיקוד בחומרים. בטח שלא "הכספת" כל השבוע. להיכשל ביצירת בידול בתוכן עדיף על גם להעתיק וגם לקבל נכשל. בערוץ 10, כנראה, מפספסים את הנקודה.

יוסי מימן עומד מאחורי הערוץ, עדיין. הצופים מדלגים על הערוץ, גם עדיין. בערוץ 2 חוששים מהרה-ארגון, אבל גם יודעים שהישראלים אולי אוהבים מכוניות יפאניות, אבל כששני הערוצים באים בחינם אז הישראלי הממוצע תמיד יעדיף את המקור על החיקוי. מיכל ינאי פשוט נראית שם יותר בלונדינית. לנהל מגעים לרכישת תוכניות ספורט זה אולי רייטינג, אבל זה יותר ערוץ 5 פלוס-מינוס מאשר ערוץ ציבורי. זה ימשוך צופים, אבל יעלה הרבה כסף ולא בהכרח ישאיר אותם לאחר המשחקים. מה ששכחו בערוץ 1 עוד לא למדו בערוץ 10.

וכך, מהחלטה תמוהה אחת להחלטה הזויה אחרת, ערוץ 10 נכנס לשיקום עצמי. מנסה להחזיר את הפולניות. וההומואים. ועם ישראל. אולי בהחלטות עסקיות שונות, וקונספט יותר בומבסטי, סטייל ערוץ 1, אבל עדיין חסר קריאטיביות ובעיקר בלי בשר. עדיין רוצים למשוך את כווו-לם, לאן שזה לא יהיה. אוהבי הספורט ואוהבי הכספות, אוהבי הבדיחות ושוחרי התרבות. הם אומרים שהסיבוב השלישי (לאחר ההשקה והרה-ארגון) יהיה אחרת, אבל, וזה אולי הדבר היחיד בישראל שעליו כן משפיע האזרח, זה לא מה הם אומרים, זה לאן הצופים נוהרים. ערוץ 2, בתקופת הנסיקה העכשוויות, לא צריך לחשוש - אין חדש תחת השמש; יש רק המון שידורים חוזרים, הרבה מגעים והרבה יותר מדי רוח.