הממיר 18/10/14

10. הרומן, עונה 1 פרק 1
יש משהו עוכר שלווה ב"הרומן" כבר מתחילתה, וזה קורה למרות שאנחנו בעצם רואים משהו די מושלם. הסדרה החדשה של שואוטיים נפתחת עם דומיניק ווסט – לנצח מקנולטי מ"הסמויה" אבל כאן קרוי נואה סולוויי – קופץ לבריכה, מה שנראה על המסך מאוד אסתטי ומאוד מטהר ומצולם נהדר. שחיינית צעירה ויפה מגיעה ומבקשת לחלוק אתו את המסלול בבריכה, הוא מסכים. השחיינית מפלרטטת אתו ומאוחר יותר גם מתחילה אתו מפורשות, נדמה שכל הסיפור מתחיל ממש שם בדקות הראשונות. אולם הציפיה הזו מיד מושבת ריקם. השחיינית קולטת שהוא מחזיר לאצבעו את טבעת הנישואין שלו ונרתעת. הוא אינו עושה צעד כדי לשכך את מבוכתה בכך שיפלרטט בחזרה או בכל זאת ייעתר לחיזוריה. איזה גבר מושלם הכובש את יצרו, אם יצרו בכלל עשה כאן עבודה כלשהי.

נואה ממשיך להיות מושלם גם בדקות שאחרי כן. מאוהב באשתו ונמשך אליה אחרי כל השנים שחלפו. סובלני ואוהב כלפי בנו המתבגר גם אחרי שעשה מעשה מרתיח, במקום להחטיף לו כאפה מצלצלת ולו מתוך אינסטינקט. מציל את חייה של בתו כאשר היא נחנקת. לא בקטע של לעשן. לא נעתר לבחורה אטרקטיבית נוספת, אליסון ביילי, שמתחילה אתו.


The Affair © Showtime Networks Inc. All rights reserved.

"הרומן" מתרחשת במונטוק, לונג איילנד. אליסון (רות' ווילסון, "לות'ר") היא מלצרית צעירה שעובדת בדיינר מקומי ומנסה לאסוף את השברים של נישואיה לאחר טרגדיה שפקדה אותה. בעלה קול (ג'ושוע ג'קסון, עדיין פייסי מ"דוסון קריק") מתקשה לשמור על היחסים עם עמה. הנישואים המתוחים של השניים עולים על שרטון כשאליסון פוגשת בנואה, סופר ומורה מניו יורק שמבלה את הקיץ בבית הורי אשתו ואם ילדיו הלן (מורה טירני, "ER").

לאורך כמעט חצי שעה של הפרק, המושלמות הכמעט על-אנושית של נואה מלוּוה בצרימה, והצרימה הזו נובעת מעצם שמה של הסדרה. הרי לא ייתכן שהכול באמת כל כך מושלם אם מעל הכול מתנוסס "הרומן" (או 'העניין' או 'הפרשייה' או כל מובן אחר של המילה 'affair'). הוא גורם לנו להידרך ולהיערך לרגע שבו הכול ישתבש. וזה מה שמבריק בפרק הבכורה, התחושה המתמדת של משהו המבעבע מתחת לפני הדברים עד שבכל רגע אנחנו מצפים לקריסה. לאורך חלקו הראשון של הפרק אנחנו מקבלים כמה וכמה הזדמנויות כאלה, שבסופו של דבר נראים כמו נקודות ציון וסמלים לחייו של הגיבור: מצוי בתחושת חנק תמידית ולא מצליח לשכב עם אשתו בלי שיופרעו.
ואז, באמצע הפרק, נחשפת בפנינו עובדה קריטית.
להמשך קריאה (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

10. אימפריית הפשע, עונה 5 פרק 6
"הכול היה חלום מההתחלה – אף אחד אף פעם לא היה חופשי"
(צ'וקי)
איזה פרק.
"מעין דרמה שייקספירית. עלייתו ונפילתו של אדם", כך תיאר השחקן פול מוני באוזני אל קאפון את הסרט שהם עובדים עליו.
"והוא חוטף בסוף, נכון?", צוחק קאפון.
"ככה עושים את זה", אומר ג'ורג' ראפט, ההוליוודי הנוסף בחדר.

כל עונה אחרונה בסדרת פשע היא בסימן "נפילתו". יש משהו כזה מסומן, מוסכמה שכזו. "שובר שורות". "המגן". "הסמויה" במידה מסוימת. "הסופרנוס", תלוי את מי שואלים. כך שכאשר "אימפריית הטיילת" באה ומגדירה בפירוש את מה שקורה כאן, היא בעצם אומרת את מה שאנחנו כבר יודעים. אנחנו יודעים שקאפון יובס. אנחנו יודעים שפול מוני יגלם את התפקיד הראשי ב"פני צלקת" ושג'ורג' ראפט יגלם בו את חברו הטוב ושהם ישחזרו בו את טבח ולנטיין של קאפון מ-1929 – מתחזים לאנשי חוק כדי לטבוח ביריביהם.

אנחנו יודעים שנאקי יופשט מכוחו, אם לא ימות. הגזוזטרה בביתו בסוף הפרק, כאשר עמד למעלה והביט על מיקי דויל ויתר האנשים שיילחמו למענו, ללא ספק אמורה הייתה להזכיר לנו את אל פצ'ינו בחידוש מ-1983 ל"פני צלקת" על היציע בביתו, נלחם באמוק, אחד מול המונים, ומכיר להם את החבר הקטן שלו ואת אחיו. גם וולטר ווייט צפה בסרט עם ילדיו כאשר כבר הגיע השלב של "נפילתו", רק ששם לא היה ניואנס.


© 2013 Home Box Office, Inc. All rights reserved.  

איש איש והשטן שלו. נאקי הצעיר (שוב השתוממתי חזור ושמום מהחיקוי שמארק פיקרינג עושה לבושמי) אומר לאשתו שהוא יודע בשביל מה הוא עושה את מה שהוא עושה – בשביל המשפחה שלו. אבל בהווה של 1931 הוא שיכור ואין לו מושג מה הטעם בכל הניסיונות להתקדם. ומעשיו רודפים אותו כשם שהוא רדף אחר ג'יליאן הקטנה. "ילדה מטומטמת, למה שתבטחי בי?".

עכשיו כבר קשה לא להאמין באמיתותה של הסברה שהועלתה בתגובות לפרק הקודם – ג'ו הרפר הנער הוא כנראה בובי דרמודי. החיבור שהפרק עושה בין סבתו הצעירה ב-1897 לבינו ב-1931, כולל היציאה הכוללת מאיזון כשמיקי אמר לו "אבא שלך הכיר לי את אימא שלך", יותר מרומזת לכך שזה העניין. אני אמנם לא מת על המקריות שבה ג'ו הגיע לשם, אבל מאוד אוהב את העובדה שבסופה של הסדרה עדיין קיימת בה חוליה של משפחת דרמודי. הקפיצה בזמן הייתה שווה ולו כדי שבובי יהיה בוגר דיו כדי לתרום למהלך העניינים, שטן מוכר שיושב ואורב, אם כי מצד שני התמימות שלו כפעוט גורמת לי לרצות שלא ילכלך גם הוא את ידיו. בהנחה שזה בכלל הוא, כמובן.

לראשונה איבכה מועקה של ממש את קטעי הפלאשבק, כאשר נאקי הצעיר ראה את מי שזה לא היה מציג לקומודור ילדה על מפתן דלת, ובו זמנית מספר לו בעל החנות על הילד שגונב מלקוחותיו – ג'יליאן. לא יכולתי שלא לחשוב עליה שואלת אותו  אם הוא זוכר איך נפגשו, שיחה שבסופה הכתה אותו פעם אחר פעם כאחוזת דיבוק – השטן שיצר אותה.

עוד בנוגע לרוע מקנן: לא חשבתי שאיליי ונלסון יסתבכו כל כך מהר וכל כך חזק. המזימה שלהם נוטרלה מהרגע הראשון, שום דבר לא הצליח להוציא אותם מזה. "לא חשבו על התכנית הזו לעומק", אמר נלסון לפני שנכנסו פנימה, ותוך דקות ספורות התברר עד כמה צדק. לא קיבלנו יותר מדי קלוז'ר בנוגע אליו. הוא פשוט חטף כדור שהעיף רבע מפרצופו בשלב שבו דמותו גם ככה הייתה דהויה מכדי שנבכה את לכתה, אבל לא לפני שוואן אולדן הישן, הדתי המטורף הקיצוני משתי העונות הראשונות, הרים שוב את ראשו. זה היה טאץ' יאה.

לעומת זאת, צ'וקי נשלח יפה יפה אל מותו. בין הרגע שבו דוטר התחננה בפניו שיעזוב כל עוד הוא יכול, ועד לרגע שאשר יגורה בא לו, צ'וקי הכיר את בתו הקטנה, אלתיאה, ריפוי. הוא שמע ממנה שאמה אהבה אותו אבל נאלצה לעזוב. הוא הצליח לפדות שוב את רווחתה מידיו המהודרות והמגעילות של נרסיס. הוא שמע שוב את קולה שהציל אותו לאורך שנים כמו צל של צל של צל של זיכרון, וכשעצם את עיניו הוא התנגן בראשו והציל אותו פעם נוספת גם כאשר נורה למוות. קולו של התקליט המסתובב ללא מוזיקה לאורך הקרדיטים היה בעיניי הסוף הכי יפה של "אימפריית הטיילת" אי פעם. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

10. סאות' פארק, עונה 18 פרק 3
זהו הפרק השלישי בעונה של "סאות' פארק", ועד כה כולם מתקשרים זה לזה. הפרק השני התחיל כמעט באותה נקודה שבה נגמר הראשון, והפרק החדש עסק ישירות במה שראינו בדקות האחרונות של קודמו. למיטב זכרוני זוהי הפעם הראשונה ש"סאות' פארק" עושה את זה (לא כולל עלילות שהתפרשו על פני כמה פרקים, כמובן), ואני מאוד אוהב את זה, אבל עם קשר או בלי, מדובר ברצף יצירתי חזק ונהדר של הסדרה.

הפרק הנוכחי עסק בטרנסג'נדרים שנים אחרי ש"סאות' פארק" עשתה זאת בעבר עם התקופה הנשית בחייו של מר גריסון, אבל הפעם היה בזה משהו מדויק ושלם בהרבה. בעיניי "סאות' פארק" היא במיטבה כשהיא מצליחה לגרום לי להגיד (באהבה) "אלוהים, הם כל כך מטומטמים" ו"אלוהים, הם כל כך מבריקים" בו זמנית, וזה מה שקרה גם הפעם. הגילוי שרנדי הוא בעצם לורד הוא דבר אחד, אבל השירים האידיוטיים (שאחד מהם הבליח בסוף הפרק הקודם, ותכל'ס כולם בדיוק אותו שיר) הם כבר לגמרי עניין אחר. מאז שצפיתי אני לא מצליח להפסיק לזמזם, "איי אם לורד, יא יא יא", וכל אימת שמבליח איפשהו שיר עם "לה לה לה" אני מיד הופך אותו ל"יא יא יא" של רנדי.

הרעיון המאוד סאות'-פארקי להפוך גבר משופם בגיל העמידה מקולורדו לזמרת ניו-זילנדית בת 17, שיכול היה להיגמר בהופעה הקצרה שלו בפרק הקודם, הפך הפעם לשלד בסיפור של זהות מינית. הגסות האימתנית של "סאות' פארק", בעיקר כפי שהיא מתגלמת בקארטמן, התנגשה עם העדינות שבה יש לטפל בנושא ולמיטב הבנתי ההדיוטית (כלומר הלא-להט"בית) עשתה זאת בהצלחה. קארטמן אימץ אל חיקו את ההגדרות הדקות ביותר של זהות מינית כדי לנצל אותן לתועלתו, ובשום שלב הבדיחה לא הייתה על חשבון הטרנסג'נדרים (כלומר טרנסג'ינג'רים, וכידוע גם ג'ינג'ים הם אויביו משכבר של קארטמן).


©2014 South Park Digital Studios LLC. All Rights Reserved

היפה הוא שמר גריסון, שעברו כטרנסג'נדר היה נתון לביקורת רבה מהקהילה כנגוע בסטריאוטיפים, הוא זה שהתווה הפעם את הדרך והסביר לעמיתיו מה נכון ומה לא נכון לעשות, כאילו ניסיונם של טריי פרקר ומאט סטון עם דמותו הביא אותם להתבגר ולדעת. הם השתמשו בילדים של הסדרה כדי ליצור משהו המתכתב עם זכויותיהם המובנות מאליהן של טרנסג'נדרים – ראשית קארטמן ולאחר מכן וונדי – ואז גרמו לסטן לתהות ולהתבלבל לגבי זהותו המגדרית שלו, עובר מדלת לדלת של השירותים ומתלבט לאן להיכנס. ושוב, בין האפקטים הקוליים של חרא הנופל לאסלה, הכל נעשה באופן מאוד מחוכם ומאוד מורכב ומאוד עדין. זה ניכר גם בשם הפרק, "The Cissy", ששיחק על הסלנג הפוגעני "sissy", "נקבה", והתיך אותו עם "cisgender", המתאר גבר או אישה שזהותם המגדרית עולה בקנה אחד עם זו ששויכו אליה כאשר נולדו.

ומה שהכי אהבתי זה את העובדה שכאשר סטן הגיע אל אביו כדי לבקש את עצתו, רנדי החצוי חשב שסטן עלה על זהותו וניצל את ההזדמנות לפרוק סוף סוף את מה שעל לבו. הסתבר שמה שהפך אותו לסנסציית פופ אהובה היה בדיוק אותה משאת נפש של קארטמן – הרצון הפשוט להיכנס לשירותים נורמליים בעבודה. לכן התחזה לאישה, כלומר לנערה, והשלווה הזו בשירותים הביאה אותו לחבר שירים שנגעו בלבם של מיליונים בכל העולם (כזכור, "אני לורד. יא יא יא"). וכאשר סטן מגיע אל אותה שלווה בסופו של דבר, אחרי בחינה לא פשוטה של זהותו המגדרית, כמו אביו גם הוא מחבר לו שירים מטומטמים בשירותים. מושלם. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

8. הוחלפו בלידתן, עונה 3 פרק 18
במהלך הצפייה בפרק חשבתי לי עד כמה זה אירוני שמעשה הוונדליזם של דפני, הוא זה שאילץ את ווס ורג'ינה לעשות עסקים עם צ'יפ קוטו, ועד כמה דפני הייתה מתבאסת, לו היא הייתה יודעת שלכך הובילו מעשיה, כמובן שכהמשך למצבי "אי ההבנה" שהסדרה לצערי נוקטת בהם מדי פעם, דפני רואה רק את התוצאה, את לחיצת היד בין רג'ינה לקוטו, ולא את הנסיבות שהובילו אליה, ובכך מוצאת סיבות נוספות לכעסיה ולהתנהגותה השלילית, ואני חייבת להודות שדפני ה"רעה" הרבה פחות כיפית לצפייה מדפני ה"טובה".


© 2013 Disney Enterprises, Inc. All rights reserved. © ABC Family  

חוץ מהעלילה של דפני והשימוש בכלי ה"טרגדיה של טעויות", מאוד אהבתי את שאר העלילות, את ביי שמנסה לכפר על מעשיה כלפי טנק, את זו של טרוויס שלא התקבל לאוניברסיטה לחרשים, שהתפצלה מחד לניסיון מעורר ההשראה של מלודי לפתור בעיה קיימת של מחסור במקומות מתאימים לאנשים עם מגבלות, ומאידך, לדילמה המאוד במקומה של טרוויס לגבי מה לא כדאי לו לפספס, האם את סיום התיכון או את הצעת העבודה המיידית והמשתלמת שהוא קיבל. אהבתי גם את השאלה הפילוסופית ששוב עלתה בסדרה לגבי האופן שבו נכון יותר לעזור, על ידי מתן הקלות והנחות, או על ידי נתינת יחס לא מרחם. ואהבתי במיוחד את השילוב של השאלה הזו בעלילה של שרי, טובי ולילי. כשטובי ולילי היו חמודים ביחד בדיוק כמו שהיה אפשר לדמיין שהם יהיו בפרק הקודם. (אורלי)

8. הומלנד, עונה 4 פרק 3
אם זה לא היה ברור דיו בפתיחת העונה, אז בפרק הזה קיבלנו את מלוא הקרי מתיסון, כולל הריכוז המוחלט במשימה וחוסר היכולת לנימוס בין-אישי בסיסי. כמו רוח סערה היא נכנסת למטה באיסלמבאד, מחלקת פקודות לעובדים ההמומים, מפרה הוראות של השגרירה, מפעילה מבצע חשאי מאחורי הגב של כולם ובקושי נזכרת לחייך לסול. אגב סול, הוא נראה אומלל מתמיד כשלרגע קיבל את ההזדמנות לחזור לשטח ולעבודה האהובה עליו וכבר קרי מנפנפת אותו חזרה לניו יורק ולחברות האבטחה הפרטיות. אפילו על קווין המסכן, ששותה ומתייסר במוטל באמצע שום מקום, קרי לא מרחמת: האות הקטן לקונספירציה שמאחורי הקונספירציה וכבר היא מגייסת אותו חזרה, אחרי שהאומלל ניסה לפרוש בדרך המקובלת וכמעט רצח מישהו בדרך. לכל הרוחות, הלא מדובר באישה שעושה ג'וגינג עם ג'אז באוזניות, אנחנו יודעים שיש משהו לא תקין אצלה.


2014 Showtime © 2014 Twentieth Century Fox Film Corporation. All rights reserved

מה שכן הטריד אותי בפרק היה ניסיון הגיוס של עייאן האומלל, שרק איבד את כל משפחתו בניסיון הסיכול שהשתבש וכבר מוצא את עצמו נקרע בין שתי סוכנויות ביון יריבות. ואם זה לא מספיק, הרי שהוא מגויס כביכול למלחמה בפעילות של ה-CIA אבל למעשה עומד להפוך לסוכן שלהם. לא קשה לדמיין איך תראה התגובה שלו כשהאמת תתגלה, אי שם בסוף העונה מן הסתם. בסך הכל הפרק היה קצבי ומעניין והכיל מינון ראוי בין אקשן ועבודת ריגול לבין מערכות יחסים רעועות, ולמרות שובו של הפתיח המעצבן הוא מוצלח בהחלט. (מירב)

8. עד עצם היום הזה, עונה 4 פרק 1
גילוי נאות, מעולם לא ראיתי את הסרט "לשבור את הקרח", והיה לי מוזר לצפות בפרק שמתרכז בדמויות ראשיות של אגדה שמעולם לא שמעתי עליה. את העלילה של האחיות ועולם הקרח שהראו בפרק לא היה קשה מדי להבין, אך מכיוון שאין לי מושג אם היה בה משהו מעבר למה שנראה בסרט המקורי, ואיזה משמעות יש לשינויים מהסרט אם היו כאלה, יכולתי להתרשם רק מהעלילה עצמה, והיא, במיוחד בקטעי העבר, הייתה משעממת במקצת בעיניי. גם הקטעים של בל ועוץ לי גוץ לי לא ממש הרשימו הפרק, למרות שאהבתי את הקריצה לסרט "היפה והחיה" עם המוזיקה מהסרט שהושמעה בקטע הריקוד של השניים.


© ABC Studios 

מי שכן אהבתי הפרק, היו הוק ואמה (או יותר נכון הוק עם חוש ההומור והסבלנות שהוא מגלה לגבי ההתנהגות של אמה) וכמובן את עלילת רג'ינה. אני מודה שמראש דאגתי מעט לגבי החזרה של רג'ינה למקום המרושע, או המתלבט בין טוב לרע, אבל אהבתי את האופן שבו זה נעשה, את הגדילה ה"קטנה" שכן ניכרת בדמות, שהאוטומט שלה הוא לחזור לחיק הבטוח של הרשעות, אבל משהו מהטוב או מהרצון לפחות לעשות רושם טוב, כבר דבק בה. ואני חושבת שהדילמה שבואה של מריאן מציגה היא מעניינת בשל השילוב בין הרעיון, שתמיד מודגש בסרטי פנטזיה, שלחזרה מן המוות תמיד יש מחיר, לבין העובדה שהמחיר הזה שהפעם רג'ינה צריכה לשלם, אולי בעצם מגיע לה, כיוון שאם זו היא שהרגה בעבר את מריאן (ואני לא בטוחה שהסדרה שוללת לחלוטין את האפשרות שמריאן ברחה מהכלא של רג'ינה ומצאה את מותה בנסיבות אחרות), איך אפשר לומר שמגיע לה לזכות באושר שהפך אפשרי רק בשל אותו מעשה? ובכל זאת היה מאוד קל להזדהות עם התחושות של רג'ינה הפרק, לא מעט בגלל המשחק המשכנע של לנה פרילה. (אורלי)

8. אימה אמריקאית, עונה 4 פרק 2
הגענו לפרק השני והקווים העלילתיים מתחילים להתבהר, עד כמה שאפשר בסדרה כמו "אימה אמריקאית". ג'ימי דארלינג (אוון פיטרס) מגלה אויב ראשי במסעו כמרתין לותר פריק בדמות מייקל צ'יקליס, "איש-חזק" העונה לשם דל שהגיע לקרקס עם אנג'לה באסט עם שלל איבריה המיניים ותלת שדיה. ג'סיקה לאנג' שוכרת אותו כדי לעשות משהו שהפרק לא מצליח להגדיר (הוא בא להציע חלק למופע, לאחר מכן נאמר שהוא אחראי על אבטחה ולבסוף הפרק זה נראה כאילו הוא מנהל את המופע. כל זה בלי הסברים, בהתנהלות "אימה אמריקאית" טיפוסית למדי) ובתור שני הגברים היחידים שיכולים להגיד יותר ממילה אחת (נזכור אותך לעד, הפוקימון-האנושי "מיפ") הם מתחילים לריב אחד עם השני בלי להבין (או לפחות, בלי שג'ימי מבין. לא ברור עדיין כמה דל מקשר וכמה אכפת לו) שהם בעצם אב ובן.

עוד קו עלילה שהפרק בעיקר רמז הוא העובדה שדוט (הראש של שרה פולסון שלא רצה לבוא מלכתחילה, אבל עכשיו די נהנית בגלל שהיא יכולה להסתכל על אוון פיטרס) מתגלה כזמרת מוצלחת, בעוד שבט, הראש שחלם מלכתחילה על כוכבות, מזיhפת לחלוטין. הקנאה אוכלת את בט, ואלסה מארס (ג'סיקה לאנג') מנצלת זאת על מנת לנסות לגרום לה לפנות נגד אחותה התאומה שתקועה איתה באותו גוף. מתוך כל הסיפורים שנבנים, זה נראה לי כמו האחד שהולך להסתיים בצורה הכי קלאסטר-פאקית של כתיבה, אז כדאי לנסות לראות כמה פעמים הם ישנו חוקיות ומוטיבציות של דמויות פה (לפתע הן לא מתקשרות טלפתית! לפתע הן כן! לעולם לא משעמם בעולם של "אימה אמריקאית").


Copyright 2014, FX Networks. All rights reserved.  

לבסוף, אם יש משהו מפחיד יותר מליצנים דוממים, שהפרק מסתבר שאין להם פה, זה ילדים עשירים מפונקים ומשועממים. אז כמובן ש"אימה אמריקאית" החליטה לשלב בין השניים וליצור את צמד החברים הרצחניים "השם ישמור למה אלוהים אדירים למה" ו"אוף לא קיבלו אותי לקרקס" (אתם תחליטו מי זה מי). כרגע זה כנראה הסיפור האהוב עליי, כי כל אחד משלושת השחקנים הראשיים שבו (ג'ון קרול לינץ', פרנסס קונרוי ופין ויטרוק) פשוט מעולים בתפקיד שלהם.

ואם אתם עדיין עוקבים, אז גם השוטרים צצים מדי פעם להגיד שיש משטרה ושבשנות ה-50 אנשים לא אהבו חריגים. כל זה, ראוי לציין, נעשה בצורה יחסית איטית, דבר שמושפע כנראה מהרבע שעה שהתווספה לכל פרק עד עכשיו. אם עד עכשיו פרקים היו צריכים לרוץ כדי להספיק את כל הדברים המטורפים שמרפי ושות' רצו להספיק, עכשיו יש להם את הזמן ללכת. זה בולט בעיקר בסצנות עם "אהה למה מה עשינו רע" , אבל גם הסצנה בדיינר שיכלה במהרה להפוך לגרוטסטקית יותר מהנדרש כמעט נעשית בעידון מוחלט, שזה משהו ש"אימה אמריקאית" לא ממש מתמחה בו, ומראה שכשהיא רוצה היא יכולה גם לשמור על עניין בלי רגעים קמפיים ומטורפים.

שלוש הערות לסיום:
- לא הוזכר עדיין הפתיח החדש והנהדר של העונה. בניגוד לעונות הקודמות, שהתמקדו בקאטים מעצבנים, יש פתיח זורם שמצליח להטריד הרבה יותר אבל גם משהו שמצפים לראות כל פרק.
- דניס אוהרה ואמה רוברטס עדיין לא הגיחו, למרות שהשם שלהם מתנוסס בכותרות הפתיחה. אמה רוברטס יכולה מצדי לצוץ בפרק האחרון ולמות מיד, אבל שדניס או'הרה יגיע מהר ועכשיו, בבקשה.
- מסתבר שפינת ה"שיר שלא אמור להיות קיים" היא משהו קבוע. מסתבר שהשיר של השבוע היה פיונה אפל, אבל אני אישית לא זיהיתי. מה שכן, הרבה פחות WTFי מ"האם יש חיים במאדים?" של פעם שעברה.
(יונתן צוריה, מבלוג קפה + טלוויזיה)

7.5. המכשפות של איסט אנד, עונה 2 פרק 5
איך שהתחיל הפרק בחלום השחזור של פרייה בשנות השבעים, התחלתי לתהות איך מסבירים את קיומם של דאש וקיליאן לאורך השנים. אם הם לא תמיד בני אותה האם, מדוע הם זכו להיוולד בכל כך הרבה גלגולים להורים אחרים בניגוד לאינגריד ופרייה שאימן תמיד "זכתה" לצפות בלידתן ובמותן. ואיך בכלל עובד העסק הזה של הגלגולים אחרת לכל מכשף. כמובן שאפשר להמציא תשובות לכל דבר, ועם התפתחות הפרק, חלק מהשאלות נענו ולא התגלו סתירות גדולות מדי בהיגיון של הסדרה, כך שנראה שאם הסדרה לא תתעסק יותר מדי בהיסטוריה של דאש וקיליאן, הם יצליחו להתחמק מסתירות גם להבא. אבל מה שבלט לי בעלילת שנות השבעים (ואהבתי מאוד את השחזור, נראה כאילו פרייה ממש נולדה לשנים האלה) זה שנכון למה שאנחנו יודעים עכשיו, למרות שפרייה פוגשת את דאש בכל הגלגולים שלה, אימא שלה מעולם לא פגשה אותו בעבר, או שאחרת היא הייתה צריכה לדעת שיש לו כוחות בעונה הראשונה רק מהסתכלות עליו, ולא הייתה נדרשת לביצוע כישופי בירור.
סה"כ פרק חביב בעונה ששומרת על הרמה הכללית של העונה הקודמת. (אורלי)

7. סאטרדיי נייט לייב, עונה 40 פרק 1
פרק פתיחה מקרטע לחלוטין, במיוחד בתחילתו. כריס פראט הגיש לראשונה בתולדותיו, והוא עושה זאת בפתח התוכנית הראשונה לעונה הארבעים. הלחץ הזה ניכר עליו מאוד, הוא היה נראה מסורס לחלוטין רוב הזמן, והמונולוג שלו עם שלל הטעויות היה המבשר המדויק לכך. הוא תמיד כל כך חינני, אבל כל מי שראה "מחלקת גנים ונוף", ובמיוחד את הפספוסים שלה, יודע שהאיש היסטרי. זה ממש לא בא לידי ביטוי בתוכנית הזו.

להתרגשות שלו נוספה איזו התרגשות כללית שרק ליבתה את החריקה הכללית, עד שלפרקים חשבתי שאני חוזה בהצגת בית ספר גסה במיוחד. מערכון הבובות שקמות לתחייה הוא הדוגמה הטובה מכל. זה היה חמוד אבל כל פעם נראה שמישהו מחכה שאחר יגיד את הטקסט שלו. בכלל, לאורך כל התוכנית כולם הסתמכו יותר מדי על הקיו קארדז, זה משהו שמוציא אותי מדעתי באופן כללי בסנ"ל, אבל הפעם זה באמת נראה מוגזם מתמיד.

במקרים אחרים הכתיבה פשוט הייתה גרועה, כמו בבית החולים הווטרינרי. זה לא היה מצחיק בפעם הקודמת וזה לא מצחיק גם הפעם. גם הדאחקה על מארבל ממש לא הצחיקה אותי, ורוב ענייני ה-NFL - במיוחד בפתיח אבל גם בתוכנית הספורט מאוחר יותר בתוכנית - הסתמכו על דברים שאין לי הרבה עניין בהם. בזכות ההיכרות השטחית שלי עם מה שהולך שם לאחרונה בכל זאת היו כמה דברים משעשעים, אבל מניית השמות של השחקנים נראתה כמו ריפ-אוף לאחד המערכונים האהובים של קי ופיל.



קי ופיל עלו בדעתי גם במהלך מערכון אחר, עם הפלירטוט הנבוך בין איידי בראיינט לבין פראט, שבמהלכו שניהם מסתמכים על ז'רגון היפ-הופי. זה רעיון טוב עם מסר חד אבל הביצוע היה שוב מהוסס. איידי הייתה אחלה וכל השאר קצת פחות. בכל מקרה, את המסר הזה ראינו מספר ימים לפני כן בפרק פתיחת העונה של קי ופיל, עם מערכון מבריק באותה מידה אבל מבוצע פי אלף יותר טוב, מה שהגיוני. לצערי הוא אינו בנמצא אונליין, אבל מה שהולך בו זה מעין תוכנית MTVית שבמהלכה כוכבת היפ-הופ גדולה נשאלת שאלות על מילות השירים הסופר-מיניים שלה על ידי המעריצות הצעירות-מאוד שלה, והיא מעודדת אותן להיות מיניות ככל הניתן כי בכך הן לוקחות שליטה על הנשיות שלהן. מאוחר יותר מאחורי הקלעים, הכוכבת לבדה בחדר ההלבשה מורידה את הפאה ואנחנו מגלים שהיא בעצם גבר. הוא צוחק לעצמו צחוק מרושע מול המראה על כך שהצליח לטעת בנערות צעירות את התפישה שמיניות מוגזמת שווה העצמה נשית (ואז בולע בטעות חרק, אבל זה לא קשור).

הדברים שהכי אהבתי בפרק היו הוויקנד אפדייט, שאמנם לא היה אחיד ברמתו אבל היו שם גם כמה בדיחות ממש מעולות וגם שובה המבורך והמתבקש של הבחורה שלא היית רוצה לפתוח איתה בשיחה במהלך מסיבה, וגם פיט דיווידסון שהיה ממש חמוד. הוא צריך קצת להשתפשף, בעיקר במערכונים, אבל אין ספק שהבחור הוא כישרון גדול. בנוסף לוויקנד אפדייט אהבתי מאוד את מערכון הסיטקום-הניינטיזי-המטופש של חבורת גוד נייבורז, קייל מוני, בק בנט וחבריהם. כל כך איגיוני וכל כך הגיוני בה בעת, הפורטה של החבר'ה האלה. מעולה. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

7. שבדיה אהובתי, עונה 1, פרק 1
חייכתי פעמיים בערך בכל הפרק, ולו זה היה המדד היחיד לשיפוט סדרה שאמורה להיות קומדיה, אני מניחה שהייתי מגדירה את הפרק ככישלון חרוץ, אבל מכיוון שאני מודעת לכך שלעיתים זה לוקח יותר מפרק אחד, עד שההומור בקומדיה נבנה, אני מסתכלת בינתיים על מדדים אחרים. אני חושבת שהדבר שהכי הפך את הפרק למעניין בעיניי היה האופן שבו הוצג ברוס, הדמות הראשית בסדרה, שהיה כמעט חתרני אם הוא לא היה מבוסס באמת על חייו של גרג פוהלר יוצר הסדרה.

אני מתכוונת לכך שבסדרה מוצג גבר שהולך בעקבות האישה שאותה הוא אוהב לגור בארץ אחרת בלי שום הצעת עבודה קונקרטית ובלי שום מושג מה הוא הולך לעשות שם. הם כאילו קצת צוחקים על זה בסדרה, אבל אולי לא מצאתי את זה מצחיק כל כך, כי להבדיל מהסיטואציה ההפוכה שבה מצפים מהדמות הנשית לנסוע בעקבות האהבה, על גברים זה נורא הגיוני שיסתכלו מוזר כשהם עושים את זה, ולמה בעצם? כשברוס מגיע לשבדיה, חוץ מעניין העבודה, הפרק גם מעמיד את הגבריות שלו בסימן שאלה בסיטואציות קטנות, כמו בזה שהאימא של אהובתו חושבת שהוא לא מספיק גבוה, והעובדה שהוא מסרב להוריד את מכנסיו בסאונה.


© TV4 AB 2014

למרות שלא כל כך אהבתי חלק מהדברים שיוחסו לשבדיות של הדמויות, כמו השירה עם הכובעים המוזרים בארוחה, או עניין הפרובינציאליות של הדוד שמכיר את כל הסרטים מארה"ב, מכיוון שאין לי את הכלים לשפוט עד כמה זה נאמן למוזרות השבדית, או מעצים אותה, החלטתי להתעלם בינתיים גם מהפן הזה, ולהסתפק בכך שהופעת האורח של איימי פוהלר (אחותו של גרג) הייתה חביבה, שהדמויות הראשיות נראות בעלות פוטנציאל, ושמעניינת אותי השאלה האם האהבה שורדת באופן שונה כשזה הגבר שנוסע בעקבותיה. (אורלי)


בשולי הממיר

דיאנה בריי ("סו תומאס") התארחה בפרק של "הוחלפו בלידתן" כאנדריאה מהאוניברסיטה לחרשים.  




מה יהיה לנו השבוע?
18-25 באוקטובר

ביום שבת: משפחה מודרנית 6 (yes קומדיה)
ביום רביעי: לרקוד על הקצה (HOT3), הורים במשרה מלאה 6 (yes דרמה), כנופיות אל איי מסתיימת (yes אקשן)
ביום חמישי: אוטופיה 2 מסתיימת (yes Oh)

שידורים חוזרים ויומיות:
חדש: קומה אפס, א'-ה', החל מיום ראשון (HOT קומדי סנטרל)


קומה אפס (Ground Floor)
קומדיה. ברודי הוא בנקאי צעיר בנסיקה שמבלה את הלילה עם ג'ניפר, אותה פגש באירוע משרדי. אך כאשר הוא מגלה שהיא עובדת במחלקת התחזוקה במרתף הבניין שבו הוא עובד, העולמות שלה ושלו מתנגשים בדרכים הכי לא צפויות. מהיוצרים של "סקראבס" ו-"חברים". עם בריגה הילן ("קוגר טאון"), ג'ון מקגינלי ("סקראבס").


קומה אפס

לרקוד על הקצה (Dancing on the Edge)
דרמה תקופתית המתרחשת באנגליה של תחילת שנות ה-30, שיאו של עידן הג'אז. לואי לסטר ולהקתו, שמורכבת ממוזיקאים שחורים, נעשים פופולריים ומגיעים עד האליטה האריסטוקרטית של לונדון. מותו הפתאומי של אחד מחברי הלהקה מביא לתפנית, והם מוצאים עצמם נחקרים בחשד לקונספירציות רצח. עם צ'יווטל אגיופור ("12 שנים של עבדות").


לרקוד על הקצה

***

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il