הממיר 4/10/14

9 אימפריית הטיילת עונה 5 פרק 4

 בקצרצרה: ממש אהבתי את השתלשלות האירועים שהובילה את מרגרט בחזרה אל נאקי. אם הצרתי בתחילה על הקפיצה מעל מותו של רוטשטיין ושיתוף הפעולה בינו לבינה, הסדרה מצאה דרך מאוד מחוכמת לגרום למותו לחולל מהפכים גם שלוש שנים אחרי כן. ומאחר שזו עונה אחרונה המשלימה מעגלים, המפגש בין נאקי למרגרט בלתי נמנע וככזה נעשה היטב וחכם. מה שיפה זה שלא החזירו אותם זה לזרועות זה, אלא נכון לעכשיו נראה שהנשיקה ביניהם הייתה לפרידה (לא באופן כללי כי עדיין יש להם עסקים, אלא במובן הרומנטי בלבד). אני גם מאוד אוהב את הפלאשבקים, אפילו שהם מראים לנו דברים שכבר ידענו באופן כזה או אחר. גם בהם יש סגירת מעגל והאנשה הכרחית של נאקי לפני סיום הסדרה. מאוד עוזר שהילד שמגלם את נאקי הצעיר פשוט נהדר. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה )

9 הסקס של מאסטרס עונה 2 פרק 11

להבדיל מפרק הקפיצה בזמן שבו לא אהבתי את השימוש שנעשה בצילום במצלמה, כדי להעביר את חלוף השנים, את השימוש שעשו בפרק הזה בכלי של צילום תכנית הטלוויזיה אהבתי מאוד. מכיוון שהיה בצילום התכנית גם עניין של העברת רוח התקופה, (כמו מילים שעוברות צנזורה או לא באותו הזמן) אבל גם משהו מהותי ונצחי על האופן שבו השיווק עובד בטלוויזיה. עד כמה אתה יכול לחשוב שהמסר שלך חשוב, ועד כמה המסר שלך בעיני אנשי הטלוויזיה תלוי בעניבה שתלבש. אני מודה, שברגע שנזפו בביל מאסטרס על עניבת הפרפר שלו, וביקשו ממנו שיחליף אותה, התחלתי לתהות האם הוא באמת כל העניבות שהוא ענב היו רק עניבות פרפר, ושאני כנראה אצטרך לסמוך על מה שהסדרה אומרת כי לא שמתי לב לכך בכלל עד עכשיו, אם כי אני לא פוסלת את הרעיון שייתכן שהעובדה שאני מוצאת את דמותו של מאסטרס מעצבנת להפליא נעוצה בעניבת הפרפר שלו שמשפיעה עלי באופן תת מודע...

קשה לי לשפוט אם הסצנות של פלו וד"ר לאנגהם והשחזור של  הקטע מ"חלף עם הרוח" היו יותר בעייתיות או יותר מעוררות מחשבה. בעייתיות, כי על פי פלו כל הנשים חולמות על כך שייקחו אותן למיטה (עדיף כמובן על ידי גברים שנראים כמו קלארק גייבל), אפילו אם הן בועטות וצועקות בדרך את ההיפך מכך. מעוררות מחשבה, כי פלו מודעת לכך שבעצם למרות שהיא מלהקת את אוסטין לתפקיד רט, היא זו שנמצאת בתפקיד הזה במערכת היחסים שלהם, היא זו שכופה אותה, וייתכן שחוסר ההבנה שלה עד כמה מה שהיא עושה הוא שגוי, חוץ מהעובדה שבאותה תקופה חוקי ההטרדה המינית לא היו בתוקף, וכמובן שלא מובנים מאליהם, נעוץ בעובדה שהיא לא רואה את הבעייתיות גם במקרה ההפוך. היא מפנטזת אותו. (טוב אני מודה גם זה בעייתי)

הפרק הזה התממשה גם המשיכה בין ליבי לרוברט שלמן הרגע הראשון שבו הצטלבה דרכם הייתה ברורה לפחות מצדה של ליבי שנמשכה אליו כמו פרפר לאש, ולמרות שהיו קטעים בעבר שבהם הצפייה בשניהם גרמה לי מבוכה כצופה, אהבתי את האופן שבו החיבור התבצע הפרק. ליבי של תחילת הפרק נמצאת בפרשת דרכים, שני הגברים ביניהם היא מתלבטת חולמים לשנות את העולם, שניהם עושים דברים חשובים והיא צריכה לבחור, בין לעזור להגשים את החלום של בעלה, לבין לעזור להגשים את חלום השוויון, אבל למרות שהיא מתחילה את הפרק כשהיא מוכנה ומזומנה לתמוך בחלום של בעלה, היא מגלה די מהר שבחלומו כמעט ואין לה מקום להימצא, היא יושבת בחדר ההמתנה, ממתינה שיקראו לה להצטלם ומרגישה כסתם עוד פנים יפות שהצבעים שלה ממש לא מיוחדים, מערכת הבגדים שהיא בחרה ללבוש באותו צבע של מערכת הלבוש של וירג'יניה וממילא בסוף הכול מצטלם בשחור לבן. אבל כשמדברים על השחור לבן, כשהיא באה לעזור להגשים את החלום של רוברט לשוויון בין הגזעים, הצבע שלה בולט, רואים אותה ואי אפשר להתעלם ממנה כמו שבעלה עושה כבר שנים. והיא בוחרת להיראות, והיא בוחרת ברוברט, והיה משהו מרגש בנאום שלה אליו בבית, על הילדה הטובה שהיא תמיד הייתה ואיך זה הפך אותה לשקופה ומובנת מאליה, במיוחד כשהאדם שלו היא נואמת את הנאום הזה שייך לקבוצה שמרגישה אף היא שקופה באותה תקופה.

אני מודה שהיה לי קל יותר להזדהות עם התחושות של וירג'יניה לגבי החשש מאיבוד ילדיה, לו היא הייתה מוצגת כאישה שבאמת מקדישה את ימיה ולילותיה לעבודה כפי שבטי תיארה אותה, אולם מכיוון שהתחושה המתקבלת היא שהיא כרוכה אחר ביל לא פחות משהיא משקיעה בעבודה, ושהיא מעמידה אותו  לא פעם במקום הראשון, שמחתי על קריאת ההתעוררות שהיא קבלה בפרק. ברגע שבו ביל שואל אותה בחוסר ביטחון מה יש בו שיכול למשוך אישה בכלל, אני מודה שחלק בי קיווה שתהיה בה האכזריות שהייתה לקהל בזמן נאום "האני לוזר?" של שמעון פרס, אבל היא כרגיל סיפקה לו את הביטחון הדרוש לו להמשיך, ביטחון שהוא עצמו מתקשה לספק לחסרי הביטחון שסביבו. (אורלי)

9 הוחלפו בלידתן עונה 3 פרק 16

למרות שאנג'לו לא היה בדיוק מהדמויות החביבות עליי בסדרה, מצאתי את הפרק הזה שהוקדש לדמותו ולמותו מרגש מאוד, במיוחד בשל התיאור המדויק של אנשים מסביב למיטתו של חולה אנוש. המריבות הקטנוניות ("איך יכולת ללכת ולעזוב אותו?", "לא אכפת לך", "תמיד רצית להיות האב היחיד"), ההתלבטות בזמן האשפוז בין המשכת החיים כרגיל, או היצמדות לבית החולים מסביב לשעון (דפני והמבחן), ההיצמדות למספרים שמראים המכשירים אליהם הוא מחובר, שקובעים אם הכול בסדר או לא, האשמה ("שמחתי שהוא איבד את כספו", "גירשתי אותו", "אני לא זוכרת מה היה הדבר האחרון שהוא אמר לי"), תחושת חוסר האונים והרצון לעשות משהו שיעזור (תפילה, תרומת דם) , והקושי לשחרר.

שלוש סצנות התבלטו בעיניי לטובה בפרק שבאמת אין הרבה דברים רעים לומר עליו, האחת היא זו שבה קתרין אומרת לרג'ינה, שמרגישה שזו צביעות לפנות לאלוהים רק כשצריך אותו ולא להאמין בו בשאר הזמן, שהיא עצמה הייתה רוצה שהילדים שלה יפנו אליה אם הם בצרה, בלי שום קשר לשאלה אם הם מאמינים בה או לא. הסצנה השנייה היא זו שבה ביי ודפני רבות על כך שדפני הלכה למבחן, ודפני קוראת את שפתיו של הרופא מרחוק וקולטת שהוא אמר שאנג'לו נמצא במצב של מוות מוחי, שהייתה נהדרת גם בשל הדיוק הרגשי אבל גם בשל השימוש המוצלח במגבלה וביכולות המיוחדות של דפני, והשלישית היא הסצנה שבה הם דנים בתרומת האיברים של אנג'לו, סצנה שחששתי שתדרדר לסוג של הטפה לתרומת איברים, אבל הצליחה לספק צידוק עלילתי בזכות הגילוי על המפרצת במוחו של אנג'לו, שהיה אסור לו להתרגז, אך איש לא ידע על כך.

נכון, שהדיון בעד ונגד ניתוק אנג'לו מהמכונות, נפתר באופן נוח עם גילוי הצוואה שהוא השאיר, אבל אחרי שהוצגו הדעות הנוגעות לעניין, באמת שלא היה צורך למשוך את זה למריבה נוספת, במיוחד כשהפרק השאיר את הדמויות עם חומר מספיק למריבות לכמה פרקים. ולמראה תחושת האשמה של רג'ינה על המילים הקשות שהיא אמרה לו, ועל השנים המבוזבזות, תהיתי עד כמה יהיה בה כוח עכשיו שלא לחזור לבקבוק, מהבחינה הזו הצעקה של דפני כלפיה בסוף הפרק שזה הכול באשמתה, יכולה לעזור דווקא כיוון שלפעמים  כשיש גורם חיצוני שמאשים במפורש זה יכול לשחרר מהאשמה הפנימית, כיוון שעם הגורם החיצוני יותר קל להתווכח, אם כי אני סקרנית לראות באיזו דרך ילכו עכשיו הכותבים. (אורלי)

8 ריי דונובן עונה 2 פרק 11

למרות שקיבלתי את חינוכי במוסדות דתיים, לא זכור לי מעולם שעסקנו ב"דין רודף" בכל שעות לימודי הקודש שלי, והפעם הראשונה שהתוודעתי למושג, הייתה לאחר רצח ראש הממשלה רבין, כשאותה השנה בערך הייתה גם הפעם האחרונה בה שמעתי התייחסות לנושא, עד שבא הפרק הזה וכאילו הוציא שוב את הדיון מהנפטלין. אז אהבתי את העובדה שיש דיון במצווה בפרק, פחות אהבתי את העובדה שהדיון הזה היה חד צדדי, והדין הוסבר רק באמצעות צד שיש לו עניין בנושא, וקיום המצוות חשוב לו, כל עוד כמובן הן משרתות אותו ולא להיפך. וכך, עזרא טוען שקייט העיתונאית מסכנת את ריי דונובן ואת כל משפחתו, ומכיוון שהיא הוזהרה והחליטה שלא להפסיק את מסע הרדיפה שלה, חל עליה דין רודף ויש להרוג אותה. כשברור שמכיוון שסיום המסע של קייט בהצלחה פרושו רק פרסום האמת, ואין בפרסום האמת סכנה לחייו של ריי, אלא רק למעמדו ולאופן שבו הוא "משחק את המשחק", ומכיוון שהאנשים שקייט מעמידה בסכנה אינם בדיוק חפים מפשע, הרי שמי שיחליט להרוג את קייט כדי למנוע ממנה לפרסם את האמת, הוא עצמו רודף, מצד שני העובדה שעזרא מציג את המצווה הזו באופן מעוות כזה לאבי שאינו בדיוק תלמיד חכם גדול, וקל לבלבל אותו עם חצאי אמיתות, מפגינה עוד יותר את הבעייתיות הנוצרת מכך שהמצווה אינה בדיוק מהסוג שלומדים את דיניה בכל שנה.

היה ברור שהשוד שמיקי מתכנן לא יצליח, והאמת היא שהפרטים שהיו קשורים בו קצת הלאו אותי  עד לרגע שבו טרי נכלא ביחד עם המאבטח בחדר וטרי ומיקי מבינים שבעצם הם נבגדו, ועכשיו עליהם רק להחליט, את מי מצילים. רגע שפתח רצף של אירועים שדי הדביקו אותי למסך.

אם הייתי גאה בריי בתחילת הפרק על כך שהוא החליט שלא להרוג את קייט, ואף לפעול אקטיבית למניעת פגיעה בה על ידי אחרים, ובמקום זאת עסק בלהכין את עצמו למקרה שהאמת תתפרסם, ממש ריחמתי עליו בסופו, כשלמול עיניו הוא רואה שוב את ההשפעה ההרסנית של חוסר האחריות של אביו על בני משפחתו, ולא יכול לשלוט בעצמו מלנהוג אף הוא בחוסר אחריות ולתקוף את אביו באופן שמשאיר את בנו חשוף להשפעתו של סבו אף יותר. קונור  אגב חזר הפרק להיות הדמות המעצבנת שהוא היה לפני פרק יום ההולדת שלו.

מכיוון שהחשש לחייה של קייט בפרק אכן היה גדול, ומכיוון ששם הפרק  "רודף"  מתייחס לקו העלילה שלה, הרי שזה היה קצת מפתיע שמי שדווקא מצא את מותו בפרק הוא שורטי, שלמרות מחלת הסרטן שלו, (ובגללה בעקיפין) עזב את העולם הזה בפיצוץ דווקא. מעניין באיזה פיצוץ הם חושבים לסיים את העונה בפרק הבא. (אורלי)

8 שלושה ימים פרקים 1-2

יום חמישי 2/9/14, השעה 19:00: אני מתחילה לצפות בפרק הפתיחה של הסדרה שלושה ימים, הסדרה שהבטיחה לספק אפקט זמן אמת בהשראת הסדרה 24, אבל הפרק הראשון פותח בסצנה משנת 1998 אין שום סיכוי שהם יגיעו לשנת 2014 עם אפקט זמן אמת, אבל אולי זה רק הקטע הראשון, וצריך להתעלם. כי אחרי הכול הם חזרו לשנת 2014 תוך דקה, מישהו מנסה לדרוס את שר הכלכלה שמנסה להשיג את נשיא קוריאה ולא מצליח, והנשיא שמדבר עם מישהו במקום אחר נראה חשוד במקצת.

אותו היום השעה 19:15: בינתיים הנשיא מסתובב בשוק  בקוריאה וכל מיני אנשים עסוקים בניסיונות לא ברורים להגן עליו, מתפתח אצלי קצת עניין בחזית של המאבטח האן טה גיונג בנו של שר הכלכלה שאביו גוסס, והוא מתעקש לעשות את עבודתו ולא לקבל הנחות, אבל הקצב עדיין איטי מדי מבחינתי למרות שרחוק מאוד מלתאר זמן אמת.

אותו היום השעה 19:30: עכשיו מתחיל להיות מעניין פה, כשמסתבר שמישהו מנסה להתנקש בנשיא, מישהו מנסה להזהיר אותו, והאן טה גיונג מגלה פרטים על הרצח של אביו מהשוטרת המקומית, שמתגלה כדמות חמודה מאוד. אז עלילה מעניינת ודמויות מסקרנות, אך הזמנים שהם זורקים על המסך מדי פעם לא ממש מוסיפים.

אותו היום השעה 20:15 התחיל הפרק השני, וואו, פצצה אלקטרו מגנטית, איזה מגניב זה שכל אמצעי החשמל יוצאים משימוש (מגניב מאוד כשזה קורה לאנשים אחרים כמובן, אני צריכה את המכשירים החשמליים שלי כל הזמן). מסתבר שרוצים להאשים את האן טה גיונג בניסיון הרצח של הנשיא, אני מקווה שזו תכנית שהוא זומם עם האם בונג-סו ראש השירותים החשאיים של הנשיא.

אותו היום שעה 21:20 : מה, כבר נגמר? אז בסוף  מתברר שהאם בונג-סו הוא המתנקש, הנשיא שרד את ההתנקשות, ויודע יותר ממה שהצופים יודעים, והאן טה-קיונג נמצא יחד עם השוטרת החמודה במסע בריחה להגן על חייהם, ובמקרה שלו גם על שמו הטוב.  

בהחלט סדרה חמודה, רק חבל שהם החליטו משום מה להפוך את הזמן לפקטור משמעותי כשהוא ממש לא. לזרוק סתם תאריכים ושעות לפני כל קטע, כל אחד יכול, אפילו אני, זה חסר ערך אם לא מתכוונים באמת לעשות עם זה משהו. (אורלי)

7.5 מכתבי אהבה עונה 1 פרק 8

ברוב פרקי הסדרה מצאתי את עצמי מתקשה להאמין שהמכתבים שצוות הדואר המיוחד קורא ומפענח, אכן נכתבו באופן המוצג לצופים, והעניין הפריע לי הרבה יותר מאשר העובדה שקיום צוות דואר שכזה אינו אמין בעליל. הפרק הנוכחי היה הראשון שבו לא היה שום צורך לתהות עד כמה השחזור של המכתב לצופים מכיל חלקים שאינם נמצאים במכתב כיוון שלא היה שחזור אלא רק הקראת המכתב בשלמותו, והפלאשבקים לעבר הגיעו רק עם הפענוח כך שמהבחינה הזו הפרק היה מושלם.

גם העובדה שהמכתב המדובר הפעם התברר כמכתב שתלמידים נדרשו לכתוב לעצמם העתידי במסגרת שיעור הייתה מגניבה, חילופי העקיצות בין שיין לאוליבר, שהשלים עם העובדה שאשתו הנעדרת לא תשוב כנראה, היו עשויים היטב, ורגע המייק אובר של ריטה היה בכלל משובח, כיוון שלמרות שמשקפיה לא באמת מסתירים את העובדה שהיא יפה, היא בכל זאת נראתה אחרת לחלוטין באופן שאני לא בטוחה שאם הייתי רואה אותה כך בסדרה אחרת, הייתי מזהה שהמדובר באותה שחקנית. ועם כל זאת שלפרק הזה היו סיכויים להיות מושלם הוא לא הצליח לעשות זאת בשל מנת הקיטש המוגזמת שבסופו, הן עם הרגעים ה"מרגשים בכוח"  בחתונת בני הזוג כותבי המכתב, והן עם הקיטשיות בתחרות נערת הדואר המצטיינת או מה שזה לא היה. לפעמים צריך "לקלקל" קצת כדי שהתוצאה הסופית באמת תהיה מושלמת. (אורלי)

7.5 הירושה עונה 1 פרק 1

יש כל כך הרבה דברים טובים לראות בטלוויזיה. באמת, שפע בלתי נתפש, לא משנה מה הטעם שלך. בעברית, באנגלית אמריקאית, באנגלית בריטית, בגרמנית, בשבדית או בדנית. מעט מדי זמן ויותר מדי תוכן מעולה שלעולם לא נספיק לצרוך את כולו. אי אפשר לנתק את "הירושה" מהיקום הזה. בהיותה דנית היא לכאורה תופסת איזו נישה זרה ואיכותית ומן הראוי שאחוז מסוים מסדר יומנו יוקדש לה – משהו כמו חמישים אחוז איכות, שלושים אחוז ריאליטי וסבון, עשרה אחוז חדשות, עשרה אחוז גיא פינס. בפועל זה לא ממש כך. "הירושה" בהחלט זרה ואכן איכותית, אבל היא מתחרה באותה קטגוריה כמו כל היתר. קטגוריית 'האם יש לי כוח אליה'. התשובה: לא יודע.

"הירושה" היא נצר לז'אנר שמה כבר יש לחדש בו: דרמה משפחתית. היא מגוללת את סיפורם של ארבעה אחים ואחיות ממחוזות הבלונד-אפרוח של דנמרק, שנאלצים להתמודד עם מותה המפתיע של אמם. האם היא ורוניקה גראונגרוד, אמנית מפורסמת אקסצנטרית שילדה ארבעה ילדים משלושה גברים שונים. ומעולם לא תפקדה כאם השנה עבור אף אחד מהם. היא מתגוררת באחוזה שאמורה להפוך למוזיאון עם סדנאות אמנות, אבל כאשר היא מתה מתברר שבעצם הורישה את המקום לתכלית אחרת. להמשך קריאה (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

מסביב למסך המפוצל

יו לורי (ד"ר האוס) חוזר לטלוויזיה בסדרה חדשה.

***

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il