הפרק "Blood ties" ממשיך ומקיים שתי מסורות די חביבות ונאמנות של "באפי".

הראשונה היא "הדבר הנורא שתמיד קורה ביום הולדתה של באפי", ואירועי העבר כוללים את איבוד נשמתו של אנג`ל והפיכתו לאנג`לוס, מבחן הקוטלות האכזרי בשיתוף ג`יילס שכלל שלילת כוחות הקוטלת של באפי ולבסוף גם חטיפת אמה ע"י אחד הערפדים האכזריים ביותר שנראו אי פעם, והפיכתו של ג`יילס לשד. הפעם מדובר בדון, אחותה הקטנה, שמגלה את האמת לגבי קיומה האמיתי ומתמודדת עם זה בצורה די קשה, כצפוי.

המסורת השניה קשורה למספר הפרק, כאשר פרקי 13 בכל העונות עד כה מביאים את סיפור העלילה העונתית לידי קידום משמעותי ולמעין רגעי שיא דרמטיים. אפילו ה"זאפו" בעונה השלישית כלל קטעים קטנים ומשמעותיים להמשך העלילה והציג סיפור מאוד מותח ודרמטי, כשההבדל היחידי הוא שהפרק פשוט לא התמקד בו אלא בדמותו של זאנדר ובתיקונים ההכרחיים בה. ויש לזה גם הסבר מאוד הגיוני שקשור לעיתוי שידור הפרקים בארה"ב ולמדידת שיעורי הצפייה, אבל זה עניין אחר.

אז דון גילתה את מה שידענו כולנו. כבר כמה פרקים ראינו אותה מקשיבה בסתר, מגששת ומאזינה לשיחות בין באפי, ג`יילס וג`ויס. כל הרמזים שקיבלו הצופים לגבי מהותה האמיתית וחוסר שייכותה (מלמולי המשוגעים בחנות הקסמים, בבית החולים, הנחש הענק), ניתנו למעשה גם לדון. הפרק שם לראשונה פוקוס על דמותה של דון, שעד כה ניתנה התחושה שהיא "לא רלוונטית" או "מנותקת" לחלוטין בתור דמות. מאז שהתגלתה האמת עליה ("No Place Like Home"), היא הוגדרה למעשה רק ע"י היותה "המפתח", והעלילה סבבה סביב תחושותיה של באפי בעניין, של ג`ויס, של גלורי ושל שאר הדמויות. דון נתפסה אצל הצופים לא כדמות אנושית אלא כ"דבר", חפץ, מרכיב חשוב בעלילת העונה (וכך גם מתייחסות אליה רוב הדמויות בפרק). הפרק הזה מראה לנו את הצד האחר של דון, התמימות שלה, הרגשות שלה. דון היא קודם כל אדם, נפש, וכך גם התגובות שלה לעניין מאוד אמוציונליות ואמיתיות.

כשאמר הנזיר לבאפי ב- NPLH "היא אנושית, חסרת ישע, צריכה את עזרתך. היא לא יודעת את זה (שהיא לא אחותך)", קיבלו הצופים לראשונה תחושות רחמים כלפי דון, והפרק הזה עובד בעיקר על תחושות אלו. ואם הוא עשה את שלו, כל צופה חשב לפחות פעם אחת במהלכו "מסכנה...".

דון, שמחפשת תשובות, משיגה את רובן בסופו של דבר דווקא ע"י האויבת הגדולה ביותר שלה (ושל כולם), גלורי, בסצינה מאוד אירונית. פערי הידע בין שתיהן מגבירים את המתח ויוצרים אווירה טעונה. גם בשביל דון וגם בשביל הצופים המסוקרנים.



ומהי בעצם משמעות הגילוי של דון, אם לא משבר זהות עצמית? דון היא טינאייג`רית לא טיפוסית אמנם, אבל עדין מתבגרת לכל דבר. כמו שמציין ספייק, סביר להניח שהייתה בורחת מהבית בשלב כזה או אחר. או כמו שמציין בן, גם הוא עבר את אותו השלב. רק שכל העניין מוקצן ע"י היותה המפתח. היא מרגישה לבד, לא שייכת, לא מוערכת, לא מוגדרת, בודדה בעולם, לא יודעת מיהי ומה היא עושה, מפקפקת בכל מה שהיא מכירה ויודעת ואלו הן תחושות אופייניות מאוד במסגרת "משבר נעורים". כמובן שאצל דון העניין נלקח פשוטו כמשמעו, היא באמת לא שייכת, לא אמיתית. אבל הגרעין כאן הוא תחושות שהיו קיימות אצלה כדמות גם לולא הייתה המפתח.



הקונספט של תפיסת דון כדמות אנושית מטופל כאן גם דרך דמותה של באפי עצמה. "המפתח" נשלח לקוטלת כדי שתגן עליו, כשתוצאת הלוואי היא שבאפי קיבלה אחות קטנה, ובתחילה קצת קשה לבאפי לקבל את העניין הזה. גם מבחינת שינוי המציאות שהיא מכירה והמשחק עם הזיכרונות, וגם מבחינת היחס הלא ברור שלה לדון. אבל עכשיו, כשכולם יודעים, כבר לא מדובר בסוד שיש להסתיר ולהחביא אלא באמת שיש להתמודד איתה. כשספייק מציין בפני באפי "את תמצאי אותה" היא עונה לו "כן, ומה אז?". עד עתה היה קיים קונצנזוס שהיא צריכה להגן עליה, לשמור עליה. אבל באיזו צורה? דון מציינת "את דואגת לי כי את חייבת, אני העבודה שלך". ג`ויס אומרת "היא צריכה את אחותה, לא את הקוטלת". באפי נאלצת להתמודד, שוב, עם היותה הקוטלת ועם הרגשות האישיים, כשדווקא השילוב ביניהם כאן הוא חזק מתמיד. "זה עניין משפחתי." היא מציינת, או "אנחנו יודעות מה אנחנו מרגישות". שוב מוזכר לנו כאן שהרגש הוא אמיתי, הזיכרונות, למרות שמעולם לא קרו, הם אמיתיים בשביל באפי וג`ויס. הרגש החזק המעורב כאן, המשפחתיות והאהבה בונים את השילוב המדויק בין פנטזיה לדרמה בכל קו העלילה הזה. ובסופו של דבר, באפי ודון מתמודדות שתיהן עם האמת, באמצעות הדם (Blood Ties). "זה לא משנה מאיפה באת, או איך הגעת לכאן. את אחותי." דון היא קודם כל אחותה הקטנה של באפי, ולאחר מכן כל השאר. המעורבות הרגשית של באפי האדם היא שמגדירה את מערכת היחסים שלהן. מה שמצד אחד מקרב ביניהן, ומצד שני עלול להפוך את תפקידה של הקוטלת למסובך מאוד בעתיד.

בעוד כל הדמויות מתייחסות לדון כ"ילדה", בצורה מאוד עדינה וזהירה (לפני ובמיוחד אחרי הגילוי), ספייק לא נוקט בשיטה הזו. להפך - הוא מאיים עליה (או מנסה לפחות), מלגלג עליה, מדבר איתה כרגיל, לא מסתיר ממנה דברים, לא נזהר בלשונו או במעשיו. למעשה, הדבר היחיד שאכפת לו ממנו בעניין דון הוא כיצד יתפרשו מעשיו אצל באפי, הוא לא מוטרד מענייני "דוגמא אישית" או אפילו דאגה לשלומה. ביחס של ספייק לדון יש משהו מאוד אמיתי וכנה, אלמנט שחסרונו מודגש הפרק ביחסים שלה עם כל השאר. ספייק, בצורה מאוד אופיינית, משוחרר ממחויבויות ומאחריות כלשהי כלפיה, מה שגורם לפעולותיו להראות מאוד אמינות.

שלא בדומה לפרקים האחרונים, כשבאפי משתלחת שוב בספייק ומאשימה אותו, הוא לא נכנע ותופס עמדה מאוד אקטיבית - הוא מתרגז ומעמיד אותה על טעותה. הוא עומד מולה, מאשים אותה בחזרה ולא חושש ונזהר בדבריו כמו "love sick puppy", כהגדרתו. ובצורה מפתיעה, דווקא הגישה הזו עובדת ובאפי נענית לה - היא מודה בטעותה ואף נפתחת אליו.



ולסיום, פרטים קטנים, לגזור ולשמור לעיון בעתיד:

ספייק מנסה להרים את הפטיש של אולף הטרול מ"Triangle", ובקושי מצליח.

אורלנדו, האביר הראשי מהמסדר העתיק שמוחו רוקן ע"י גלורי, מזהה את דון כ"מפתח", מציין שיש להשמידה, ומוסיף באופן לא ברור
"The sun bleeding into the sky".