איך נפלו גיבורים?

הכתבה מכילה ספויילרים לסדרות "המנטליסט" (סוף עונה 6), "הגשר" האמריקאית (עונה 2, פרק 7), "קולו של הלב" (כל הסדרה), שרלוק (סוף עונה 3), "באפי קוטלת הערפדים" - כל העונות, "רצח מאדום לשחור" (עונה 6) , ו"דקסטר" (עונה 3).

ניתן לקרוא את הכתבה גם בלי להכיר את הסדרות.

האפור בימינו נחשב למעניין יותר מהשחור-לבן והטלוויזיה של ימינו אוהבת לאתגר את צופיה עם גיבורים שנעים בתחום האפור, גיבורים שאולי מצילים את העולם אך לא פעם לוקחים החלטות לא קלות ושנויות במחלוקת בדרך לשם.

ההחלטה השנויה במחלוקת שאני רוצה להתייחס אליה בכתבה זו היא ההחלטה של הגיבור לקחת את החוק לידיו ולהוציא להורג את האויב שלו ללא משפט, בזמן שהאחרון אינו מסכן את חייו באופן ישיר.

פעם, מזמן, כשרוב התפריט הטלוויזיוני שלי היה אמריקאי, אחד המסרים שעברו אליי חזק מהמסך היה שאנשים הגונים לא נוטלים את חיי מי שלא מאיים עליהם באותו רגע, לא משנה עד כמה נוראי אותו אדם היה קודם לכן, לא משנה אם קיים סיכוי שבהימנעות מהריגתו הוא יחזור למעשיו הנוראים בעתיד. ההווה קובע, ולתחושת הנקם או הצדק אין מקום. דמויות שחצו את הגבול הזה כגון מייק קלרמן מ"רצח מאדום לשחור" או וילו מ"באפי קוטלת הערפדים" נאלצו לשלם על חטאיהן באופן זה או אחר, והמעשה הוצג על ידי דמויות קבועות בסדרה כחציית גבול שכמעט ואין ממנה חזרה.

אחת מהקלישאות הידועות יותר בסרטים בהם רצו להדגיש את מסר קדושת החיים ולהותיר את דמות הגיבור נקיית כפיים, אך גם לאפשר לה לחסל את האיום העתידי או להעניש את הנבל התורן, הייתה הסיטואציה המוכרת בה כשידו של הגיבור על העליונה בקרב פנים אל פנים עם אויבו, הוא אינו מסתפק בעצירת מהלך הקרב, אלא אפילו מציל אקטיבית את אותו אויב מפני סכנה פתאומית לחייו כגון נפילה מצוק וכדו', רק כדי שרגע לאחר מכן, אותו נבל יבגוד בו ויתקוף אותו שוב, והפעם הגיבור יוכל לחסלו בשעת קרב.

היום לא רק שלא דואגים לסדר לגיבורים קרבות שבמהלכם יוכלו להרוג את אויביהם באופן "הוגן", אלא שיש לי הרושם שהגיבורים הטלוויזיוניים בכוונה משורטטים באופן אפור יותר ויותר, והאמונה השלטת על המסך היא דבריו של ראסט השוטר מ"בלש אמיתי" שבתשובה לשאלת חברו למשטרה האם הוא שואל את עצמו לפעמים אם הוא אדם רע ענה: "לא. העולם זקוק לאנשים רעים, אנחנו מרחיקים אנשים רעים אחרים מהדלת".

ייתכן שסדרות זקוקות גם הן לאנשים רעים, כי הם מספקים בידור טוב יותר לצופים, כמו שסיפורי נקמה יכולים לספק לצופים את התחושות שהצדק נעשה, ושהעולם הוא שוב המקום הטוב שהוא אמור להיות אחרי שהעוול תוקן. אולם, לדעתי זה מעניין להביט גם על האופן שבו הסדרות לא רק מתארות את גיבוריהן האפורים, אלא אף שופטות אותם מבחינה מוסרית. האופן שבו הסדרה בוחרת לשפוט את הדמויות שלה בעולם שהיא מעצבת עבורן, הוא גם בסופו של דבר המסר שהיא מעבירה לצופים.

אפשר לומר בהכללה (אולי אפילו די גסה) כי ישנן שלוש קטגוריות שאליהן ניתן לשייך את השיפוט המוסרי שהסדרה נוקטת כלפי המעשה הזה, ואציין אותן כעת בסדר יורד החל בשיפוט המוסרי הנוקשה ביותר ועד לקל ביותר:

א. הוצאה להורג ללא משפט אינה מוסרית ואינה מוצדקת בשום מקרה, מי שמבצע פעולה זו הופך לרוצח בעצם המעשה.

ב. הריגת היריב אינה בעייתית בפני עצמה, וניתן למצוא לה הצדקות במקרים מסוימים, אולם נקיטת פעולה זו אינה מומלצת למי שאינו מוכן לשלם את המחיר האישי והחברתי הנלווה לפעולה כזו ויש מחיר. מבחינה אישית - העושה אותה עלול להתדרדר מוסרית עד כדי פגיעה בחיי חפים מפשע, או לחילופין להיקלע לדפוסים של הרס עצמי בשל הקושי לחיות עם מצפונו בשלום. מבחינה חברתית – העושה אותה עשוי לשלם את המחיר החוקי (כלא, אובדן מקום עבודה וכו') או החברתי (הוקעה, נידוי וכו').

ג. פעולת ההריגה הזו אינה בעייתית בפני עצמה כשניתן למצוא לה צידוקים, ואדם יכול לבצע אותה ולהמשיך להיחשב הגיבור הטוב, שאפילו מקבל חסינות מפני השלכות משפטיות ואחרות. ויש גיבורים שיכולים להרשות  לעצמם התנהגות כזו.

אחת הסיבות שאני חושבת שסולם המסרים הזה הוא מעניין, היא שאם נעמיד זו מול זו סדרות דוגמת "דקסטר" ו"שרלוק" הבריטית, הרי שלמרות שהסדרה דקסטר מעמידה במרכזה דמות של רוצח סדרתי ואילו שרלוק הוא גיבור-על הנלחם בפשע, לא בטוח שידה של שרלוק תצא עליונה מההשוואה מבחינת המסר המוסרי שהסדרה מעבירה.

בסדרה דקסטר, נקודת המוצא היא שדקסטר הוא קודם כול רוצח, והוא מודע לזה, וגם אם הוא נאבק בתאוות הדם שלו על ידי כך שהוא רוצח רק אנשים ש"מגיע" להם, ומדמיין את עצמו כסוג של גיבור מדי פעם, הרי שהוא יודע היטב שהוא רוצח ולא גיבור, ובסופו של דבר הניסיונות שלו לחפות על מעשיו  מדרדרים אותו גם לרציחות של אנשים שאינם עונים על הקריטריונים המובהקים של "מגיע להם", וכך המסרים של קטגוריות א' וב' מקבלים חיזוק בסדרה.

לעומת זאת, בסדרה "שרלוק", בסוף העונה השלישית של הסדרה, שרלוק יורה למוות בדמותו של מגנוסון כיוון שהוא רוצה למנוע ממנו לחמוק מעונש ולהגן על יקיריו מפני מעשי סחיטה (אפילו לא מפני מוות כיוון שמגנוסון לא סיכן חיי איש). שרלוק טען רגע לפני ההוצאה להורג שהוא סוציופת בתפקוד גבוה ולכן הוא יכול להרוג את מגנוסון ולא לסבול מהשלכות נפשיות,  ובאשר להשלכות החברתיות והמשפטיות, המדינה מחליטה שלא להכניס את שרלוק לכלא כדי לא ליצור מחאות בציבור, ולהעניש אותו בשליחה לגלות לזמן מה כדי שיהרהר במעשיו הרעים, עונש שמתבטל אחרי ארבע דקות, כי ראו זה פלא, אנגליה שוב זקוקה לשירותיו. המדינה, חבריו ומשפחתו עדיין רואים בו את הגיבור הטוב והנחוץ אפילו אם אחיו מייקרופט מכנה אותו "רוצח" כשהוא שוקל כיצד להעניש אותו. האמירה של שרלוק על כך שהוא לא גיבור רגע לפני שהוא יורה במגנוסון, לא משנה את העובדה שהסדרה בהחלט מציגה אותו ככזה, ובכך ניתן בקלות לשייך את הסדרה לקטגוריה ג'. אגב, ניתן אם רוצים לראות בפעולה הזו של שרלוק את החיבה של תסריטאי ימינו אל האפור, כיוון ששרלוק הולמס הספרותי לא היה זה שהרג את מגנוסון, ולא הוציא להורג במו ידיו אף אחד, אולם כן הצדיק או הבין אחרים כשעשו זאת במקרים מסוימים.

ייתכן ורק נדמה לי שיש בימינו יותר סדרות שמעמידות במרכזן גיבורים "רעים" שתפקידם להרחיק  את הרעים האחרים מהדלת, דוגמת "בלש אמיתי", "הרשימה השחורה", "באנשי", "ריי דונובן", "מחשבות רצחניות" וכיוצא בזה, ושאולי תמיד היו סדרות כאלה עם גיבורים מפוקפקים מוסרית שמגיעים מעולם אלים ולא בוחלים בלכלוך ידיהם בדרך אל הצדק ורק אני הייתי צופה פעם בסדרות מסוג אחר, אולם מכיוון שלא רק דמויות מפוקפקות של סדרות כבלים חוצות בימינו את הגבול הזה של הצעד של לקיחת חיי אדם, אלא גם גיבורים ראשיים של סדרות מיינסטרים דוגמת "המנטליסט" "שרלוק" ו"דוקטור הו", לא יכולתי שלא לתהות האם יש כאן עניין שמצדיק התבוננות נוספת.

לצורך ההתבוננות הנוספת באופן שבו הסדרות שופטות או מגנות את הצעד הזה של הוצאה להורג ללא משפט, בחרתי להתמקד בשלוש סדרות ששודרו (וחלקן עדיין משודרות) בשנים האחרונות ושבכולן, אחת הדמויות הראשיות נעה במשך פרקים רבים על הציר שבין השארות בצד שומר החוק לעניין זה, ובין חציית הגבול הזה של לקיחת החוק לידיים, ונטילת חיי אדם מתוך הרצון לנקום בנבל או להגן על החברה מפניו בעתיד: הסדרה "המנטליסט", הסדרה "הגשר" בגרסתה האמריקאית (לא ראיתי את הסדרה הסקנדינבית המקורית, אם כי ממה שהבנתי חלקים בעלילה שאתייחס אליהם קיימים גם בה) והסדרה הדרום קוריאנית "קולו של הלב".

הטוב הרע והנערה

לפני שנתחיל בדיון אי אפשר כמובן בלי קצת רקע על כל אחת מהסדרות, והנה ראו זה פלא, כבר הרקע של הסדרות מציג בפנינו קו דמיון המשותף לשלושתן והוא שבכולן קיים המשולש הבא: הגיבור ה"טוב" לצורך העניין ("לצורך העניין"- כיוון שגם לפני עניין ההוצאה להורג ללא משפט הוא יכול להיחשב לדמות אפורה), דמות הנבל, והנערה שמהווה את קול המצפון של הסדרה.

למי שאינו מכיר, בסדרה "המנטליסט", הגיבור ה"טוב" הוא פטריק ג'ין, מדיום מתחזה בעברו ששב מדרכו הרעה ופנה לנצל את כישוריו כדי לעזור ללשכת החקירות של קליפורניה (CBI) לפענח פשעים כשמטרתו העיקרית במשך כמעט שש עונות היא ללכוד את רד ג'ון, רוצח סדרתי פסיכופת שרצח את אשתו ובתו של פטריק ג'ין עצמו. מי ששומרת עליו שיישאר בתלם ולא יחרוג ממנו יותר מדי היא תרזה ליסבון, מפקדת המחלקה שאליה הוא מצטרף ב-CBI. חשוב לציין שלמרות שיש לפטריק ג'ין עבר מפוקפק, העבירות שלו לא נכללות בתחומי האלימות הפיזית, הוא אדם שלעתים נדירות משתמש באגרופיו, וגם במסגרת עזרתו למשטרה, את המלחמות בשטח הוא משאיר בדרך כלל לאחרים. 

קרדיט: Frank Ockenfels/FX

בסדרה "הגשר" בתפקיד ה"טוב" מוצב מרקו רואיז, בלש לא מושחת ממשטרת מקסיקו שרובה מושחתת שחובר לסוניה קרוס, בלשית הלוקה בתסמונת אספרגר שעובדת במשטרת ארה"ב, ומתפקדת באופן כללי "על פי הספר", ושניהם מנסים לפתור שורה של מעשי רצח שמתבצעים על הגבול בין מקסיקו לארה"ב. הרוצח מתגלה כלא אחר מאשר ידידו מן העבר של מרקו: קנט הייסטינס/דיוויד טייט שמוציא לפועל גם תכנית נקמה אישית במרקו רואיז, במסגרתה הוא מאיים על חיי אשתו וילדיו, ורוצח את בנו הבכור.

ב-"קולו של הלב" משבצת הגיבור הטוב שמורה לפארק סו-הא, שמיניסט שבילדותו מין ג'ון-גוק רצח את אביו מול עיניו (ואף התכוון לרצוח אותו). מין ג'ון-גוק נשפט על מעשהו זה וישב בכלא כ-10 שנים ומשתחרר עם מחשבות נקמה כלפי כל האנשים שהביאו לכליאתו ובראשם היאה-סונג, שהייתה נערה כשהעידה נגדו בבית המשפט ומאז הפכה לעורכת דין בסנגוריה הציבורית ולמושא אהבתו של פארק סו-הא.

העמדה המוסרית שהסדרות נוקטות בהן:

אחת הסיבות שנדרשתי לבחור בסדרה הקוריאנית "קולו של הלב" היא שהייתי צריכה להרחיק עד דרום קוריאה כדי לקבל סדרה שבה טורחים להדגיש את חוסר המוסריות של הוצאה להורג ללא משפט. היאה-סונג הסנגורית וקול המוסר בסדרה מטיפה לפארק סו-הא שלא יחצה את הגבול ויהרוג את מין ג'ון-גוק, היא אומרת לו שאם הוא יעשה זאת אזי כל ההצדקות שלו – המעשים הנוראיים של מין ג'ון-גוק, כל הסיבות לכך שהם שונאים אותו - כל הדברים האלה ייעלמו, "ברגע שנהרוג אותו נפסיק להיות קורבנות ונהיה רוצחים". חד וחלק. מסר נוסף שהסדרה מחזקת במקביל לחוסר המוסריות של הנקמה האישית, היא חוסר הכדאיות שלה, לחיות חיים שבהם הדבר החשוב ביותר הוא הנקמה, זה לבזבז את החיים ולהתדרדר.

מהצד השני של המתרס עומדת "המנטליסט", סדרת המשודרת בארצות הברית ברשת CBS  הארצית, שלא רק שהיא אינה מדגישה את חוסר המוסריות שבמעשה ההוצאה להורג ללא משפט, אלא שהיא מזכה את פטריק ג'ין מאשמה בשל המעשה הזה יותר מפעם אחת, הן מראש והן בדיעבד. "האם אנחנו בסדר עם העובדה שג'ין מתכוון להרוג את רד ג'ון במו ידיו?" שואל ריגסבי את חבריו ליחידת השוטרים (אנשי החוק) וכולם ובראשם תרזה ליסבון, שמסמנת יותר מכולם את קול המצפון בסדרה, אומרים לו שכן, אין להם בעיה עם זה. הסדרה אמנם מאפשרת לפטריק ג'ין להתהדר בכך שהוא "Get away with murder", אך בעצם הסדרה תומכת בצעדו זה, הן בכך שהיא מאפשרת לו לבצע את ההריגה הזו פעמיים (בפעם הראשונה הוא הרג רוצח סדרתי אחר, שהתחזה לרד ג'ון), הן בכך שבפעם הראשונה הוא מזוכה על ידי חבר המושבעים, והן בכך שבפעם השנייה, המקרה אפילו לא מגיע למשפט משום שהוא מקבל עסקה עם ה-FBI המקנה לו חסינות תמורת שירותיו הטובים. נכון אמנם שהוא ברח מיזמתו למקסיקו ושהה שם כמעט שנתיים לפני שהוצעה לו עסקת החסינות עם ה-FBI, ואפשר לראות גם בכך מחיר, אולם עובדה היא שהוא מגיע למשא ומתן עם הFBI- מעמדת יתרון, ועובדה זו שה-FBI חפץ בשירותיו יותר מאשר בהעמדתו לדין, מצביעה גם היא על כך שמעשיו נתפסים כנסלחים על ידי השלטונות. מה גם, שכאשר בפרק כלשהו בהמשך העונה השישית מופיעה תובעת שרוצה לתבוע אותו על רצח רד ג'ון, מסתבר עד סוף הפרק שהמדובר בעורכת דין מושחתת, עניין שתורם בעקיפין למסר שהמעשה של המנטליסט לא מוציא אותו מהצד של "הטובים", ולא זוכה לגינוי.

(קליפ רגעי מותו של רד ג'ון)

אין ספק שיש הרבה נסיבות מקלות במקרה הזה, ועוד נגיע אליהן, אך כשמסתכלים בסצנת חיסולו של רד ג'ון ניכר גם שהיוצרים רצו במסר של צידוק הנקמה במקרה הזה, כיוון שלו הם רק רצו בחיסולו הסופי של רד ג'ון הם יכלו באותה קלות ליצור סיטואציה שבה המנטליסט יורה למוות ברד ג'ון בשעת קרב.

ובתווך, בין שתי העמדות הללו, נמצאת הסדרה "הגשר", שמחד ברור בה שהעולם המוסרי אמור להתייחס למקרי הוצאה להורג ללא משפט כאל מעשים בלתי מוסריים, אך מאידך בהחלט מגלה כלפי העושים אותם הבנה, בין היתר בכך שהיא מראה אין ספור סיטואציות פליליות שבהן לקורבן קשה עד בלתי אפשרי למצוא סמכות משפטית שתספק צדק עבורו אם הוא לא יעשה זאת במו ידיו, כמו למשל במקרה האונס הקבוצתי של אווה שבוצע על ידי שוטרים בכירים במשטרת מקסיקו.

גם מרקו רואיז, גיבור הסדרה מתנדנד לו פרקים ארוכים בין שני הקצוות, כשהוא מגלה שדיוויד טייט הוא זה שעומד מאחורי סדרת מעשי הרצח שהם חקרו, ומבין ממנו כי הסיבה לכולם היא הכעס שלו על מותו של בנו ואשתו בתאונת דרכים שטויחה הוא אומר לו: "הרבה אנשים נפגעים וחייהם נהרסים והם לא מתחילים להרוג אנשים אחרים בעקבות זאת", אולם לאחר שדיוויד טייט רוצח את בנו שלו, הוא מחליט שלא אכפת לו והוא רוצה להרוג דיוויד טייט במו ידיו. סוניה קרוס, שותפתו של מרקו רואיז, וזו שמונעת ממנו לבצע את המעשה בשעת העימות ביניהם בנוכחות עדים, מהווה תמונת ראי שלו ביחס לנקמה שכן היא אינה מבקשת נקמה במי שרצח את אחותה, אלא להיפך תמיד רצתה שהרוצח יישאר בחיים כדי שתוכל להבין ממנו למה הוא עשה את מעשיו.

אפשר לראות בבחירתה של סוניה במקרה האישי שלה, שיפוט של הסדרה כלפי הבחירה של מרקו רואיז בנקמה, אולם אפשר גם לפרש את בחירת הסדרה בדמותה כמייצגת האידיאל המוסרי כגילוי הבנה של הסדרה כלפי הבוחרים בנקמה, שכן, הרצון בנקמה מצטייר כרגש בסיסי אנושי הדורש שהצדק ייעשה. ועובדה היא שמי שחפץ בנקמה הוא מרקו ה"אנושי", בעוד שלסוניה שאינה חשה ברצון לנקמה, ופועלת על פי הספר רוב הזמן, ניתן לייחס "רובוטיות" מסוימת, תוצאת האספרגר שלה.

כאשר דירגתי את המסרים שהסדרות מעבירות לא פרטתי בנושא אותם מקרים מסוימים שבהם יש הצדקה להוצאה להורג ללא משפט ומהי ההצדקה הזו, אולם אפשר לומר שההצדקה הזו ברוב המקרים היא קומבינציה של אזלת ידו של החוק, וגודל העוול הראשוני.

אזלת ידו של החוק

ברוב הסדרות (אם כי לא בכולן) כאשר באים להציג לנו את הגיבור הלוקח את החוק לידיו, טורחים גם להציג לנו מציאות בה הנבלים יודעים להסתתר מאחורי החוק, ולצאת זכאים בדין, בין אם בעזרת עורכי דין מושחתים, בין אם בעזרת מערכת אכיפת חוק מושחתת, ובין אם סתם בשל אזלת ידו של החוק, החוק אינו יכול לספק את ההגנה שהציבור צריך מפני הנבל הסדרתי. אזלת ידו של החוק, מספקת צידוק למעשה לקיחת החוק לידיים לא רק בשל העובדה שהנבל סוף סוף משלם על פשעיו, אלא בעיקר בכך שהיא מונעת פגיעות עתידיות על ידי אותו נבל.

באופן מעניין בשלוש הסדרות בהן התמקדתי, ישנה התאמה בין מידת ההצדקה שהסדרה מצדיקה את מעשה לקיחת החוק לידיים לבין חוסר היכולת לקיים דין צדק.

ב"קולו של הלב" – הסדרה שיוצאת באופן המוחלט ביותר כנגד מעשי לקיחת החוק לידיים, מערכת החוק והסדר מצטיירת כטובה יותר מהמערכות המקבילות לה בשתי הסדרות האחרות. היא אמנם רחוקה משלמות, אולם היא אינה מושחתת מהיסוד. למרות שאף אחד מאנשי החוק בסדרה, לא במערכת המשפט ולא במשטרה אינו מציאה גדולה, רק שופט אחד שם מושחת באמת, ומין ג'ון-גוק הרוצח מנצל בעיקר את החלמאיות והשלומיאליות של משטרת קוריאה, ואת היכולת שלו לשחק בראיות ולזכות בהגנת הספק הסביר, כדי להימלט לאורך רוב פרקי הסדרה ממשפט צדק על מעשיו.

מין ג'ון-גוק

נכון שמין ג'ון-גוק רצח כמה אנשים שמותם היה נמנע לו היאה סונג לא הייתה עוצרת בגופה את פארק סו-הא מלהרוג אותו מיד אחרי שהוא זוכה בבית המשפט מאשמת רצח אמה, ואפשר לטעון שמניעת מקרי מוות אלו יכלו להוות צידוק ללקיחת החוק לידיים. אולם כשהסדרה מציגה את הרציחות הללו, היא מציגה אותן כפעולות של התדרדרות של מי שבוחר ללכת בדרך הנקם ולכן במוקדם או במאוחר ייאלץ לפגוע גם בחפים מפשע אם לא ירצה להיתפס, ולא כמקרי מוות שהיו יכולים להימנע אם הגיבור היה הורג את הנבל בזמן. הסדרה מחזקת בכך את המסר שלה שמי שאין לו את הסמכות החוקית להוציא להורג, הוא רוצח, וגם אם פארק סו-הא יבחר בדרך הזו, ובאותו שלב תהיה "הצדקה" למעשיו, זו תהיה בחירה במסלול חיים של מפלצת והוא ייאלץ לשלם מחיר משפטי (לשבת בכלא על מעשיו), או להתדרדר לפגיעה בחפים מפשע בניסיון לחפות על עצמו.

בסדרה "המנטליסט" לעומת זאת, השחיתות הגיעה לדרגים הגבוהים ביותר, רד ג'ון עצמו התגלה כשריף של אחד המחוזות, והיו לו חברים בצמרת המשטרה בכל המחלקות, שדאגו בכל זמן נתון להעלים ראיות ועדים אפשריים. במקרה כזה, ברור כביכול כי הסגרה של רד ג'ון לידי מערכת המשפט במקום לקיחת החוק לידיים, פירושה כי רד ג'ון שוב יצליח להימלט וכי חיי רבים אחרים יהיו בסכנה.

גם בסדרה "הגשר" השחיתות המשטרתית חוגגת, במיוחד בצד המקסיקני של הגבול, אבל דיוויד טייט, הרוצח שאותו חיפשו לאורך כל העונה הראשונה, אינו חלק ממארג השחיתות הזה, ובדרכו המעוותת, בחלק מרציחותיו בוטאה גם מחאה על אותם מעשי שחיתות, כך שהעובדה שאחרי שדיוויד טייט נתפס ונכלא כחוק, מרקו כורת ברית עם ראש קרטל סמים כדי להצליח לשים את ידיו על דיוויד טייט בכלא, אומרת שבמקרה שלו המדובר בנקמה בלבד, ולא בניסיון למנוע מדיוויד טייט לפגוע באנשים נוספים או לחמוק מהעונש המקובל בחברה על מעשים כאלה.

רמת העוול

גם כאן אפשר למצוא התאמה בין גודל העוול האישי שאתו הגיבור ה"טוב" מתמודד, לבין מידת ההצדקה שהסדרה מייחסת למעשה נקמה שלו בנבל. אם אומרים שדרך העולם היא שאנשים מאבדים את הוריהם, ולא שהורים מאבדים את ילדיהם, הרי שמין ג'ון-גוק, הרוצח ב"קולו של הלב", רצח את ה"הורים" - את אביו של פארק סו-הא, ואת אמה של היאה-סונג, בעוד שבסדרות "הגשר" ו"המנטליסט", הילדים הם אלה שנרצחים.  דייוויד טייט מהסדרה "הגשר" רצח את בנו של מרקו רואיז, והעמיד את חיי אשתו וילדיו האחרים בסכנה גם כן ואילו רד ג'ון רצח גם את בתו וגם את אשתו של פטריק ג'ין "המנטליסט". מבחינת העוול ההתחלתי אין ספק שפטריק ג'ין הוא זה שנפגע אישית באופן הקשה ביותר, ואפשר גם לומר שהסדרה מציירת את רד ג'ון כנבל אכזרי ומתוחכם יותר מהשניים האחרים.

דומים ושונים

אחד הדברים הנוספים שמעניין לראות שמשותף לשלוש הסדרות הללו היא ההקבלה שהן עושות בין הנבל לגיבור. הקבלה שגם דרכה ניתן לראות כיצד הסדרות שופטות את רעיון ההוצאה להורג ללא משפט באופן שונה.

בסדרה "קולו של הלב", הרוצח מין ג'ון-גוק מצדיק את מעשי הרצח שלו בכך שהוא החל בהם כיוון שנעשה לו עוול: אשתו איבדה את חייה בשל מעשי אביו של פארק סו-הא. היא נפטרה לפני שזכתה להשתלת לב, כיוון שהלב המיועד לה "נגזל" ממנה וניתן לאמו של פארק סו-הא בשל פרוטקציה שהפעיל האב. טענתו העיקרית של ג'ון-גוק היא שהוא הפך למפלצת כיוון שהוא איבד את כל מה שהיה חשוב לו, ולו פארק סו-הא היה מאבד את כל מה שיקר לו, גם הוא היה מחפש נקמה והופך למפלצת כמוהו.

הפעם הראשונה שבה הוא משמיע את טענתו זו, שכל אדם שהוא פוגע בו, ייהפך לאדם אכזרי ומלא שנאה ומחשבות נקמה ממש כמוהו, הייתה בפני אמה של היאה-סונג לפני שהוא רוצח אותה. הוא אומר לה שמעתה גם הבת שלה תחיה כמוהו עכשיו, והיא עונה לו שהיא לא, כי היא לא חינכה את הבת שלה לבזבז את חייה באופן כזה, ולא רק שהיא צודקת בקשר לבת שלה, אלא שהבת שלה אפילו מסכנת את חייה כדי למנוע מפארק סו-הא לרצוח את מין ג'ון-גוק לאחר שהוא יוצא זכאי במשפט הרצח של האם.

כך שכאשר מין ג'ון-גוק חוטף את היאה-סונג אהובתו של פארק סו-הא ומזמין אותו לעימות אחרון עמו, במטרה להוכיח לו שהוא אינו טוב יותר ממנו, הניסיון של מין ג'ון גוק להוכיח את הנקודה שלו נכשל לחלוטין. גם כיוון שפארק סו-הא מצליח להבין בזמן העימות שהיאה סונג עדיין בחיים, ולא כפי שמין ג'ון-גוק מנסה לשכנע אותו שהיא נרצחה, אבל גם כיוון שכבר ברור לו באותו שלב, שללכת בדרך הנקמה זה הדבר האחרון שהיאה-סונג מעוניינת בו עבורו, והוא הפנים היטב את המסר שלה, והמסר העקיף שהסדרה שולחת דרך הבחירה הסופית של פארק סו-הא, הוא שלכל אדם יש את היכולת לבחור לעשות את הדבר הנכון, לא משנה כמה נוראה הפגיעה שפגעו בו קודם. 

השתלשלות העניינים בסדרה "הגשר" בין דיוויד טייט הרוצח, ומרקו רואיז, מזכירה מאוד את זו של מין ג'ון-גוק ופארק סו-הא ב"קולו של הלב". גם כאן הרוצח רוצה להוכיח למרקו רואיז, שאילו הוא היה מושם במקומו הוא לא היה מתנהג אחרת, רק שהפעם, שלא כמו ב"קולו של הלב", זה אינו הרוצח שנכשל.

מרקו רואיז (תמונה באדיבות yes)

דיוויד טייט, שהיה שוטר שנתקל בהמון מעשי שחיתות וניסה להילחם בהם מתוך המערכת, חש הצדקה למעשיו לאחר שהוא איבד את אשתו ובנו בתאונת דרכים שטויחה במסגרת השחיתות הכללית. הטינה שלו כלפי מרקו רואיז, שהיה חברו למשטרה, נבעה מהגילוי שמרקו ניהל רומן עם אשתו (מערכות יחסים עם נשים היו נקודת החולשה של מרקו מלכתחילה), ומכך שלאחר תאונת הדרכים מרקו לא טרח לשמור על קשר ולא ניחם אותו מספיק על מות בנו. כדי ליצור את אותה סימטריה מתבקשת שתעמיד את רואיז במצבו, הוא ניהל רומן עם אשתו של רואיז וכך רכש את אמונה ויכול היה להעמיד אותה ואת כל ילדיה בסכנת חיים, וגם אחרי שאותה סכנה נוטרלה ומרקו רואיז הציל את חייהם, דאג לחטוף את בנו, ולהטביע אותו באיטיות בביתו באמבט. כשאיטיות המוות נועדה לאפשר לו ליצור עימות עם מרקו רואיז שבו מעשיו של מרקו יקבעו את גורל הבן לחיים או למוות.

בתחילה דיוויד מנסה לגרום למרקו לירות בבן ערובה שהוא מחזיק בתמורה לחשיפת מקום הימצאו של בנו שעדיין ניתן להצלה לכאורה, וכשהוא נכשל בכך, ומתברר שבנו של מרקו רואיז כבר מת, הוא מדרבן את מרקו לנקום בו ולהרוג אותו וברור שבכך הוא מתכוון להוכיח לו שהוא לא טוב יותר ממנו. העניין הוא שמרקו רואיז, למרות דבריו הראשוניים על כך שאנשים לא מתחילים להרוג אנשים כי החיים שלהם נהרסו, בהחלט נופל למלכודת של דיוויד טייט, ואם סוניה קרוס לא הייתה שם ולא הייתה מונעת ממנו בפועל להרוג את דיוויד טייט, הוא היה עושה זאת. ויותר מכך, גם אחרי ההתכנסות במחשבותיו בתקופת האבל של על בנו, הוא נותר נחוש בדעתו להרוג את דיוויד טייט, ולשם כך הוא אף כורת ברית עם ראש קרטל הסמים במקסיקו, ברית שהוא נמנע ממנה לאורך כל שנותיו במשטרה.  ונראה שהסדרה שולחת מסר בכך לגבי הבחירה בנקמה כאופציה שמגיעה עם מחיר שצריך לשלם אותו, מסר שמתחזק בפרקים שאחרי, כאשר מסתבר שהארגון מספק את הסחורה, ומאפשר למרקו גישה ישירה לדיוויד טייט במרפאת הכלא כדי להוציא את נקמתו לפועל, אולם מרקו הוא זה שמהסס פתאום, וחושב שדיוויד טייט צריך לחיות ולסבול והמוות הוא מוצא קל מדי עבורו, אבל מבחינת קרטל הסמים, התהליך כבר התחיל והכי בטוח לכולם הוא שהוא יסתיים, ולכן מישהו אחר מהארגון מוציא את דיוויד טייט להורג, כשבינתיים היושרה המשטרתית של מרקו רואיז נפגעת גם בכל החקירות שהוא קשור אליהן. 

כמו שראינו בשתי הסדרות יצרו סיטואציה דומה בה הגיבורים בסדרה מועמדים על ידי הנבלים בפני הבחירה להרוג אותם או לא, כשהבחירה להרוג תתפרש על ידי אותם נבלים כהוכחה לכך שמסע הנקמה שלהם היה מוצדק כי כל אדם אחר במצבם היה נוהג באותו האופן.

בסדרה "המנטליסט" המצב שונה במקצת כיוון שככל הידוע לנו, רד ג'ון לא ספג אובדן אישי שגרם לו לבחור במסלול ההרג, והסיבה שבשלה הוא נטפל למשפחתו של פטריק ג'ין, ורצח את אשתו ובתו היא כי פטריק ג'ין זלזל ביכולותיו בשידור טלוויזיוני, אולם זה לא אומר שאין בעימותים שהסדרה מספקת בין רד ג'ון ופטריק ג'ין השוואה בין השניים. ראשית, לגבי יכולותיהם כמנטליסטים, אנו יודעים שרד ג'ון מחפש להוכיח את עליונותו בתחום הזה לאורך כל הסדרה, והנושא נורא רגיש עבורו משום מה, אולם התחרות בתחום הזה לא מעניינת כלל את פטריק ג'ין, למעט הרצון לגבור עליו כדי להשיג את נקמתו.

בנוסף, במהלך הסדרה מראים לנו כי ייתכן שרד ג'ון חושב שפטריק ג'ין קורץ מחומר של רוצחים סדרתיים, ומבקש (דרך שליחים) לגייס אותו לשורת הארגון שלו. ניסיון שנכשל כמובן כיוון שהאדם היחיד שפטריק חפץ להרוג הוא רד ג'ון. השאלה עד כמה הניסיון הזה נבע מהמחשבה שבאמת הוא יוכל לגייס אותו, או מכך שהיה לו ברור שפטריק מתחזה כדי להתקרב אליו, והוא שיחק בו באותה הזדמנות, לא ברורה עד הסוף, כיוון שאנו זוכים לשמוע את דבריו של רד ג'ון רק מכלי שני ושלישי, והצד שלו הוא לא ממש חלק בסיפור הזה, אבל כן ידוע לנו שחלק מהאנשים שגויסו לשורות הארגון הרצחני שלו, אחרי שהרגישו שאין טעם לחייהם ונעשה להם עוול, עשו זאת כשהם אינם יודעים שרד ג'ון הוא האחראי לעוול הראשוני הזה.

™ & © 2013 Warner Bros. Entertainment Inc. All rights reserved

מה שעוד ידוע הוא שרד ג'ון אינו רואה עצמו כפוף לחוקי המוסר, בשל תחושת עליונות כלשהי, אולם יודע להשתמש בחוקים אלו כדי למנוע מאחרים מלפגוע בו.  וכך בפרק שבו הוא מוצא להורג על ידי פטריק ג'ין, לפני שזה קורה, הוא משתמש בעובדה שאנשים הגונים לא הורגים ללא משפט, ושפטריק ג'ין אדם הגון או כדבריו "אתה אדם טוב יותר ממני" כדי לנסות למנוע מפטריק ג'ין להרוג אותו. דבר שבאופן אירוני תורם לעובדה שהוא עושה רושם רע יותר משני הרוצחים הסדרתיים האחרים, ובכך "מצדיק" את הריגתו. כיוון שאם האדם היחידי בסדרה שיוצא נגד הריגה ללא משפט הוא זה שמבצע אותה הלכה למעשה על ימין ועל שמאל, ומתנגד לה רק כשהיא מופנית כלפיו, הרי שאף אחד לא ייקח ברצינות את הטיעונים שלו כנגד נקמה.

סיכום

השאלה האם הטלוויזיה משקפת מציאות, או יוצרת מציאות היא שאלה שאף אחד מן הסתם לא יודע לענות עליה באופן מספק, וכך למרות שמעניין אותי האם התמה החינוכית ב"קולו של הלב" היא תוצאה של המצוי או הרצוי במדינה שבה כמעט כל סרט שני או סדרה עוסקים בנקמה, או לחילופין מדוע מערכות החוק והסדר בארה"ב מתוארות ככל כך מושחתות, האם זה רק כדי לאפשר את חציית הגבולות של הגיבורים, או שיש בזה איזו מחאה כנגד מציאות בעייתית - אין לי שום יכולת לספק לשאלות האלה תשובות שאינן השערות שלי בלבד.

מה שכן ברור לי הוא שאנו נוטים להתייחס לגיבורים כגיבורים ולא כרוצחים גם לאחר שהם שולחים יד בנפש אויביהם, בעיקר כאשר מציירים אותם באופן כזה שבו ברור ששיקול דעתם תמיד ימנע מהם לפגוע בחפים מפשע בעליל, ושחוסר היכולת שלהם לסמוך על מערכת החוק והמשפט מוצדקת.

אני משאירה לשיפוטכם את ההחלטה אם לראות בשרטוט הדמויות הללו התבגרות של היצירה שמבינה שיש מצבים שבהם אי אפשר לנצח את הרוע בלי ללכלך את הידיים, או התדרדרות של דמויות הגיבורים שפעם היה ברור שהם טובים מהנבלים, כיוון שהם לעולם לא יחצו את גבול ההוצאה להורג ללא משפט והיום הם טובים מהם רק כי אנחנו חושבים שהסיבות שלהם להרוג אחרים טובות יותר. את השאלה האם לדעתכם לאופן שבו אנו משרטטים את דמויות הגיבורים שלנו בטלוויזיה יש השפעה על החברה אני כמעט ולא מעזה לשאול.