הממיר 26/7/14

10 הנותרים עונה 1 פרק 4 

בי ג'יי והאיי סי = בייבי ג'יזס והאנטיכרייסט? כי לא היה בפרק מיזוג אוויר ניכר לעין. ומה המשמעות של שם הפרק בנוגע לעובר בין 12 השבועות שברחמה של כריסטין? כריסטין שמה, הבחורה החשובה הזו, למקרה שפספסנו. אנשים מטורפים חולמים עליה חלומות נבואיים – "את הולכת מעל המתים. כולם בלבן". כך או אחרת, פרק יפהפה, בעיניי הטוב והמרגש עד כה. אחרי קודמו, שהתרכז בסיפור אחד שבעיניי לא היה מאוד מרתק ולא הצליח לחבר אותי אליו, הנוכחי מיד סחף אותי בחזרה פנימה. יש ב"הנותרים" כוח דווקא ברגעים קטנים ובפריסה המדודה שלהם על פני כמה סיפורים מצטלבים, והיו כאלה בשפע הפעם.

הדינמיקה של קווין וג'יל נהדרת בעיניי, במיוחד כאשר חברתה נוכחת (שזה כמעט תמיד), ואהבתי מאוד שקווין מיד חשד בה בגניבת הבובה, כלומר שהוא מכיר את הבת שלו מספיק טוב כדי לדעת שרמזה על אשמתה כשהתלוננה על הרעיון שלו להחליף את הבובה באחרת. אהבתי עד מאוד את הגילוי שהמתנה שלה תחת עץ האשוח נועדה לאמה, ולבי קצת נקרע לנוכח ה"אל תשכחי אותי" שחרות על המצית. אהבתי את הגילוי האגבי שטום אינו הבן הביולוגי של קווין ושאביו נטש. זה מסביר רבות על הייסורים שלו – אביו זנח אותו בילדותו ואמו בבחרותו. קווין אמנם גידל אותו ודואג לו, אבל כפי שאמרה ג'יל על בובת ישו התינוק – "אתה לא יכול פשוט להשיג חדש. זה מקודש". זה נכון בנוגע לכל תהום שנשארה בנפשו של כל אדם שאיבד מישהו.

הפרק שרטט יפה ומדויק את אותם אלמנטים בסיסיים שאהבתי בפרק הפתיחה של הסדרה,  המתח בין המשבר לבין האמונה, בין מי שנותר למי שנעלם, בין מה שנותר בהם למה שנעלם מהם. מבובת ישו שנגנבת ועד למסגרות שנותרות מיותמות מתמונות (מזל שבעידן הדיגיטלי יש בוודאי גיבוי לרובן). "אין משפחה", כותבת פטי לקווין. "כל מה שחשוב לגביך נמצא בפנים", מצהיר העלון הריק מתוכן שמגישות המעשנות בלבן לטום. אין אבא ואין אימא לטום, אין שיחה מוויין. אין את ישו התינוק, יש אחר, אבל אי אפשר להחליף. את הרכב ששבק חיים לקווין אפשר להחליף, והרי לו יש אחד נוסף בהישג יד – הטנדר שהשאיר לו צייד הכלבים המסתורי. קווין כמעט דורס באמצעותו כלב נוסף שפורץ לכביש. ואפרופו הישג יד, המצית שלורי השליכה מצוי טיפ טיפה הרחק ממנו, מהישג היד, פשוטו כמשמעו.

בובת ישו התינוק הוציאה מהדמויות את הלך רוחן. ג'יל וחבריה שמתעמרים בה ולבסוף מכינים אותה לשריפה, אבל לבסוף היא לא מסוגלת לירות בה את החץ. קווין שבתחילה מקל ראש בסמליות הבובה האמיתית, אבל לבסוף נמלך בדעתו ומחליט לאתר את הדבר האמיתי. כאשר הבובה מונחת על מפתן דלתו, הוא אומר לג'יל, מוקסם, "מצאתי אותו". I found him. לא it. אבל כאשר בובה אחרת תפסה את מקומה של המקורית כי לכומר הייתה אחת רזרבית, קווין זונח את הבטחתו לתושבים, משאיר את התחליף ומשליך את ישו התינוק מרכבו בצד הדרך. זו בסך הכול בובה. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

9 ילדי האנרכיה עונה 6 פרק 6

הו, SOA, כמה אני אוהב כשאת גורמת לי לאושר, וזה קרה מספר פעמים לאורך הפרק: האיחוד עם בובי והגילוי על מה שתכנן מתחילת העונה, חזרתה המפתיעה של ונוס ואן-דאם, סצנת הסיום עם השוטרים המושחתים והרכיבה הקבוצתית אל עבר התחלה חדשה.

פיצוץ המועדון היה אמור להיות מכת המחץ שתמסמס את סאמקרו אל מתחת לאדמה, אבל הנחישות של ג'קס וחבריו הובילה אותו לביצוע המהלך שחיכה לו זמן כה רב. כמה סמלי שהאופנוע של ג'ון טלר נותר חרוך בין השיירים המפויחים, כמו גם השולחן העתיק שהיווה את מוקד המועדון לאורך עשורים, ואילו בנו החליט לעשות את מה שכשל לבצע והוציא את המועדון על כל סניפיו מהברחות הנשק. לא רק זאת, השולחן היה סמל לאידיאל שמת עם ג'יי.טי. והושחת ע"י ממשיך דרכו, וכשקליי סוף סוף מחוץ למועדון וכמעט כל מקימיו מתים, ג'קס יכול להתנער מריקבון העבר ולהתחיל מחדש.

בתקווה שזה יעבוד, כמובן. האופטימיות הייתה שם לאורך הפרק, בקבלת התכנית של ג'קס בזרועות חמות, ולאחר מכן בחשיפה של בובי: הוא בילה את השבועות האחרונים בגיוס חברים חדשים ואמינים שיסייעו להעמיד את הסניף על הרגליים (חוץ מקווין מ"שיימלס", שהפיצוץ גרם לו לחזור לשטויות של הגלאגרים). נכון שג'קס מחייך לא מעט, אבל בפרק הנוכחי זה היה כ"כ מוצדק ומקסים.

רוזוולט הצליח להכניס היגיון לראשה של פיטרסון והתרמית של טוריק התמוטטה עם מותו. כתוצאה מכך, טארה סומנה כמטרה אך סירבה לעסקה, משום מה (היא רוצה להתגרש מג'קס ולקחת ממנו את הילדים כשתלך למאסר, אבל לא להעיד נגדו ולמנוע את סבלה?) פיטרסון הייתה נתונה זמן רב מדי למסכה שהקנתה לה מראה נוצץ בסביבה התובענית בה היא עובדת, והנפילות האחרונות דחפו אותה להיפטר מהפאה המטופשת אחת ולתמיד, להוריד כפפות ולהילחם באגרסיביות.

אחרי ההופעה החד-פעמית הגדולה מהחיים של וולטון גוגינס, מתקבל על הדעת שיחפשו דרך להחזיר את ונוס ואן-דאם לסדרה. הפעם זה היה ההפך הגמור משטותי ומגוחך, והסיפור העצוב שלה נגע לליבה של ג'מה. לא ממש ברור מה התכנית לגבי השתיים, למעט הפיכתן לחברות. כל עוד ונוס פה כדי להישאר, שיהיה. (תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

9 מחשבות רצחניות עונה 1 פרק 7

בפרק הקודם דובר בתומס ובקתרין כאילו שניהם בתהליך של התדרדרות לעבר הפיכתם לרוצחים חסרי שליטה, תומס עם אחיזת הסכין מעל ראש בנו, והפחד של אשתו מהתחרפנותו כמו שקרה לאחיו, וקתרין עם מה שכתב עליה תומס, שזו לו הפעם הראשונה שהוא צופה בתהליך של הפיכת אדם לרוצח, מכיוון שבדרך כלל הוא מגיע לזירת הפשע ומאבחן מה הוביל את הרוצחים להיות מי שהם אחרי התהליך, אבל כעת הוא צופה בה במהלך התהליך הזה, והוא סבור שהצעד שהיא נקטה של הריגת הרוצח הסדרתי שחטף אותה נבע מכך שהיא רצתה לבדוק האם היא מסוגלת לחיות אחר כך עם עצמה, כצעד הכנתי לרצח שהיא באמת רוצה לבצע, והתשובה שלה לפי ראות עיניו היא כן, היא יכולה. הפרק הזה התחיל כשהוא ממשיך את הקו הזה עם הצד האפל של קתרין ותומס, אבל הסתיים דווקא בסוג של ריפוי, ובהתקרבות הדמויות לצד המשפחתי המואר יותר.

הגילויים המטרידים על ילדותו של תומס היו מרתקים ועשויים היטב, והיו החלק הטוב בעלילה המשפחתית שלו, פחות אהבתי את השיחה שלו במכונית עם ג'ון על יצירת מקום בטוח שבו שניהם יוכלו לדבר, במיוחד לאור העובדה שהוא דיבר יותר ממה שהוא נתן לג'ון לדבר, ושהוא טרח לסמן לו את הגבול העתידי עם ההודאה שאחיו בכלא על רצח וכו', דבר שגרם לי לתהות האם הוא מוצא מסילות ללבו של הילד, או אולי בעצם שותל בו מחשבות מטרידות לגבי מי שהוא והמסלול שלו, מחשבות מהסוג שטורדות גם את מנוחתו. וגם הסיום שבו הוא מגיע אל אשתו בבית החולים כולו נחישות להיות שם עבור משפחתו היה עשוי בקיטשיות מה, אך זו בעצם הביקורת היחידה שיש לי על הפרק, כיוון שהחלק של קתרין היה מעולה. הדיון שהפרק עשה בחלק האפל שלה היה בהשוואות בינה לבין הרוצח הסדרתי של הפרק עם אותו מעקב שלה אחרי משפחתו של בן זוגה לסקס, שהיה בו משהו סטוקרי די דומה לאופן שבו אותו רוצח השקיף על בני המשפחה לפני שהוא השתלט להם על הבית ו"הפך" את עצמו לאב המשפחה. הרצון הנואש של קתרין ושל הרוצח להיות חלק ממשפחה מושלמת, והכאב שלהם על כך שהם לא הובילו את שניהם לכיוונים לא בריאים בעבר והפרק מדגיש את הדמיון הזה בין שניהם. אך הפרק גם מפגיש ביניהם מפגש, שמהווה כמובן את שיאו של הפרק ומצליח לשלוח את קתרין לצד מואר קצת יותר.

ואני מתכוונת כמובן, לאופן שבו קתרין נכנסה לתפקיד האימא המגוננת, האימא שלה מעולם לא הייתה, והיא חיה את הפנטזיה של אם המשפחה שמי יודע אם תהיה לה, לא פחות משהיא פרנסה את הפנטזיה של הרוצח, קלואי סביני שיחקה את הסצנה הזו באופן מושלם, ומעולם לא חשתי רצון לחבק את הדמות שלה כמו שהרגשתי בסצנה הזו. סצנה,  שלא רק שוחקה מעולה, והתסריט שלה היה מעולה, היא גם הסתיימה באופן הכי קתרזיסי שיש. ברגע שבו הרוצח תוהה האם הוא בגן עדן שולחת אותו יריית צלף סבלן לעולם שכולו טוב, אם כי יש לקוות שקצת פחות טוב עבורו. וקתרין של אחרי אותה הצלחה, היא קתרין שהיא כבר מספיק חזקה כדי לשלוח את בן זוגה לסקס חזרה לאשתו ולמשפחתו, ואפילו חזקה מספיק כדי להתמודד עם אמה על כך שהיא לא הגנה עליה כמו שאימהות צריכות. איזה פרק נהדר! (אורלי)

8 המלוק גרוב עונה 2 פרק 1

על פי עונתה הראשונה של הסדרה, הייתי מגדירה אותה יותר מכול כסדרת אווירה, כזו שאו שנכנסים אליה וזורמים עם העלילה הפנטסטית על כל חוסר ההיגיון שבה, או שלא. עליי האווירה הפנטסטית הזו עבדה משום מה, והחיבור בין אנשי זאב צוענים, ערפדים שאף אחד לא מבהיר בדיוק את מהותם, עיר שמסוגלת לקבל באדישות כניסה להריון ממלאך, ותעלומה מתמשכת, החזיק אותי קצת מהופנטת עד לסיום העונה שבו חלק מהדברים זכו להסבר רציונלי יותר, וחלק נותרו פנטסטיים כשהיו ולא הכי הגיוניים גם בגבולות הפנטזיה .

קשה לי להסביר את השינוי, אך האווירה בפרק הראשון של העונה השנייה הרגישה לי מאוד שונה מהעונה הקודמת, כאילו הגבול בין הפנטסטי לרציונלי הרבה יותר ברור ומוגדר, הדמויות הרבה יותר ברורות, המיקוד עבר למספר דמויות מצומצם יותר, ואפילו התעלומה שאתה הפרק נפתח, האיש במסכה שמביים שריפות ביתיות, נראית הרבה יותר רציונלית מהתעלומה של העונה הקודמת שגם נפתרה באופן פנטסטי. זה לא בהכרח דבר רע, כיוון שפתרון רציונלי יכול לשרת את ההיגיון של הסיפור, שבינתיים נשמע די מעניין, ועדיין יש סודות מהעונה הקודמת שצריכים להתברר, ומערכות יחסים לא פתורות, והפרק בהחלט עורר סקרנות אבל מצד שני, זה גם הרגיש קצת פחות מהפנט מהפרק הפותח של העונה הקודמת, ויותר שאריות של העונה הקודמת מאשר סיפור שיכול להחזיק עונה שלמה בפני עצמו. בינתיים נהניתי. (אורלי)

6.5 שרלוק עונה 3 פרק 3

עד מחצית הפרק ממש נהניתי הרגשתי עניין, מתח הנאה והכול זרם. הצרימה הראשונה מבחינתי הגיעה ברגע שבו מרי מאיימת על מגנוסון, את העובדה שמרי בעלת עבר עשיר וסודות אפלים לא הייתה לי בעיה לקבל, ציפיתי לזה במובן מסוים, כי כמו שאמרו כאן בפרקים הקודמים היא נבנתה באופן מושלם מדי. אבל את ההיגיון שבו הסבירו את פעולותיה במקום לא הצלחתי להבין.

ראשית, איך בדיוק איך נכנסה? לא הוסבר לנו אבל היינו צריכים להאמין שהייתה לה תכנית טובה יותר מזו של שרלוק לכניסה שלה בהתבסס על אותם נתונים של ידידות שלו עם ג'נין. ואני אומרת תכנית טובה יותר מזו של שרלוק כיוון שהנוכחות שלה במקום לא הייתה ידועה לג'נין שלא ידעה שהיא התוקפת שלה. (אם ג'נין הייתה יודעת על נוכחותה במקום ולא חושדת בה בתקיפה היא הייתה לפחות צריכה להיות סקרנית לגבי איך היא הצליחה להתחמק מהתוקפים שלה, ולא נראה שלמישהו חוץ משרלוק ומגנוסון היה מושג על נוכחותה של מרי שם)

שנית ההסבר של שרלוק לקראת סוף הפרק שהיא בעצם לא ירתה במגנוסון כיוון שהיא ידעה ששרלוק וווטסון בבניין והיא לא רצתה שיחשדו בווטסון ברצח, טיעון נהדר עד שנזכרים שהיה עוד מישהו שהיא כבר הרגה בחדר ההוא, עוד לפני שווטסון ושרלוק הגיעו ולמה אף אחד לא חשד בווטסון שהוא ירה בו? אבל כן היו חושדים בווטסון שהוא ירה במגנוסון? הרי ברור שהיה עדיף לה להרוג את מגנוסון מאשר את שרלוק (אלא אם כן זו לא הייתה התכנית שלה מלכתחילה להרוג אותו, אלא לנסות להביא אותו למסור לה את כל הראיות שברשותו נגדה במקרה שגם היא חשבה שהן נמצאות היכן שהוא בכספת, אבל אז זה אומר גם שטיעון ההגנה של שרלוק בעדה אחר כך לא תקף)

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il