הממיר 5/7/14

10 הנותרים עונה 1 פרק 1

מתישהו כש"שובר שורות" נגמרה צייץ דיימון לינדלוף בטוויטר משהו על הפינאלה המצוינת. הוא מן הסתם לא העלה בדעתו שהשבח התמים הזה יקים מרבצם שוב את כל שונאי הסוף של "אבודים", ואת שונאיו של לינדלוף עצמו. "תלמד מ'שובר שורות' איך לסיים סדרה" הייתה התגובה העדינה הרווחת, אבל רוב המצייצים – והיו המון – היו משולחי רסן בהרבה, עד כדי כך שלינדלוף לא יכול היה עוד וסגר את החשבון שלו בטוויטר. או זו לפחות הסברה הרווחת לסיבת הסגירה.

זה קרה ב-14 באוקטובר האחרון, לא תאריך מקרי, מסתבר בדיעבד. כידוע למי שצפה בפרק הבכורה של הסדרה החדשה שלו, שעלתה השבוע ב-HBO ואצלנו ב'כן' – ב-14 באוקטובר ב"הנותרים" נעלמו 2 אחוזים מהאוכלוסייה כלא היו, והותירו מאחור את משפחותיהם וחבריהם תוהים, מבולבלים ואבלים. לינדלוף ניצל את התאריך הקוסמי וצייץ את ציוצו האחרון שרק עכשיו הופך להיות מובן: "After much thought and deliberation, I’ve decided t", כאילו הוא עצמו נעלם באמצע המשפט (אבל בכל זאת מישהו לחץ על "שלח").

"הנותרים" מבוססת על הספר באותו שם של טום פרוטה, אבל קל מאוד להבין מדוע לינדלוף חבר אליו ליצירת הסדרה הזו. הדמיון ל"אבודים" כה ניכר ומצוי על פני השטח – בעברית אפילו השמות לא כאלה רחוקים, או לפחות עשויים להתכתב זה עם זה – עד שאפשר לחשוב שלינדלוף רואה בסדרה החדשה הזו הזדמנות יחסית קלה לתיקון, בהתחשב בעובדה שהוא מתבסס על ספר ויודע בדיוק מראש את כל הסיפור.

ב"אבודים" אלה היו ניצולים שהתמודדו עם התרחשויות על טבעיות באי מוזר שמטוסם התרסק בו. ב"הנותרים" אלה תושבי עיירה קטנה המתמודדים עם תרחיש על טבעי שבמסגרתו איבדו רבים מיקיריהם – אמנם מקרה שהשפיע על כל העולם, אבל ההתמקדות בעיירה הקטנה ובתושביה הופכת גם אותה למעין אי. גם בו יש התרחשויות ביזאריות שחלקן קשור לחיות, חלקן קשור לאנשים אניגמטיים ומבשרי רעות שאולי יש ואולי אין להם כוח יוצא דופן, והן נחשפות בפנינו בהדרגה מרתקת בפרק הפתיחה. ב"אבודים" מגלים הניצולים שהאי מאכלס בו אנשים נוספים, 'האחרים', קבוצה חידתית עם אג'נדה משלה. ב"הנותרים" העיירה מתמודדת עם אחרים משל עצמם, כת מוזרה של אנשים שותקים הלבושים לבן ומעשנים בשרשרת (אולי אפשר לקרוא לכת בחיבה 'מפלצת העשן'), שלא ברור מה בדיוק הם רוצים מלבד העובדה שהם מאשימים את אלה שנותרו מאחור ו"מעשנים כדי שהם יזכרו". ב"אבודים" היה עיסוק גדול באמונה מול מדע ואף כאן רואים ניצנים ברורים לכך (התפילה בכיתות, הפולמוס בטלוויזיה, ציטוטים מהכתובים). ב"אבודים" העיסוק המרכזי היה בדמויות וכך קורה גם אצל "הנותרים".

וכמו במקרה של אז, גם הפיילוט של "הנותרים" הדוק, אניגמטי ומעולה. לאט לאט הוא חושף בפנינו את עולמה של העיירה, את הקשרים בין האנשים (עוד אלמנט "אבודימי"), ואת הסוריאליזם העצוב הניצב בבסיס חייהם של האנשים האלה (מכאן והלאה ספוילרים לפרק הפתיחה). "אני חולם?", שואל גיבור הסדרה, קווין גארבי מפקד המשטרה [בגילומו של ג'סטין ת'רו, שהיה ג'סטין האהוב למשך כמה פרקים ב"מחלקת גנים ונוף". לא קלטתי שם את האפיל הגדול שלו והקסם שהילך על הדמויות, אבל כאן אני סוף סוף מבין.], באחד הרגעים האהובים עלי בפרק. הצבי הזה ליווה אותו כפוחלץ על הדשא של בעלי הכלב שסירבה לקבל את גופתו, ואז כאשר קווין יצא מביתה הפוחלץ נעלם. מאוחר יותר הוא חלם שהוא דורס צבי והלה מפרפר תחת גלגליו בשעה שצבי אמיתי נכנס אליו למטבח וזרע הרס. ולבסוף כמובן נאלץ גארבי לחזות בלהקת הכלבים שטורפת את הצבי.

"אבא שלי לא יירה בכלב", אמרה בתו לילה לפני שעשה זאת. היעלמות שני האחוזים שינתה כליל את חייהם של הנותרים, כמובן, והחדירה אווירה קשה של אפוקליפסה ממשמשת. חלק רואים בכך את התגשמות נבואת ה-Rapture, יום הדין במיתולוגיה הנוצרית שבמסגרתו עולים הטהורים כדי להיפגש עם האל, בשעה שהנותרים מאחור ייוותרו עם מעין גיהינום עלי אדמות. אווירת סוף העולם הזו ניכרת במיוחד אצל בני העשרה, שאוכלים, שותים, עושים קוק ומזדיינים כי מחר נמות – אלמנטים פרועים שראינו אצל מספיק בני עשרה טלוויזיוניים בעבר, אבל במקרה הזה סוף סוף נראים הגיוניים. ובמקביל להם אחד מהנותרים נראה מנהיג מעין כת משלו ושועי ארה"ב מגיעים אליו כדי שיעשה להם משהו שיעזור להם להתמודד. "זכרו כי שלוש שנים, יומם ולילה, לא חדלתי להוכיח כל אחד ואחד בדמעות", הוא מצטט ממעשי השליחים. "תקופת החסד נגמרה, טום, הגיע הזמן ללכת לעבודה".

האמת, סיפור המסגרת הזה מעניין אבל פחות. ראינו כמוהו אחרים בטלוויזיה גם ב"אבודים" וגם בסדרות שניסו לחקות אותה ללא הצלחה לאחר מכן ("יריחו" היא העיקרית שעולה בדעתי). ההבדל הוא ש"הנותרים" מצליחה בפרק הפתיחה שלה לאחוז בידו של הצופה ולהוביל אותו באופן כמעט מושלם. סיבה מצוינת להגיע גם לפרק הבא. (yaddo  מבלוג קפה + טלוויזיה)

9 קומיוניטי עונה 5 פרק 7

יפה עשה הפרק הזה שהתמקד ביחסים בין הדמויות. ליתר דיוק, ביחסים בין שתי דמויות בסיסיות לשתי דמויות מחוץ לחבורה המקורית: המקרה הראשון הוא ג'ף מול דאנקן, משהו שאולי היינו צריכים לקבל מזמן, פרק העוסק בחברות שלהם הקיימת עוד לפני שהתחילה עלילת הסדרה, אבל גם כאן זה היה במקום. וכיאה לאווירת הרה-פיילוט, הוא השיב אל פני השטח את חשקו של ג'ף בבריטה (אם כי הפקרתה לחיזוריו של דאנקן לא הייתה חברית כלפיה כלל וכלל). להמשך קריאה: (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

8.5 קוד שרוף עונה 1 פרק 4

"קרוב למתכת" הוא שם הפרק הנוכחי, אך באופן אירוני "קוד שרוף" השם שנבחר להיות תרגום שם הסדרה בעברית מתאים לו לאין שיעור. שכן חלק גדול מהפרק מוקדש למאמצים לשחזור הקוד שקמרון כתבה ושהדיסק הקשיח שבו הוא היה שמור נשרף, כמו גם הדיסקים לגיבוי. זה היה גם הפרק שבו הכי התחברתי לעלילה ולדמויות, ואפילו לכאלה שבפרקים הקודמים ממש לא הצליחו לעשות את זה, אפילו שנראה היה שהתסריטאים ממש מתאמצים לאפיין אותן כדמויות "צבעוניות" אבל באופן מסוים זה הרגיש מתאמץ מדי.

עם תחילת הפרק אנו מבינים שג'ון בוסוורת הבוס של החברה מרגיש מאוים על ידי ג'ו ובצדק, מישהו נותן לו לשאת באחריות למעשים שאין לו שום חפץ בהם, והאמירה שלו לנתן שהוא עדיין הבוס, גורמת לי לחוש שותפה לצערו, כיוון שאפילו אם הוא אינו איש חזון, זה ברור שזה לא קל לו לראות את פרי עמלו מתפתח באופן שהוא אינו מבין ואינו חפץ בו. אולם עד סוף הפרק רגשותיי כלפי ג'ון מתחלפים מהבנה לבוז, הדרך שבה הוא בוחר להראות לג'ו מי הבוס, ושיסוי השוטרים בו, גורמים לי לחשוב על הסצנה בתחילת הפרק שבה אנו שומעים אותו מאזין מרחוק לירייה שבה הורגים את הסוס, ולהשוות אותה לזו שבה ג'ו פוגע בארמדיל ולחשוב על כך שחוץ מזה שכמעט בכל פרק הורגים בסדרה הזו חיה כלשהי, ההבדל בין ג'ון לג'ו הוא ההבדל בין מי ששולח אחרים לבצע את העבודה השחורה עבורו, לבין מי שמבצע אותה במו ידיו. כמו גם ההבדל בין מי שכוחו בכוח הזרוע, לבין מי שכוחו בתחבולות, במובנים מסוימים גם בלי לדעת איך יסתיים מאבק הכוחות ביניהם נראה שאנו יודעים איזה כוח ידו על העליונה בימינו.

ג'ו היא אחת הדמויות שהגזימו אתה לדעתי בינתיים, היא בעלת היסטוריה מפוקפקת, עבר חידתי, לא בוחלת באף מעשה מיני עם אף מין כדי להשיג את מטרותיה, ולקדם את חלומה, ויכולה לתכנן קדימה באופן מאוד מניפולטיבי וחסר התחשבות בזולת.  ובכל זאת ברגע שבו הוא הוכה על ידי השוטרים, פתאום הרגשתי שאני מעדיפה את השיטות שלו על פני אלה של ג'ון, ואני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה בסדרה שחשתי כלפיו איזה רגש חיובי.

קמרון היא דמות אחרת שנראה לי שהגזימו אתה, כל כך חכמה מצד אחד – הקוד שהיא כתבה הוא פשוט שירה-  וכל כך מטומטמת מצד שני, להיעלב עד כדי כך ממה שמספרת לה ילדה קטנה שהוריה אמרו עליה עד שהיא חייבת להתגנב לבית שלהם במחשבה להזיק להם איכשהו, לפחות לא נתנו לה לסיים את משימתה הנקמנית הקטנונית.

אל גורדון ודונה הרבה יותר קל להתחבר, האהבה שלהם למקצוע והאחד לשני, הפחד מלחלום בגדול, אבל הקושי לוותר על החלום. דונה הייתה מקסימה באופן שבו היא התנהלה בפרק גם בשחזור הדיסק, וגם בגילוי על כך שזו הייתה מניפולציה של ג'ו, וגם בכך שהיא בחרה לספר לגורדון את האמת ולא להסתיר ממנו, וקטע הסיום בין גורדון לג'ו היה מוצלח מאוד בעיניי. (אורלי)

8.5 ילדי האנרכיה עונה 6 פרק 3

בתגובות לדיון על הפרק הקודם כתבתי שהסיפור של בובי לא מעניין והכותבים לא יודעים מה לעשות אתו. מזל שלא הבטחתי לאכול כובע, אה? נראה שלבובי יש תכניות גדולות יותר מאשר להקים קבוצה חדשה של נוודים. לדעתי (כפי שניתן להבין, אי אפשר לסמוך עליה, אז קחו את זה בערבון מוגבל) הוא לא רק מתכנן להקים סניף חדש, אלא מתכוון להחליף את הסניף המתפורר וחסר התקנה של צ'ארמינג. לא בטוח איך זה אמור לעבוד, אולם ייתכן וגיוסם של חברי סניפים אחרים (ביניהם קווין מ"שיימלס") איכשהו יביא למועדון החדש בהנהגת בובי תמיכה מאותם סניפים.[1]

האם הגיע הרגע של טיג לשלם על חובו לאנשיו של פופ? בניגוד לסדרה אחרת שמשודרת בימים אלו, אני מתקשה להאמין ש-SOA תשאיר את טיג בחיים בסוף הפרק רק כדי להרגו בתחילת הפרק הבא. הוא בטח הולך לסבול או להפיל את ג'קס, שרקם את התכנית להריגתו של פופ. גם ככה הוא נבגד ע"י "אחיו" ועומד למות, אז מה יש לטיג להפסיד?

צ'ארלי (פיטר וולר) הפתיע אותי בפגישה עם האיראנים. לא בטוח שקו העלילה הזה אכן הסתיים, אבל נראה כי היריבות האמיתית שנולדה פה היא בין ג'קס לבין שותפו החדש, על רקע משולש "רומנטי" דפוק. לא יודע למה ג'קס סינן את השיחה מקולט; הרי היא מנהלת בית בושת, אין ביניהם שום מחויבות ויש לו אישה בבית. אישה בהריון, כנראה.

כן, כנראה. התרגיל של וונדי עם ג'מה מסריח כמו תכנית משותפת עם טארה. בקשתה להישאר מחוץ לתסבוכת המשפחתית לפני שני פרקים וטענתה בפני ג'מה שהיא לא יודעת שום דבר על בקשת האפוטרופסות של טארה, עשויים להיות דרך להוריד את ג'מה מהמשמר. לא יודע מה טארה מתכננת, אבל זה נשמע כמו משהו גדול יותר מכוונה להתגרש ולעזוב את צ'ארמינג.

לקליי יש יותר נשמות מחתול. מוות ודאי בהזמנתו של אוגוסט עם העברתו לחצר הכלא, בלי הגנה של טוריק וקבלת גורלו על עצמו – ובכל זאת קליי ניצל. שוב. אני משער שההשפעה של אוגוסט הרבה יותר קטנה מזו של הבוס הקודם, לכן מנהיג קבוצת השחורים בבית הסוהר החליט להתעלם מהזמנת הרצח. אולי זה מפני שלבחור יש עניינים יותר דחופים וחשובים לטפל בהם בין כותלי הכלא מאשר סגירת חשבון של מישהו מהעולם החיצון. אם המחיר על חייו של קליי הוא רצח של מנהיג ארי, ישיבה בצינוק ובטח החמרת עונשו, איך אפשר לסרב?

אוי, טוריק, טוריק. זהו, רשמית הוא התעלה על כל איש חוק מושחתמעוות שהופיע בסדרה עד היום. ג'ון סטהאל מי? טוריק יותר גרוע מהפושעים האמיתיים. זיוף חתימה היה כלום. ירי בשוגג בזונה שאירח בחדר המלונית שלו הוביל להריגתה, וברגע שטוריק התחיל לטפל בגופה הבנתי בדיוק מה הוא מתכנן: לזייף ראיות שיובילו את הרצח לנירו, וכך למנף אותו להשתנקר על סאמקרו (מוקדם יותר טוריק שתל בראשה של הפרקליטה המחוזית את הרעיון שנירו מתעלל בבחורות שלו). אפשר להטיל את האשמה החלקית בג'קס שאיים על טוריק, אבל טוריק מלכתחילה היה שרוט ומכוון על המטרה.

[1] יודעים מי היה יכול להתאים לסניף כזה? אופי. אבל במקום זה הוא מת ועבר לעולם של סדרות שמתבטלות אחרי עונה אחת בלבד. (תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

8 קומיוניטי עונה 5 פרק 6

קצת מצחיק לראות את מצבת הכוכבים האורחים בפרק שאחרי עזיבת טרוי. אל ג'ון אוליבר וג'ונתן בנקס הצטרפו הפעם נייתן פיליון, פאג'ט ברוסטר החמודה ("מחשבות פליליות", "הף") ורוברט פטריק. זה נראה כמו ניסיון למלא את החלל שהוא הותיר אחריו, והגם שאי אפשר לומר שהפרק נכשל בכך, הוא עדיין לא בדיוק היה כלב שמן. נפתולי הבירוקרטיה היו חביבים אבל לא ממש הצחיקו כפי שהיו יכולים לעשות (הדבר היחיד שממש צחקתי ממנו בקול רם היה ממש לפני הפתיח, כאשר אנני תלתה כוכב על הקיר, בקעה בו חור וציפור עפה מתוכו), ובכל זאת אני ממש מברך על כך שהפרק עסק בגרינדייל והקנה תחושה של שגרה. ועניין הכלב השמן היה מאוד חמוד. להמשך קריאה (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

8 קומיוניטי עונה 5 פרק 8

שיחה עם ידידה גרמה לי לתהות מה ההבדל מבחינתי בין 'מדע מטבעות תוך עכוזי בסיסי', הפרק השלישי לעונה שלא אהבתי, לבין הנוכחי שכן. שניהם אפלים במידה כזו או אחרת, שניהם – כמו רבים אחרים לפניהם – שואבים את גרינדייל שוב למערבולת פסיכית ומופרכת, מנותקת לחלוטין מהעולם האמיתי. ההבדל המשמעותי בעיניי הוא שחשתי שהפעם יש ערך מוסף. שמערכת הפופולאריות החדשה הזו הופכת על פיה את הסדר הקיים של הדמויות, מה שבעיניי היה מעניין ומחוכם. בניגוד לבנדיט החריץ, במקרה הזה הרגשתי שכל ההפיכה הגיעה מתוך ניסיון לבחון מה היה קורה לו ערכי הפופולאריות של החבורה היו משתנים, ולמעשה הגימיק צמח מתוך הצורך להעלות את הנושא, בעיקר בכל הנוגע לשירלי שנדחקה לשוליים בעונה הנוכחית (ואף ציינה זאת בעצמה במרמור בפרק הקודם). הגם שהמופרעות של הפרק ייחודית לגרינדייל, הנושאים בו אוניברסליים ועדכניים – שוב, בניגוד למטבעות בעכוז שלא ייצגו שום דבר מלבד דאחקה ריקה ולטעמי לא מצחיקה. אין כמו עולמה הפרוע של גרינדייל כדי לאפשר הגשמה ממשית של חזון כזה, שינוי בהיררכיה חברתית בהתאם לחזות דיגיטלית המבוססת על דירוג – טעימה אפשרית קטנה מהתממשות לייקים ודומיהם בעולם האמיתי. היחידה שעולה בדעתי ויכולה לעשות את זה היא "סאות' פארק", שאכן חשבתי עליה במהלך הצפייה, לראשונה בתולדות "קומיוניטי". להמשך קריאה (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

8 קומיוניטי עונה 5 פרק 9

כמו תמיד אחרי פרק היי-קונספט, מגיע אחד "רגיל" מהסוג החביב עלי. כך היה גם הפעם, פרק משעשע וכיפי, אבל גם קצת נשכח. מה שבכל זאת ייזכר בו, והיווה עבורי את ההיבט הכי מוצלח בו, הוא שוב עאבד. גם הפעם הוא מייצג את ניסיונותיה של "קומיוניטי" להתמודד עם לכתו של טרוי; "אני רק יודע שהוא ללא ספק השאיר איזשהו ואקום", כדבריו של אנתוני אדיסון המוזר, שמזכיר את דן הרמון אפילו יותר מכפי שעאבד מזכיר. גם ניסיון טכני לחלוטין להשיג תחליף לטרוי הופך לדיון על מהותו ועל חשיבותו, ואני ממש אוהב את זה ששמו צף ועולה פעם אחר פעם, כי טרוי אכן היה מהותי וחשוב (הרבה יותר מפירס, לצורך העניין). להמשך קריאה (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

8 קומיוניטי עונה 5 פרק 10

כבר למראה שם הפרק, כשנתקלתי בו מספר ימים לפני ששודר, חששתי משידור חוזר. לא של הפרק "מבוכים ודרקונים" המקורי , אלא של "פוליגרפיה שיתופית" הכה-פושר מהעונה הנוכחית, שהיווה אף הוא מעין המשך לפרק מופלא מהעונה השנייה. היה לי ברור שזה חלק ממרכיביה הבסיסיים של "קומיוניטי", בהיותה סדרה שמפרקת לגורמים את תרבות הפופ; מן הסתם גם נושא הסיקוולים יקבל טיפול, ולו ברובד משני, אבל על הנייר זה נראה כמו ניסיון לחזור לימי תהילה כלשהם בפעם השנייה בתוך זמן קצר. להמשך קריאה (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

7 החץ עונה 2 פרק 20

יש לי בעיה לסכם את הפרק הזה. החלק הכי טוב ומשמעותי התחולל במהלך חמש הדקות האחרונות, וקדמו לו כארבעים דקות משעממות ובנאליות.

היה צורך לפתור את הבעיה עם רוי הארפר, אבל גם בסוף הפרק היא נותרה פתוחה. המיראקורו עשה לו נזק בל ישוער, מניסיון הריגתה של ת'יאה ועד רצח השוטרים באמצע הרחוב. הטריפ הרע שרוי היה נתון בו העלה בי – ובטח גם בצופים אחרים שמכירים את הקומיקס – זיכרונות רעים (תודה שלא שיחזרו את הסצנה הזו מ-(Justice League: Cry For Justice.

בינתיים היחסים בין אוליבר ומוירה הפשירו כמעט לחלוטין, כשהוא תומך בה במרוץ לראשות העיר בו היא מובילה ומניא אותה מפרישה; מוירה מצידה מודה בפני בנה שהיא יודעת את סודו, וידעה זאת בערך מאז ערב האסון שהומט על העיר בשנה שעברה, מעודדת אותו להמשיך במעשיו למען סטארלינג סיטי. בה בעת, פלאשבקים לתקופה שקדמה לשהותו של אוליבר על האי חושפים את אחד הסטוצים הרבים שהיו לו בצעירותו, שהוביל להריון לא רצוי. כדי להגן על בנה, מוירה שיחדה את הצעירה ההריונית נטולת השם כדי שתשקר לאוליבר, תספר לו שהפילה ותעזוב את העיר. (הימורים: קונור, רוברט או שם חדש? מה הסיכויים שנראה את הבחורה האלמונית ובנה הקטן בסנטרל סיטי, עירו של הפלאש? האם סלייד יודע על קיומו של הילד ומתכוון להשתמש בו? כל זאת ועוד, בפרק הבא של "מגרש ביתי".)

רגע לפני שמוירה עומדת לספר לאוליבר ות'יאה שמלקולם בחיים (או איפה היא החביאה יהלומים, אבל סביר להניח שזו האפשרות הראשונה) רכב מתנגש בלימוזינה שלהם ואוליבר מתעורר לשחזור של סצנת הבחירה בין שרה לשאדו. עם כל הכבוד לסלייד ולחשיבות המאורע, זה הרגיש לא במקום ופגע בנרטיב (הלא מוצלח מלכתחילה) של הפרק, בייחוד כשסלייד לא עשה הרבה חוץ מלרטון ולהעצים את כוחו בשבועות האחרונים. למה לפעול דווקא עכשיו? אולי מפני שמוירה מובילה על המועמד שלו?

מרגע שת'יאה ומוירה עמדו בפני סכנת חיים, היה ברור שמוירה היא זו שתמות, וגם לא הופתעתי שהיא התנדבה. הפלאשבקים הראו שהיא מוכנה לעשות הכול למען ילדיה. בנוסף לכך, זה יהווה תירוץ לשובו של מלקולם, בין אם כדי לחבור לבתו או לנקום את מותה של מוירה, אם בכלל אכפת לו. אם אוליבר לא יספר לת'יאה את האמת בפרק הבא, אחרי כל מה שנאמר על שקרים ואמון, מגיע לו לסבול בידיו של סלייד. (מי עוד נותר בסביבתו שלא יודע את סודו? רק ת'יאה וקוונטין, אבל זה מבחירה - ולא אופתע אם הוא חושד אך מתעלם.(

(תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

7 הרודן עונה 1 פרק 1

על פניו, הסדרה הזו אינה כוס התה שלי, כיוון שכשאני שומעת משפחה שטוב לה בארה"ב ופתאום היא נקראת לשוב לאיזו דיקטטורה דמיונית בארץ ערבית מומצאת כלשהי לבקר את בני משפחתה באירוע משפחתי, ברור לי שזה לא יכול להיגמר טוב. וכשאני רואה שהמדובר במשפחה חמה ומלוכדת פחות או יותר נראה לי שהרבה יותר מעניין יהיה אם הם יישארו בארה"ב ולא יעשו את המסע. אני יודעת שזה הפרמיס של הסדרה, ובלי זה אין סדרה, אז אני זורמת עם הפרק, אך מכיוון שאני גם לא אוהבת לצפות בדמויות מטומטמות, קשה לי לקבל את זה שבני המשפחה האמריקאית הזו, חוץ מבארי (בסאם) יליד אותה ארץ, רואים בביקור הזה אופציה נורמלית ולא מפחידה כלל. אפילו את חוסר הרצון של הבת הצעירה לנסוע לשם מתארים בפרק כסוג של מרד נעורים, ולא באמת כנובע מסיבה ממשית להימנע מלהגיע לשם.

אבל אז המשפחה מגיעה לשם, ויש כמה רגעים משעשעים כמו זה כשהם נכנסים למלון שבו הם שוהים בשל התעקשות האב, והבן אומר שכן בטח זה הרבה יותר טוב מלגור בארמון, ואני חושבת לי שאולי זה לא כל כך נורא. אולי יש להם סיבות הגיוניות להרגיש שם נורמלי, זה לא שהם בנים למשפחה יהודית. ואחרי הכול בארי הוא דמות מאוד מעצבנת כבעל שלא משתף את אשתו בשום דבר מפחדיו, ומהמראות הקשים שהוא היה עד להם שם עכשיו, כמו גם בילדותו. אולי באמת אין לה סיבה להניח שלהיכנס לדיקטטורה זרה זה עניין מסוכן.  

העובדה שמדברים במדינה הערבית הזו אנגלית, הייתה מטרידה במקצת גם היא, במיוחד בשל העובדה שאנו לא בטלוויזיה של שנות ה60 שבה בכל מקום שאליו הטרדיס הגיעה דיברו אנגלית, אלא בימינו שבהם כבר עושים סדרות משולבות שפה כגון "הגשר" בה עוברים מספרדית לאנגלית ללא הרף, אך גם מעובדה זו אפשר להתעלם ולהבין את הקושי במציאת מספיק שחקנים דוברי ערבית שיפנו לקהל האמריקאי והערבית שלהם לא תשמע שוברת שיניים.

מה שהיה יותר קשה להשלים עמו הייתה האלימות הגרפית בחלק מהסצנות, והתחושה שמשהו רע הולך לקרות, תחושה שאני לא אוהבת להרגיש בה כשהיא מופנית כלפי אנשים תמימים מדי. אני מניחה שזו גם הסיבה שסוף הפרק הותיר אותי עם תחושה טובה יותר לגביו, כיוון שהגילוי שבאסם הצעיר הוא זה שהוציא להורג את אחד המורדים באביו, כשאחיו לא יכול היה, (עניין שהיה ברור שיקרה כמה שניות לפני שקרה בפועל) הביא אותי להבין שהפחד של בארי מהחזרה, היה יותר מכול פחד שלו מעצמו, והתמודדות של האנשים עם הרוע שבהם, תמיד הרבה יותר מעניינת בעיניי מהתמודדות של אנשים עם הרוע שסביבם, ופתאום כבר לא הפריע לי שהבריחה שלהם מהמקום לא הצליחה כי עכשיו עניין ההתמודדות הצפויה למשפחה בכלל ולבארי בפרט הפכה להיות הרבה יותר מעניינת בעיניי. (אורלי)

בשולי הממיר:

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il