אני לא בנוי לשירה בציבור. תמיד, בשומעי את צמד המילים הללו, מופיעה במוחי אסוציאציה של גברות ישראליות בנות 50 עם תוחעס גדול שיושבות במעגל סביב אקורדיוניסט משופם ומזייפות בקולי קולות שירים. חצי מהמילים בשיר, שמישהו עמל קשות על כתיבתן, הולכות לאיבוד בדרך בגלל זיופים או שכחה, וכל הכנס נשמע (ונראה) כמו פינגווינים בתקופת ייחום. במצב אסוציאטיבי קשה כל-כך, היתה לי בעיה להכריח את עצמי לשבת ולראות שעשועון שכולו שירה בציבור. במצב כזה, אפילו צביקה הדר לא היה מצליח להציל את המצב. ובכל זאת התיישבתי בשעה היעודה מול ערוץ 2, והדלקתי את מה שהדלקתי, בכדי לצפות בגרסה הטלוויזיונית לשרה'לה שרון.

נו, כמו שאומרים, נתבדיתי במקצת. זו לא שרה'לה שרון. ערימות חציר לא היו באולפן, וגם לא פסנתר כנף גדול, וגם לא כיסאות פלסטיק עם תוחעסים גדולים ושירונים. היו שתי קבוצות מתחרים - בנים ובנות, היה צביקה הדר על תקן המצחיקול, ואסף אשתר בתפקיד השירון האנושי. בכל קבוצה - מתחרה מן העם הפשוט היושב בציון, ושני עוזרים עם יכולות ווקאליות יותר מפותחות ממנו, זמרים או שחקנים. הכוונה ל"יכולות ווקאליות" היא לא לקול מרשים ואופראי, אלא לשיעור פיתוח קול אחד או שניים שנלקח בחופזה לפני כמה וכמה עשרות שנים, ולאחריו החליט הנדון שהוא אכן מסוגל לבצע קטעים מלהיטים עבריים בערוץ הנצפה ביותר בארץ.

הרעיון המרכזי של התכנית פשוט. כל קבוצה בתורה מקבלת מילה משיר כלשהו, ואמורה לנחש מהו השיר, או לכל הפחות לבצע שיר אחר שכולל את אותה המילה. הזדמנות מצוינת לזמרים להפגין את ידיעותיהם בשירים של עצמם ושל אחרים, וגם לעשות פרומושן קטן לאלבום האחרון. אם אכן ינחשו את השיר, עשוי לפתע להגיע מבצעו המקורי ולשיר לשמחת כולם בלי טעויות. אסף אשתר מלווה את כולם - הוא יודע את המילים אפילו כשהמוכשר מביניהם שוכח. הקהל, כמובן, משתתף בשמחה, ומזמזם יחדיו את כל השירים. אידיליה...

אבל מה - המורל הלאומי כרגע נמוך כים המלח. בשביל להרים אותו מהקרשים, כבר לא יעזרו שירים פטריוטיים מתקופת מלחמת ששת-הימים. כן, אפילו תיסלם כבר לא מצליחה להקפיץ אותי. בדיכאון, רבותיי, מטפלים בתרופות ולא בשירה בציבור, ובדיכאון לאומי - אדרבה ואדרבה. די מובן שלאיש אשר הכניס לראשי עם ישראל את הטרנד הזה של שירה בציבור היה חשוב שקצת נתנער מכל האבטלה, עליית המחירים, עליית הדולר והסלאח שחאדה שבסביבה, אך מכאן ועד לשיר שירים שכבר מזמן לא רלבנטיים, הדרך ארוכה. לא, אני לא דורש שכל היום יראו ילדים רעבים מחטטים בזבל, ואוטובוסים ממוגנים, אבל אל תשירו "פרחים בקנה"! השמש, אגב, כבר מזמן דוממת בין עזה לרפיח, אבל לא שזה עוזר לנו.

בתור אחד שכרגע מול חלונו תלוי שלט של "שרית חדד בהופעה!", שנתלה על-ידי העירייה, אני מבין שעממיות זה חשוב. לכן גם לא נפגוש בתוכנית שירים שהם באמת חלק מההוויה הישראלית של פעם (למשל משהו סוציאליסטי כזה על אהבתם של החלוצים לארצם), וגם לא שירים שבהם יש משהו מעבר למילים בנאליות ומנגינה, אלא רק כאלה שכבר עברו את כל מדורי הישראליאנה, עד אשר הגיעו למכנה המשותף הנמוך ביותר, שבו כל הפואטיקה הולכת לאיבוד, ושבו שרים את השירים אנשים שגורמים לשיר להישמע מגעיל. ואני לתומי חשבתי שלשיר בציבור צריכים רק אנשים שיודעים איך עושים את זה. טעיתי, מסתבר...

בסך הכל, השעשועון נראה נחמד. גם בעניין השמיעה המוזיקלית הושקעה מחשבה, ככל הנראה - עד היום עוד לא היה משתתף אחד שנשמע כעורב חולה, וזה כבר הישג. עוד שעשועון קייצי, כזה שיכול אפילו לגרום לחלקנו ללכת לחנות דיסקים ולקנות איזה משהו ישראלי. גם אלה שלא סובלים את שרה'לה שרון ימצאו בו את מקומם, אך אני מצאתי שקשה לי מאוד לחכות להמשך שיבוא אחרי הפרסומות, ואני מעביר ערוץ ולא חוזר. אולי כי ליותר משני שירים, זה לא מחזיק מעמד.





"לא נפסיק לשיר", ימי חמישי בשעה 20:30, ערוץ 2.