מצא את ההבדלים

בתוך כל הסדרות המשובחות שרצות על המסך שלנו, יש תמיד כמה קטנות ונחבאות אל הכלים, לא ממש נוכחות, לא במרכז הבאז, ואולי מבחינת השיבוץ הן על תקן "דיס ליין איז מוסטלי פילר". אני נוהגת דווקא לחפש אותן, והרבה פעמים מוצאת אותן אצל הבריטים, ב-BBC.

לאחרונה מצאתי לא פחות מארבע סדרות כאלה שנכנסו לי ללב (או מינימום עשו לי כיף), והקווים המקבילים ביניהן הכריחו אותי לעשות השוואה.

"סטלה" ו"גברת ג'ונס"

העונה הראשונה של "סטלה" הסתיימה לא מזמן ב-BBC. זוהי קומדיה שאותה יצרה ובה מככבת רות ג'ונס, שהיא אחת מהצמד שיצר את "גווין וסטייסי" המבריקה (ושיחקה שם את נסה, דמות מבריקה לא פחות). אם אתם אוהבים קומדיות בריטיות עכשוויות זה אמור כבר למכור לכם את הצפייה. אבל אם אתם חייבים עוד פרטים - אז זו סידרה וולשית, ובהתאם לכך (ולסגנון הוולשי המיוחד של ג'ונס), היא מתרחשת בעיירה קטנה ומוזרה עם אנשים משונים שמדברים מצחיק. הסדרה תופסת תאוצה כבר מהפרק השני, ורות' ג'ונס יוצרת ב"סטלה" דמות מקסימה ואמינה לגמרי של אישה שמצאה את עצמה בתחילת שנות ה-40 לחייה גרושה עם ילדים וקצת אבודה.

© Sky

"גברת ג'ונס" היא קומדיה חמודה שעדיין משודרת בימים אלה ב-BBC, וגם לה יש קאסט מושך למדי - בתפקיד הראשי של ג'מה, אישה שמצאה את עצמה בתחילת שנות ה-40 לחייה גרושה עם ילדים וקצת אבודה... משחקת שרה אלכסנדר המהממת, שהיתה סוזן ב"זיווגים". בתפקיד הבחור הצעיר שנכנס לחייה ואליו היא נמשכת למרות רצונה, משחק רוברט שיהן, שהיה ניית'ן הבלתי נשכח ב"מיספיטס".

על הנייר, הדמיון בין הסדרות האלה פשוט מגוחך. מבחינת פרמיס, הן בדיוק אותו הדבר, כאילו מישהו חילק לשתי חברות הפקה את אותו הבריף וישב לראות מה כל אחת תוציא תחת ידיה: במרכז שתי הסדרות עומדות נשים, שתיהן בתחילת שנות ה-40 שלהן, גרושות טריות. יש להן בן שעשו כשהיו בנות 16 או משהו, ולכן הוא בוגר כשהן עדיין צעירות. בתחילת כל סדרה כל אחד מהבנים שלהן  חוזר ממקום שהיה בו (לא אספיילר). לכל אחת יש גם שני ילדים צעירים, מהגרוש הטרי. לכן הוא עדיין בחייהן, כולל החברה החדשה והאיומה שלו (כל אחת מהן בדרכה שלה). שתיהן מרגישות מוזנחות ואפילו זקנות, ושתיהן מתרוצצות כל היום בין כל המחויבויות שלהן לטפל בכולם. ואז נכנס לחייהן גבר צעיר ומושך, והן פתאום מתחילות להיזכר מה זה להיות נחשקת ואפילו, לא עלינו, לחשוק.

אוקיי. אז מי מנצחת בקרב ה"הופרדו בלידתן" הזה?

ובכן, שתיהן סדרות מקסימות ומהנות לגמרי, אבל "סטלה" עולה על "גב' ג'ונס" עשרות מונים. החיים של סטלה באמת נראים עמוסים ומיוזעים, היא עובדת קשה כדי לפרנס את המשפחה ומתרוצצת בעיירה, וגם דואגת לצרכי הילדים שלה, שלא עושים לה חיים קלים. רות' ג'ונס שמגלמת את סטלה היא אישה מאוד יפה, אך לא מה שמקובל לקרוא לו "כוסית", ואפשר לגמרי להאמין לה שהיא הזניחה את עצמה כאישה כשהתרכזה בלהיות אם - כמו שאפשר לגמרי להבין למה שגבר צעיר ומקסים כן ימשך אליה. אבל בשלב הראשון (עד שמגיע הבחורצ'יק) הגבר היחיד שמתעניין בה הוא מאמן קבוצת הכדורגל השמן והעצוב.

ג'מה, לעומתה, היא בלונדינית זוהרת ומהממת ללא בעיות כלכליות, יש לה מחזר שהוא רווק מבוקש, והיא עדיין מתנהגת כאילו היא זקנה בלה ופתטית. אני יודעת שתחושת ערך עצמי הוא עניין אינדיבידואלי פנימי, ובהחלט יתכן שאישה יפיפייה תרגיש מחוקה וזקנה, אבל פה זה פשוט לא אמין. הסדרה סובלת מעט מתסמונת "אלי מקביל" האיומה - מבלבלת בין נוירוטיות ומסורבלות טיפשית לבין חינניות. ג'מה מועדת, מגמגמת, נבוכה, שופכת על עצמה דברים... אבל זה בסדר, זה אומר שהיא "אמיתית" ו"לא מודעת לעצמה" ו"מקסימה" - וזה מה שהוא (הבחור הצעיר) אוהב בה. גם סטלה היא בלגן אחד שלם, אבל בקונטקסט של החיים שלה והאנשים סביבה זה הגיוני.

מה שעובד לטובת "גב' ג'ונס" הוא המתח הרומנטי בין הגיבורים, כי ג'מה ובילי חורכים את המסך בכימיה ביניהם. רוברט שיהן ממקד את כל הכריזמה המרובה שלו, שב"מיספיטס" התערבבה עם קריפיות וסליזיות, במטרה לפתות אותי, כלומר אותה, וזה מצליח לו.

אז למרות שזו סדרה מהנה לחלוטין, אני חוששת ששאר העלילות הן סתמיות, ושאר הדמויות לא חשובות לי. שלא כמו ב"סטלה", שם הרגשתי שנכנסתי לעולמן וחייהן של הדמויות והמתח המיני לא היה צריך להחזיק את כל הסדרה.

יומן השומן ו- AWKWARD

ומנשים על סף התמוטטות עצבים נעבור לנערות חסרות מנוח. שתי הסדרות הבאות הן השוואה מפתיעה, כי לכאורה הן מעולמות שונים לגמרי.

 © MTV

"אקווארד" היא סדרה אמריקאית מבית היוצר של MTV, אז הבנתם כבר מה רוח הדברים. העונה השלישית זה עתה שודרה ב-MTV ישראל, שמסתבר שזה דבר אמיתי. אני מאמינה שבהיותה סדרת נעורים אמריקאית משעשעת עם נערים יפים, היא היותר מוכרת מבין הסדרות שאני מזכירה פה, אבל למי שלא מכיר - מדובר בחייה של ג'נה, נערה בת 16, שנחשבת לאחת מהלוזרים בבית הספר, ובפרק הראשון בגלל שורה של צירופי מקרים מוזרים היא גם מקבלת סטיגמה של "זו שניסתה להתאבד", שממנה היא לא מצליחה להפטר, למרות שזה לא נכון. כמובן שהיא מאוהבת בבחור הכי פופולרי, והוא שם עליה אבל בעצם לא, אבל אולי כן, ויש גם את החבר הכי טוב שלו שגם הוא חמוד, ואיך כולם מתעניינים בה בכלל, הלא היא אחת מהלוזרים בתיכון, והשיער שלה תמיד אסוף בצמה!

אז כן, ג'נה היא מהדמויות הקלאסיות של טינאייג'רית יפה שאנחנו אמורים להאמין שהיא בעצם לא יפה. סביבה שלל חתיכים וחברות-הכי-טובות-מאגניבות עם אוצר מילים מומצא, ועוד דמויות חובה כמו הצ'ירלידרית הביצ'ית. חלק גדול מהעלילה סבה סביב השאלה הנצחית - במי מהבנים תבחר ג'נה.

כל זה גורם לי לחרוק שיניים, אבל למרבה המזל הסדרה הזאת באה עם הרבה כוונות טובות, ובסך הכול היא חמודה מאוד, בהחלט מתאימה כשרוצים משהו קליל וצבעוני.

"יומן השומן" היא דרמה בריטית (שאת העונה הראשונה שלה ניתן עדיין לתפוס ב-HOT VOD), שמתרחשת ב-1996 (בלי שום סיבה נראית לעין מלבד העובדה שזה מאפשר רפרנסים למוסיקת בריט-פופ מעולה. שזו סיבה מצוינת), ובמרכזה ריי בת ה-15, שעם תחילת הפרק הראשון בדיוק חזרה מאשפוז במוסד בגלל הפרעות אכילה ודכאון. גם היא, כמו ג'נה, פוחדת מהסטיגמה, אבל הבעיות של ג'נה מחווירות מול הריאליזם של "יומן השומן". ריי היא בהחלט לא בחורה יפה שמשכנעים אותנו שהיא לא. היא שמנה, לבושה בבגדים גרנג'יים לא מחמיאים, והשיער שלה שמנוני וסתמי. הסדרה לא בחלה בללהק שחקנית אמינה לתפקיד (שרון רוני המדהימה), שחקנית שלא הייתה מקבלת אפילו תפקיד של ניצבת בסדרת נוער אמריקאית. הקסם הוא שבשניות הראשונות אי אפשר לדמיין שאי פעם נזדהה עם הבחורה המוזנחת הזאת, ואז... היא מחייכת. והיא פשוט הופכת לנערה מקסימה ומוארת. ואפילו יפה. ואז, כשהבחור שהיא רוצה מתעניין בה בחזרה, זה לוקח זמן, וזה אמין, כי הוא צריך להכיר אותה ואז הוא מגלה אותה. הוא עצמו אגב, לא איזה יפיוף, אלא פשוט נער חמוד וכריזמטי. כמו בחיים.

אז שוב יש לנו שני סיפורים דומים בפרטים הכלליים, אבל אחד קליל וקל-לעיכול, עטוף בהרבה יופי שימתיק את הגלולה, והשני דרמטי וריאליסטי. שתי נערות בגיל דומה, שהסיפור שלהן מתחיל בסטיגמה מבישה שממנה מנסה הגיבורה להתרחק - אצל ג'נה זה לא באמת קרה אבל כולם מדברים על זה, ואצל ריי זה קרה אבל אף אחד לא יודע את זה. שתיהן לוזריות שמרגישות בודדות, לשתיהן עולם פנימי עשיר שהסביבה כביכול לא מסוגלת להבין. לשתיהן מערכת יחסים בעייתית עם האימהות שלהן, ושתיהן עוברות תהליך בקטע הזה.

לג'נה יש מנטורית - היועצת של ביה"ס שלוקחת על עצמה להיות חברה שלה וחוצה גבולות אישיים על ימין ועל שמאל, אבל היא בעיקר אתנחתא קומית. ואילו לריי יש מנטור - הפסיכיאטר שלה, שאותו משחק השחקן המופתי איאן הארט (ששיחק במיליון דברים אבל אולי תכירו אותו בתור פרופ' קווירל ב"הארי פוטר"), וגם הוא חוצה גבולות אישיים כדי לעזור לריי להתגבר על המצוקה האמיתית שלה.

בשתיהן יש סיפור רומנטי שמתפתח, אבל בקצב שונה לחלוטין (בסדרה של MTV מערכת היחסים מתחילה מסקס ורק אח"כ מתפתחת בכיוונים אחרים, ואילו ב"יומן השומן" - לפחות בעונה 1 - השיא של הניסיון המיני של ריי הוא נשיקה).

גם ג'נה וגם ריי כותבות יומן - לג'נה יש בלוג בו היא שופכת את ליבה, וריי מתעדת את רגשותיה כחלק מהטיפול הפסיכיאטרי שהיא עוברת. וכך בנוסף לכול, שתי הסדרות משתמשות בטריק הידוע והשחוק של Voice Over, שבאמצעותו מכניסה אותנו הדמות הראשית אל תוך מסתורי נפשה.

יש משהו חינני בשימוש בבלוג בתחילת "אוקוורד", אבל ככל שהזמן עובר והעונות ממשיכות האלמנט הזה מאבד את האמינות שלו. האם הגיוני שנערה שכל כך מודעת לרכילות ולסטיגמות שרצות סביב החיים שלה, תמשיך לכתוב את הסודות הכי כמוסים שלה, תוך שימוש בשמות אמיתיים שלה ושל כל המעורבים, בבלוג ציבורי באינטרנט, שם כל אחד יכול למצוא אותם? החשיפה בבלוג היא מוחלטת ומטרידה. היומן של ריי נועד רק לעצמה ולפסיכיאטר שלה (ואני לא בטוחה שאפילו הוא קורא בו), ולכן היא אכן יכולה לתת לנו הצצה לנפש המתבגרת המיוסרת שלה - הדיכאון, התקפי החרדה, הרגעים הכי מביכים שלה והכי מרגשים שלה, מה היא חושבת על סקס ועל אימא שלה, ועוד ועוד. הקריינות בעצם מפנה את מרכז הסיפור להליך הנפשי שהדמות עוברת במקום לאירועים בעלילה.

לסיכום, "יומן השומן" כל כך הרבה יותר טובה ואיכותית, שפתאום לא נעים לי שהשוויתי ביניהן בכלל. הסדרה הבריטית מצליחה ללכת בשני העולמות - להיות דרמתית וריאליסטית ועצובה, ובו בזמן להיות כיפית ומרתקת. למרות כל הדרמה היא לא מעיקה או מעציבה. ואילו "אוקוורד" היא ממתק, ונועדה לעשות לנו נעים, והיא חמודה וצבעונית כמו מסטיק בזוקה. גם בשיא הדרמה היא לא באמת שוברת לנו את הלב.

אז נכון, לא כולם מצפים מהסדרות הרומנטיות הקומיות שלהם שיספקו גם שברון לב - אבל אני התחנכתי אצל ג'וס ווידון.