הממיר 26/4/14

10. מד מן, עונה 7 פרק 2
או, הנה חזרה התקווה הזהירה שפרק סיום העונה השישית רמז עליה. פרק נהדר מהסוג שאנחנו בדרך כלל מקבלים בחלקים מאוחרים יותר של העונה, כאלה שכוללים גילויים ומהפכים טכניים (כמו שינויי כוח האדם במשרד) ורגשיים (כמו דון וסאלי). בדרך כלל אנחנו גם רואים את התהליכים וצירופי המקרים שמובילים לרגעים האלה – כשם שהעונה הרביעית גלגלה בהדרגה את מייגן אל פתחו של דון – אבל במקרה הזה הכול פתאום קרה בבת אחת. ואפרופו מייגן, כמה נחמד היה בלעדיה.

הכול עניין של תזמון, לא? "אמרתי את האמת על עצמי", מספר דון לסאלי, "אבל זה לא היה הזמן הנכון". נראה שעכשיו זה הזמן הנכון. אם עשרה ימים לפני כן לו אייברי האידיוט היה שועה להפצרתה של דון המזכירה (להלן שחר) לקנות מתנה לאשתו לכבוד ולנטיינ'ז דיי, היא לא הייתה נאלצת לצאת מהמשרד ולקנות את הבושם לאשתו. אם סאלי לא הייתה מגיעה בדיוק בשעת צהריים שבה אף אחד לא נמצא, ייתכן שהייתה נתקלת במישהו שהיה מספק לה תירוצים משכנעים על היעדרותו של אביה. אם פגי לא הייתה מגיעה בדיוק כאשר שירלי עזבה את שולחנה, היא לא הייתה מעבירה את יומה ביחסי האהבה-שנאה עם זר הפרחים ועם העמדת שירלי במצב כה לא נעים.


© MMXIII LIONS GATE TELEVISION INC

מכל העז הזה יצא מתוק. המצחיק הוא ששירלי ושחר קראו זו לזו בשמה של האחרת, מן הסתם לועגות לאותם לבנים הסבורים שכל השחורים נראים אותו דבר, אבל בסופו של דבר שירלי אכן הפכה לשחר. כל אחת מהעמדות הפנים בפרק קרסה במהירות והציפה את האמת, דבר שלשם שינוי שיפר את מצבן של הדמויות. שחר קיבלה משרד משלה, שירלי עכשיו עובדת עבור מישהו בכיר יותר וסאלי התחברה באמת עם אביה. אולי בכל זאת לו אייברי יביא קצת טוב חרף נוכחותו המטופשת, דמות שנמצאת שם כדי שנייחל למפלתה, שבטח לא תגיע עד הסוף המר (ואולי בכלל). היחידה שנותרה מובסת היא כמובן פגי. היא יוצאת מגה-טמבלית ועודנה שבויה בשלשלאות של טד המסכן בפני עצמו, אבל אולי אפשר לשאוב נחמה משוערת בנוגע לעתידה ממי שככל הנראה מהווה את ההשראה הגדולה ביותר לדמותה ואוזכרה בפרק הזה: מרי וולס לורנס.
להמשך קריאה (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

10. סטרדיי נייט לייב, עונה 39 פרק 17
אני חושב שזו התכנית שהכי נהניתי ממנה לאורך כל העונה, או לפחות אחת הכיפיות שבהן. אנה קנדריק הביאה את יכולותיה הבימתיות והזמרתיות והפכה את התוכנית לעונג אחד גדול ונטול נפילות (דילגתי על מערכון בית הספר של ג'יי פרעה, אז אני לא מחשיב אותו). גם מה שהיה פחות טוב היה בדיוק זה - פחות טוב - ומה שהיה טוב היה מעולה. המון מוזיקה, המון כיף: המונולוג היה משמח וסוחף; מערכון בת הים הקטנה היה מבריק, לעג לקולותיהם המזעזעים של זמרות פופ עכשוויות והוציא את המיטב גם מקנדריק וגם מאיידי בראיינט, שהייתה פשוט אדירה. והמערכון שהכי אהבתי: Les jeunes de Paris. בכל פעם שהוא מפציע אני מתמוגג ממנו ותוהה למה עושים אותו לעתים כה נדירות. אני לא בטוח שהנוכחי התעלה על הפעם הקודמת, ההיא עם זואי דשאנל וז'אן דז'ארדן, אבל הוא היה מאוד קרוב, וכלל אף הוא ז'אן - הפעם ז'אן-לוק פיקארד. אבל לא האמיתי, אז לא שווה.

בנוסף קיבלנו מערכון רומנטי מקסים של קייל מוני ו-ונסה בייר, ענק חלשלוש בדמותו של טרן קילם, שיר על דונג בכל העולם, וגם האורחים בוויקנד אפדייט היו אחלה (אני מבסוט בשביל ברוקס ווילן, ששוב עשה כאן קטע בדמות עצמו והפעם היה הרבה יותר משעשע, בניגוד לסיפורי הקעקועים שלו מהעבר). כאמור, עונג.
(yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

8. הוויקינגים, עונה 2 פרק 4
לא דמיינתי שראגנר יחזור כל כך מהר אל ביתו. אולי כי לא ציפיתי שמישהו יצליח להגיע בדיוק עד אליו לממלכת ווסקס בכדי לבשר לו על מעשיו של בורג. הפינה נסגרה בעזרת שליח של המלך הוריק שהגיע לבשר לראגנר על בורג שכבש את אדמותיו, ועל אסלוג ויתר משפחתו שברחו להרים. זה היה רגע קצת תמוה בעיניי, אבל הלחץ שאליו נכנס ראגנר השכיח את זה ממני.

המלך הוריק ולוחמיו העדיפו להישאר בממלכת ווסקס מאשר לחזור עם ראגנר להלחם ביורג בורג וזקן הקוקיות שלו. אטלסטן נשאר איתם לטענתו כדי לעזור להוריק עם שפתם של האנגלים, ובכך אכזב את ראגנר שהקדיש לו מבט נוקב וממושך ברגע שעזב את אנגליה. הליין של אטלסטן כדמות הפכפכה ממשיך ואף מסיים את הפרק הנוכחי. חמדנותו של הוריק עלתה לו בדם – לוחמיו נפלו כליל למתקפת פתע של חצים באמצע היער כשניסו לצוד אוכל. כולם נפלו אך אין לדעת אם היו אלה כל לוחמיו של המלך הוריק ואם המלך נפגע גם הוא. אטלסטן נלקח בשבי וכשהאנגלים גילו כי הוא נוצרי שהמיר את דת האלוהים בעבודת האלילים, החליטו לצלוב אותו. רק אכברג המלך בכבודו ובעצמו הבין כי אולי יוכל למצוא תועלת באטלסטן, וברגע האחרון, בזמן שאטלסטן ממלמל מזמורי תפילה נוצרית, מורה לנתיניו להוריד אותו. ישנה תחושה שאטלסטן יהיה משמעותי מאוד בהמשך העונה – אך האם לטובתו של המלך אכברג או לטובתו של הרוזן ראגנר?


© 2014 TM TELEVISION PRODUCTIONS LIMITED/T5 VIKINGS PRODUCTIONS INC. ALL RIGHTS RESERVED

כמו שראגנר חזר במהירות כך גם לגרטה וביורן, שהפתיעו מאוד ברצון לעזור לראש משפחתם לשעבר. אחרי הפיצוצים והמכות שהייתה מכניסה לראגנר בעונה הקודמת, אני תוהה למה לא עשתה את זה עד עכשיו לבעלה החדש. בסצנת ניסיון האונס באמת שרציתי לראות את ביורן נכנס לחדר עם החרב ומשפד את אביו החדש. אבל אם נחסך מאתנו לראות את ביורן נוקם על הפגיעה באמו, וזאת על מנת לעזור לראגנר בקרב מול בורג – אז אני בעד.

המפגש המשפחתי המחודש היה רגע מרגש למרות שעברו רק שלושה פרקים מאז עזבה לגרטה את ראגנר ואסלוג ולקחה אתה את ביורן. אני שוב חייב לשבח את המשחק של ראגנר, אני תמיד אוהב את הניואנסים הקטנים שלו, הם אלו שעושים אותו שחקן גדול בעיניי. ברגע המפגש עם משפחתו לשעבר, אחרי שהוא מחבק את לגרטה הוא פונה לביורן ואומר לו "ואתה מי?", וביורן המבולבל לא יודע מה לענות. ראגנר יודע בדיוק מי הוא ומחבק אותו בחוזקה. זהו רגע מאוד יפה שמוכיח כי המשפחה היא עקב האכילס של ראגנר. למרות היותו דמות בעייתית ולא צפויה – משפחתו, או יותר נכון בניו – הם הדבר החשוב ביותר מבחינתו. גם בעת המחשבה על כיבוש אדמות אנגליה, כשהוא מבין כי החקלאות על האדמות האלו תהיה הרבה יותר פשוטה מאשר במיקומו הנוכחי, מעדיף ראגנר את השיקול החקלאי על הכלכלי לאור ההבנה שבאנגליה יוכל להאכיל יותר אנשים ולפתח את אוכלוסייתו ומשפחתו שם. כמו שציינתי בפרק הראשון – בזמן שחבריו אונסים ורוצחים את כולם בכנסייה שבפאתי ווסקס – ראגנר מביט בפליאה ועונג בזרעי התבואה שבמטבח.
(לירן אהרוני מבלוג קפה + טלוויזיה)

8. הדרך האדומה, עונה 1 פרק 3
כששמעתי על הפרמיס של הסדרה - עיירה קטנה, שריף שמסתבך, קהילה אינדיאנית ועימותים שנוצרים בינה לבין האוכלוסייה הלבנה - אני מודה שדמיינתי לי משהו בסגנון של באנשי. אבל "הדרך האדומה" מתנהלת הרבה יותר על מי מנוחות, ואיכשהו נראה גם שהסודות שרוחשים בה מתחת לפני השטח הם הרבה פחות מזעזעים, כמו גם העיסוק של קהילת הפשע, שבה מתמקדים בשדידה שיטתית של בית מרקחת. לא משנה עד כמה זה חמור ומסוכן, לשדידה של בתי מרקחת ובתי אבות אין אותו אפקט של תחושת סכנה, אלא יותר של פושעים צעצוע שיודעים להיות חזקים על חלשים.

הסיבה העיקרית שלי להנאה מהצפייה היא דמותה של ג'יין ג'נסן, אשת השריף (ג'וליאן ניקולסון בהופעה מצוינת, וזה התפקיד הראשון שלה שבו השחקנית הזו לא מעצבנת אותי), שמהלכת על הקו הדק שבין שפיות לסכיזופרניה. הפרק הזה השתדרג בעיניי מאוד בשל סופו, בו השריף מדבר עם אשתו שרואים שהטיפול הועיל לה, והיא כבר פתאום מצליחה להבחין בין דמיון למציאות, ומתחילה להבין שהיא כנראה פגעה במכוניתה בנער, ומביעה את רצונה לחזור ולשנות את עדותה, והפעם השריף, אחרי שעשה את כל מה שעשה כדי להגן עליה, והעלים ראיות, והעלים עין מעבירות של אנשים שיודעים על כך, הוא זה שאומר לה, מה פתאום? את מדמיינת. וחשבתי לי שהנה בדיוק הנקודה שבה הוא כביכול פועל לטובתה, אך בעצם מקלקל את תהליך החלמתה, כי אם היא לא תוכל לבטוח בזיכרונותיה כאשר הם נכונים, עד כמה יעיל כבר יוכל להיות הטיפול שהיא מקבלת?
(אורלי)

8. Veep, עונה 3 פרק 3
למרות שהמדובר בסדרה מאוד מתוקתקת, הקושי להתחבר לסלינה מאייר מקשה עליי בדרך כלל להתחבר לגמרי לסדרה (וזה לא שיש שם דמויות אחרות שקל יותר להתחבר אליהן). הפרק הקודם, שבו סלינה התקשתה להחליט מהי דעתה בנושא הפלות, הבליט לי למשל את העובדה שלמרות שגם דמותה של איילין מסיינפלד הייתה קטנונית, היה בה משהו שהקל הרבה יותר להתחבר אליה, כי היא לפחות ידעה מה היא חושבת, ולה היה ברור מה עמדתה בנושא. לכן אהבתי את הפרק השבוע שבו סלינה סוף סוף הראתה שיש גם נושאים שבאמת קרובים ללבה, ושהיא מוכנה להיאבק עליהם.


© 2014 Home Box Office, Inc. All rights reserved.

הקטע שבו היא כמעט ונשברה תחת לחץ ותיקי המפלגה, וזרקה את ההערה בסגנון "הם לא כופפו אותי, אני בחרתי להתכופף", היה רגע גאוני ועצוב, ושמחתי בשבילה שבסופו של דבר היא לא באמת התכופפה. אני מודה שדמותו של ג'ונה כמפעיל בלוג חדשות עצמאי עובדת הרבה יותר טוב מאשר תפקידו הקודם, ואני תוהה עד כמה הגחכת דמותו עושה שירות רע למפעילי בלוגים של חדשות למיניהם.
(אורלי)

8. סוכני שילד, עונה 1 פרק 18

(שימו לב, הפרק והסיכום כוללים ספוילרים גם לאירועי הסרט "קפטן אמריקה: חייל החורף")

מרגע שהמסך הוסר מהקלרוויאנט וג'ון גארט יצא מהצללים, הקשיחות המגוחכת שלו הפכה למאפיין בולט של הנבל הראשי. בין אם מאמינים או לא ביכולותיו כעת שידוע לנו שהוא לא חוזה עתידות במובן המטאפיזי, גארט הוא דמות מאוד משעשעת ובלתי צפויה. מצד אחד הוא מתענג על נשק צ'יטאורי בגודל אדם שהוצג לנו בתחילת העונה, מצד אחר הוא גודע את התלהבותו של סוכן היידרה נלהב בשם קמינסקי (כולי תקווה ששמו הפרטי הוא בוב) . ואז יש את שותפיו לפשע.

בסוף הפרק הקודם לא היה ברור מהם מניעיו של וורד, אבל בפרק הזה הוא מבהיר שהוא לגמרי בתוך המשחק כסוכן היידרה. ריינה מצורפת גם היא, ואחרי אכזבה מסוימת מוכנה לקבל את משימת החייאת הפרויקט שלה, הפעם באמצעות דגימות GH שגארט הצליח לגנוב מ"בית ההארחה". וורד וריינה עדיין עשויים להיות שני שחקנים חשובים שיפנו גב לגארט בהתאם לנסיבות[1], זאת לעומת קווין הזועם שמתרכך ברגע שהוא מקבל את מבוקשו – הגראוויטוניום.

 [1] וורד טוען שכל מה שעבר עם הצוות של קולסון היה מזויף, אבל אני מוכן לחשוד שהאמונה שלו בקולסון והרגשות כלפי סקאיי הם יותר מזה. או שזו רק תקווה של צופה תמים. ריינה, מצידה, נראית כמי שמפקפקת בגארט אבל מוכנה לזרום נכון לעכשיו.


© 2014 ABC Studios & Marvel

במה שנותר משילד, הסוכנים שלא התגלו כנאמנים להיידרה עומדים בפני חקירה צבאית (אדריאן פסדאר בהופעת אורח קצרה ומראה מטופש) . קולסון מוביל את הצוות שלו ואת אנטואן טריפלט אל עבר הלא נודע, בעוד חלקם מאבדים את האמון בו. קולסון לא מוכן לוותר כשנראה שניק פיורי עדיין בחיים, ובשארית אמצעי התחבורה שלהם, הצוות מגיע אל לב הכפור הקנדי (לולא ענייני חוזים, הופעת אורח של וולברין הייתה מתבקשת פה) ואל מתקן סודי ביותר של שילד – פרובידנס. הסוכן היחיד במקום, אריק קוניג (פאטון אוסוולט), מקבל אותם בהתלהבות אך גם מאשר שפיורי אכן מת. בעצם לא (ידעתם את זה אם צפיתם בסרט), אבל הוא מספר לקולסון בפרטיות כי רק מעטים ונבחרים יכולים לדעת זאת נכון לעכשיו. כמו כן, קולסון מקבל תג עם שרוך והאחרים ייאלצו להמתין עד שהמכונה שמייצרת את התגים תתחמם או משהו.

אז האוטובוס מת, הצוות של קולסון נותר לבדו (קוניג בטח יודע לעשות משהו נוסף חוץ מלנפק תגים), וורד חזר אל הצוות במטרה להשיג גישה למידע שסקאיי העתיקה לדיסק-און-קי וחוזה עתידות אמיתי סיפר לי שבשבוע הבא אישה מעברו של קולסון עשויה לבקר אותו.
להמשך קריאה (תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

7.5. פארגו, פרק 1
עיבוד של יצירה מהוללת למדיום אחר תמיד מהווה חרב פיפיות – מצד אחד הוא זוכה לרכוב על שמו הטוב של המקור, אבל מצד שני נדון בוודאות לאכזב לפחות חלק מחובביו, אם מסיבות טובות ואם מטעמי נודניקיות. המיני-סדרה החדשה "פארגו" נתלית על אילן גבוה במיוחד, הקומדיה השחורה הנפלאה של האחים כהן משנת 1996 שזיכתה אותם באוסקר על התסריט המקורי ואת פרנסס מקדורמנד בפרס השחקנית. עלילת הסרט מתרחשת ב-1987 במיניאפוליס הקפואה, ומתארת את ניסיונותיו של סוכן מכירות מכוניות לוזר (וויליאם ה. מייסי המעולה) לפתור את צרותיו הכלכליות בדרך מקורית: להיעזר בצמד פושעים (סטיב בושמי ופיטר סטורמרה) כדי שיחטפו את אשתו לטובת כופר מאביה העשיר. בזמן שהכול משתבש במהירות כבר מהרגע הראשון, מפקדת המשטרה המקומית ההריונית (מקדורמנד) חוקרת את המקרה ועולה אט אט על עקבותיהם.

הגרסה הטלוויזיונית הנוכחית אינה הפעם הראשונה שבה נעשה ניסיון לייבא את "פארגו" אל המסך הקטן. שנה אחרי הסרט הזמינה רשת CBS פיילוט על פיו בלי מעורבותם של האחים כהן, ובמסגרתו נכנסה אידי פאלקו לנעליה של מקדורמנד כמפקדת המשטרה העדיין-הריונית, מארג'י גאנדרסון. זה לא צמח לכדי סדרה ולבסוף שודר בארה"ב ב-2003 כסרט טלוויזיה (שזכה לביקורות אוהדות), וטוב שכך, כי שנתיים אחרי הצילומים שלו לוהקה פאלקו לסדרה קטנה בשם "הסופרנוס". בדרך מקרה יצרה דרמת המאפיה HBO מעין "פארגו" משל עצמה. בפרק "פיין בארנס" מהעונה השלישית, הנחשב לאחד מהקלאסיים בסדרה, פולי וכריסטופר אובדים ביער המושלג אחרי שנסעו אליו כדי להיפטר מגופתו של בריון רוסי שהתברר כי הוא לא בדיוק מת. הקומדיה השחורה, הנוף הלבן והקפוא, סחרחורת ה'כל מה שיכול להתחרבש אכן יתחרבש' – הכול שם. ומי ביים את הפרק? סטיב בושמי. לא מקרי, יש להניח.
להמשך קריאה (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)


© 2014 FX Networks, LLC All Rights Reserved


בשולי הממיר

ג'יין סימור ("ד"ר קווין רופאה במערב") התארחה ב"פרנקלין ובש" בתפקיד קולין באש, אמו של פיטר.

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il