הממיר 22/3/14

9 מצב האומה עונה 7 פרק 13 

נדמה שעד לרגע ששי פירון הגיע, לא שמנו לב שאין בעונה הזו בכלל פוליטיקאים אורחים, אחרי שהיו חלק מהותי מהתוכנית בעונות הקודמות. אף פעם לא הייתי מהמתנגדים שטענו בתוקף שסאטירה בוגדת במטרה שלה כשהיא מארחת פוליטיקאים - להפך, אני חושבת שיש כאן שירות חשוב לצופה האינטליגנט והמתעניין שמאפשר זווית חדשה של דיון. ובכל זאת, כשמדובר בהומור נטו, למי יש כוח לעוד התלוצצויות יבשות על הזוגיות של ליאור שליין או על המשפחה של אורנה שכל חבר כנסת נחוש להשמיע, אם אפשר לקבל עוד עשר דקות של הומור ממש. בייחוד לאור העובדה שבעונה הזאת נרשמה התאוששות מהמונוטוניות של העונה השישית והיא לא רק מצחיקה אלא גם רעננה יותר. פינות חדשות כמו "החדשות באמת" שמספקת עוד הזדמנות להיפטר מפוליטיקלי קורקט, או הסלבס שמתגייסים למען מטרות מיותרות במלוא הרצינות התגלו כהצלחה שחיפתה אפילו על מותן (בשיבה טובה, אמנם) של הצעות החוק. וכמובן שכל הזמן מקהלת האלתורים והירידות האישיות רק מחכה להתחיל, וכשעינב גלילי מרימה להנחתה כל שבוע עם אקססורי אחר, זה קורה בן רגע.

בעניין התכנים עצמם, קרו שני דברים מעניינים: חזרתו של השיח המדיני לאקטואליה ודחיקתו החלקית של שיח הצדק החברתי החזירה את "מצב האומה" לאמירה העצמאית שלה, שאולי קשה לקרוא לה ימנית אבל ודאי רחוקה ממה שאנחנו שומעים בדרך כלל. כולם יכולים הגיד צדק חברתי ומעמד הביניים, לא כולם מוכנים להגיד שהסכם עם הפלסטינים הוא לא גן העדן האבוד. בשני משפטים הם חובטים בהפחדות החרם של השמאל ובהתעלמות העקשנית של הימין, כי המצב הרי מורכב וכדאי לראות את חצי הכוס המלאה: אפשר להמציא מחקרים אקדמיים כי אין מי שמפקח עלינו, למשל.

הדבר השני שקרה סוף סוף, הוא הסטת האש מיאיר לפיד אל שליחיו האחרים בכנסת. בדיוק רב, כרגיל, הם התבייתו על שי פירון, על אהבת הרפורמות שלו ועוד יותר מזה על אהבת אור הזרקורים. אותו פירון שלפני שנה וחצי הם גיחכו בתהייה מי הוא לעזאזל, הפך לסמל של כל מה שרע, מבחינתם: דת, פופוליזם ויאיר לפיד. בניגוד ללפיד, פירון הרשה לעצמו לבוא, וכרגיל ביצר כל אחד בעמדותיו, כשהוא ממשיך להיות האיש הנחמד עם המילים היפות והם הציניקנים הספקנים. סביר להניח שאף אחד לא שינה את עמדותיו בגלל עוד בדיחה על הדיקטטורה ביש עתיד (עינב גלילי: "לפי הפייסבוק עדי קול פגשה את יאיר לפיד בסנה הבוער") אבל אלה היו כמה דקות רציניות ומצחיקות בו זמנית, ובדיוק במינון הנכון. (מירב)

9 חסרי בושה עונה 4 פרק 9

אני לא בטוח מה הלך בסוף עם רובי, אבל בהחלט היה שם איזשהו רגע לא מעודד אחרי ההתפרצות של פיונה. מקווה שהיא לא התרככה כלפיו, אבל אם חידוש הקשר ביניהם יסייע לה כלכלית, לא אכפת לי כל עוד פיונה תכתיב את התנאים. אני בכלל לא בטוח שפיונה עדיין יכולה להציל את עצמה מהעונש בהסגרתו של רובי, הוא כבר נקבע.

בעיקר כאב לי לראות את אחותם של מייק ורובי זועמת ומשפילה את פיונה. מאיפה הגיע הקטע הזה שהיא לא סבלה אותה מהרגע הראשון רק בגלל הרקע הכלכלי והחברתי שלה? כלבה. והכי מתסכל הוא שאפילו מנחת קבוצת הגמילה מציעה לפיונה עבודה לא כשרה בזנות. הכול דפוק בעולם של הגלאגרים.

החשש של קארל משדידת החנות כנראה מעיד שבכל זאת יש לו גבולות מסוימים. אולי הוא היה עובר אותם בגיל מאוחר יותר, אבל ההיכרות עם בוני* שיחררה אותו מוקדם מדי.

אני מניח שמיקי מתזז בין הזהות המינית שלו לבין העולם האלים ובעל המוסר המפוקפק בו גדל, לכן הוא לא יודע מה לעשות עם איום ההלשנה של אשתו. ומה שקניאטה עשה למנדי מוכיח שיש לפחות מישהי אחת שזקוקה להגנה שלו.

אגב קניאטה, אהבתי את המרדף אחרי ליפ. והשימוש ב"חברה" שלו. רק חבל שקניאטה הוציא את זעמו על מטרה קלה מאוחר יותר (כאמור, מנדי). הייתי בטוח שהחברות של ליפ עם רון תתפוצץ בגלל אמנדה, אבל היא כל כך שתלטנית שהוא ויתר עליה בשמחה. ואם המחיר של ליפ הוא מין מזדמן (ומתוזמן) והצגה בפני ההורים של אמנדה לשם התרסה, נראה שכרגע הוא מצא את עסקת חייו. להמשך קריאה (תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

9 מחלקת גנים ונוף עונה 5 פרק 1

הו, לזלי, כמה התגעגעתי. כבר שכחתי עד כמה אני אוהב אותה. לקראת פתיחת העונה החדשה צפיתי שוב בפרק האחרון של העונה הרביעית, זה שבו ניצחה בבחירות, אבל זה פשוט לא היה אותו הדבר כמו לראות אותה במעללים חדשים. ידיי נרפו יחד עם שלה כאשר הגיעה לפגישה וגילתה שמר ג'פסן איננו שם, ומאוחר יותר כאשר הייתה מוקפת באנשים שגרמו לה להרגיש קטנה.

במקביל חסרונה בפאוני היה כל כך ניכר, עת רון סוונסון ארגן בעצמו את הברביקיו המסורתי לעובדי המחלקה, וכשל בכך מרות. זו משימה התפורה על לזלי הנמרצת, כך שמשימה מעין זו מדגישה את חיוניותה בפאוני בכלל ובמחלקה בפרט. אהבתי גם את המשימה שלשמה נסעה לוושינגטון ואת הפתרון שהגתה, ששוב, מאוד אופייני לה – להפשיל ידיים ולעבוד בעצמה. הופעות האורח של הסנטורים היו נחמדות גם למי שלא מאוד אכפת לו מפוליטיקה אמריקנית – לזלי שמתעלמת מג'ון מקיין מבלי משים, ועוד לפני כן פוגשת את הסנטוריות אולימפיה סנואו וברברה בוקסר, שמעודי לא שמעתי עליהן אבל הן מאכלסות את מקומות 4 ו-26 ברשימת הנשים המדהימות של לזלי, כך שחשיבותן ברורה.

מעבר לכך, חדשות טובות שתרמו אף הן לעונג של הפרק: סוף סוף נגמר הסיפור המטופש בין טום (הבנאדם) לאן. למשך זמן רב מדי זה היה קוץ באליה, ואחרי שסיום העונה הקודמת הבהיל אותנו עם דיבורים על מגורים משותפים, אני שמח שהם סוף סוף התעשתו וחתכו את זה. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

8.5 המתים המהלכים עונה 4 פרק 14 (ספוילרים גם לקומיקס)

כבר מתחילת העונה עשיתי את הקשר בין ליזי ומיקה לבן ובילי מהקומיקס. מרגע שהפרק התמקד בקבוצה הזו ידעתי איך הוא עומד להסתיים, רק לא היה לי ברור מי יהרוג את ליזי. קצת חבל לי שזה לא קרה בידיו של קארל, שהיה עד להבנה המעוותת של ליזי בפרק הראשון לעונה, אבל הדמות שלו מתקדמת באופן שונה מכפי שהתקדמה בקומיקס ואולי טוב שלא נלקחה ממנו לחלוטין הילדות. עדיין.

הבדלים נוספים מהקומיקס הם טייריז, קרול וג'ודית, שהיו מתים בשלב הזה בקומיקס. אף אחד מהשלושה לא יצא חי מבית בכלא. טייריז הוא דמות מעט שונה מבן דמותו המצויר, אנחנו עדיין לא מכירים אותו מספיק טוב וגם חסר הקשר הרגשי שהיה לי כלפי הדמות עד דמי ימיה; אבל צ'אד קולמן מפיח הרבה חיים בטייריז שלו.

קרול שונה כמו אש ומים, לא האם החד-הורית שאיבדה את בן זוגה (טייריז) לאישה אחרת (מישון) והתחרפנה, עד שלא הצליחה לתפקד, התנהגה מוזר סביב חבריה (ניסתה  לפתות את ריק ולורי למשולש אהבים) וניסתה להתאבד - עד מותה הבלתי נמנע. איפה היא ואיפה קרול הטלוויזיונית, הקשוחה-אך-עדיין-אימהית, זו שאיבדה כל כך הרבה אבל הצליחה לצאת מזה ולמצוא ייעוד חדש. לכן היה זה הגיוני שהיא זו שתוציא להורג את ליזי. להמשך קריאה (תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

8.5 באנשי עונה 2 פרק 10

ארבעים הדקות הראשונות של הפרק (בערך) עד שאנה ולוקאס חזרו לבאנשי היו פשוט מעולות בעיניי, המעברים בין השחזור של מה שעבר עליהם בגלל ראביט ואותו שוד יהלומים שבו לוקאס נתפס, לבין מלחמתם העכשווית בו היו מרתקים, הן בשל המפגש עם כל מיני דמויות שפגשנו בעבר שקיבלו פתאום נפח גדול יותר והן בשל הדמיון בסיטואציות שהובלט על ידי אותם מעברים. המפגש עם השמן, שהפציע יחד עם ג'וב כדי להציל את אנה ולוקאס בכנסייה, שהיה בו משהו מן הנוחות התסריטאית, הדגיש את העובדה שלא רק שאנחנו לא יודעים מהו שמו האמיתי של השריף, אנחנו גם רחוקים מלדעת הרבה דברים על עברו, שכן עוד לפני שהוא הגיע לעבוד עם ראביט, הוא היה סוג של חייל מה שזה לא אומר. סצנת הלחימה בכנסייה, הייתה משעשעת ("איזו כנסייה דפוקה", "באמת חשבת להסתער עליהם לבד עם סכין, כמעט לא יריתי רק כדי לראות איך אתה מתכוון לעשות זאת" – ציטוט חופשי מהזיכרון) והמפגש עם ראביט שהסתיים בהתאבדותו של זה היה פואטי ומשעשע במידה.

ואז הם חזרו לבאנשי, וחוץ מהרגעים המשפחתיים (לוקאס ודווה, אנה שבה הביתה, לוקאס חוזר לשיבון) מינון האלימות הרגיש מוגזם בעיניי אפילו לפרקים בסדרה הזו, במיוחד שלא היה ברור לי הטעם ברציחתו של אמט ואישתו (הדמות שלו כבר גם ככה יוצאת מהסדרה, הגזענות בעיירה כבר הובהרה היטב בפרקים הקודמים) והקרב של ליטלסטון שגרם לי לתהות אם מישהו מתגעגע לימי ספרטקוס. אני מודה שעל מותו של אלכס לונגשאדו לא הצטערתי במיוחד כיוון שדמותו הייתה מהפחות מעניינות בעיניי, אבל העובדה שעכשיו השריף נותר ללא שום הוכחות כנגד פרוקטור בהחלט מצערת בעיניי, למרות שעם חזרתו של ליטלסטון לבאנשי אני מניחה שהקרבות בין האמיש האינדיאנים ופרוקטור יעלו הילוך. ואולי זה מה שהפריע לי ב20 הדקות האחרונות של הפרק, הרגשתי שגודשים אותן באירועים שאמורים בעיקר לשרת את העונה הבאה. "בסוף זה תמיד נגמר בכדורים ודמעות" אמר ראביט, ובעיניי היו שם הרבה יותר מדי כדורים, פחות מדי דמעות. (אורלי)

7.5 הפרקליט רייק עונה 1 פרק 2

על פי שני הפרקים הראשונים, הגרסה האמריקאית לסדרה האוסטרלית רייק נראית הרבה יותר קלה לעיכול מאשר הסדרה המקורית. אם בפרק הראשון בסדרה האוסטרלית רייק הגן על אדם שהואשם בקניבליזם וטען שזה היה בהסכמה, הרי שבסדרה האמריקאית בפרק הראשון רייק הגן על מקרה הרבה פחות שערורייתי, של אדם שהואשם ברצח סדרתי ולבסוף התברר שהוא סתם רוצח וממש לא סדרתי, והלקוחות של רייק הפרק היו אנשי כת אמיש רפורמים שהואשמו בניסיון רצח שהסתבר לבסוף כגילוח זקן כפוי. למרות שהסטטוס של רייק האמריקאי דומה לזה של רייק האוסטרלי (גרוש, אב לבן, מהמר השרוי בחובות, במערכת יחסים בתשלום עם נערה עובדת) הרי שהאמריקאי נראה מודע יותר לגבולות, וכל המפגשים שלו עם הדמויות נראים מרוככים מאלו שהיו בסדרה האוסטרלית, כשדיאלוגים שזיהיתי שנשמרו מהסדרה המקורית הם אלה שהיו מאוד שוליים שם בעיניי.

ההבדלים הללו לא בהכרח רעים בעיניי, כיוון שמהסדרה האוסטרלית פרשתי אחרי שניים וחצי פרקים בערך, וכאן נראה לי בינתיים שאני אמשיך לעקוב כיוון שהדמות הראשית הזו יותר חביבה עלי, ואני רואה כאן פוטנציאל, ואני לא ממש אוהבת כשאני מרגישה שמותחים גבולות רק כדי למתוח גבולות, אך מבחינה מסוימת, דווקא ההשוואה למקור כשמנטרלים  את הקיצוניות של זו נותנת את התחושה של סדרה שהיא לא פה ולא שם, ובמקרה הטוב אם היא תמצה את הפוטנציאל שלה היא אולי תצליח להיות "האוס".

בינתיים הפרק השני קיבל נקודות זכות בעיקר בשל המשפט שרייק זרק לעבר הנהגת ה"קצת משוגעת", שאתה הוא הגיע לאירוע משפחתי של חבריו, וששכבה עם אבי המארח באותו אירוע: "אומרים לי שאני לא יודע לשמור על מערכות יחסים, הם לא יודעים עם מה אני צריך לעבוד..." (אורלי)

7.5 החץ עונה 2 פרק 6

עם חזרתה של שרה לסטארלינג סיטי וסיפורים אחרים שתפסו את הפוקוס מתחילת העונה, דיגל לקח תפקיד משני וכמעט ולא יצא מעמדתו כסיידקיק לא רשמי. קו העלילה של דדשוט ומותו של אנדי, אחיו של ג'ון, קיים מאז תחילת הסדרה ונותר פתוח, עם דדשוט כאחד הנבלים הקבועים, אז כש"החץ" חזרה אל העניין כמובן שדיגל ייקח תפקיד מרכזי. אוליבר היה הפעם על תקן המסייע, איפשר לג'ון להוביל כשבעבר אכזב את חברו כשנתן קדימות לענייניו כויג'ילנט.

הטיול לרוסיה לא רק איחד את אוליבר עם חבר ותיק במאפיה וחיבר בין אירועי הספינה לקשריו בבראטווה, אלא גם חשף את הקשר האמיתי בין דיגל לליילה: יותר מחברים לנשק, הם היו נשואים. אם מדברים על מערכות יחסים, אז זו של אולי ואיזבל רושב הפשירה וסטוץ של לילה אחד פגע ברגשותיה של פליסיטי. מערכת יחסים פחות מעניינת היא זו של רוי ות'יאה, שבהיעדרו של אוליבר נאצו להתמודד עם סיפור משעמם, פרידה כפויה על ידי הסניגורית של מוירה כדי לא לפגוע בסיכוייה לזכות במשפט. איבדתי עניין אחרי שרוי ניצל את הקשר לויג'ילנט כדי לשכנע את קוונטין לשחרר אותו ממעצר. להמשך קריאה  (תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

6.5 מחלקת גנים ונוף עונה 5 פרק 4

מעצם מיקומה של "מחלקת גנים ונוף" על רקע הפוליטיקה המוניציפלית הזעירה בארה"ב, ניתן אולי היה לצפות ליותר תחושות שהקנו סדרות פוליטיות שקדמו לה, ובראשן "הבית הלבן". אבל לא, מעבר להתארחות של בראדלי וויטפורד בעונה הקודמת, כולל קטע מתבקש של 'הולכים-ומדברים' והצהרה של מייק שור שהוא מת על הסדרה הקלאסית של ארון סורקין, "גנים ונוף" לא בדיוק חשפה השפעות כאלה. הגם שהיא תמיד העלתה על נס ערכים מסוימים, כמו שזה לגמרי בסדר לחתן זוג פינגווינים זכרים, "מחלקת גנים ונוף" מעולם לא הייתה טלוויזיה שמקנה מידות טובות לאמריקה בזמן שהיא מבדרת אותה [1]. למשל, אפרופו מידות טובות, מעבר להיותה של פאוני העיר הרביעית במשמניה בארה"ב, לא באמת ראינו בה טיפול מעמיק במגפת האוביסיטי של המדינה.

[1] מעבר להיותה טובת לב ומשרת קסם.

הפרק הזה חרג מעמדת הרמיזות העדינות והזכיר לי קצת את החינוך שסורקין כה אוהב, עת נתונים ועובדות על מיניות בקרב נוער העשירו את מאבקה של לזלי בפוריטניות המסחררת של העיירה. וזה טוב ויפה, אבל קשה לי להשתחרר מהמחשבה שהדידקטיות הזו – קטנה ככל שהייתה וחשובה ככל שתהיה – גרעה ממאבקה הנוכחי של לזלי, אחד מני המונים שראינו ממנה בעבר, כולל כל המסכת של כניסה חזיתית באטימות העמוקה של מרשה לנגמן (והפעם עם בעלה, המתגלה כהומו לטנטי), שכנוע התושבים בצדקת דרכה, התארחות טלוויזיונית אצל ג'ואן קאלמזו או פרד הפלי הטמבלים איש איש בדרכו, וכהנה וכהנה. אמנם היו בתווך כמה בדיחות מוצלחות, אבל לא רק שקו העלילה הזה כבר נראה מוכר, אלא שהחינוך המיני המתנוסס כבר בשם הפרק, שתל בי חשש מה שזו לא תהיה הפעם האחרונה. כאילו זוהי דרך חדשה שבאה לרענן את התבנית.

חולשת העלילה הזו בלטה אפילו יותר לצד העלילה המקבילה של טום, שמתנזר ממסכים בעל כורחו. ללא ספק עניין מעורר מחשבה עבור רבים מאתנו – וקריטי במיוחד עבור האיש שבעבר לקח אתו כל מכשיר אפשרי אפילו כאשר הלך עם חבריו לצייד – אבל נטול נתונים על הסכנה לעינינו מבוהק המסכים או על הסכנות בסימוס בעת נהיגה.

ובסופו של דבר, לטעמי העלילה הכי מצחיקה, או לפחות שהקנתה את הרגע הכי היסטרי, הייתה זו שנעדרה כמעט כל משקל סגולי: בן ואפריל שמתמודדים עם חבר הקונגרס הרובוטי שהם מריצים. הכימיה הנפלאה בין אדם סקוט לאוברי פלאזה, שלא ממש זכתה להזדמנות להיחשף עד המסע המשותף שלהם לוושינגטון, הגיעה לשיא בסצנת הסיום. אדם סקוט הביא את עצמו האמיתי, השטותניק והמצחיק, אל בן דמותו הפוץ-לעתים, עם חיקוי מעולה לרובוט שחשקה בטנו במעט סוללות. כלומר אוכל אנושי. התגובה של אוברי פלאזה בסוף נראתה אמיתית לגמרי.

***

קטנה לסיום: ראשידה ג'ונס צריכה ללמוד כמה תגובות פיזיות נוספות לטקסטים התמהוניים שהדמויות האחרות אומרות לה, מלבד צמצום עיניים. היא עשתה את זה משהו כמו ארבע פעמים בפרק הזה לבדו. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

בשולי הממיר

קייקו אגנה (ליין קים מ"בנות גילמור) הגיחה שוב ל"מסובך" בתור יועצת האבל הבית-ספרית. (אסף רזון)

בפרק השבוע של המנטליסט התארחו: נאביד נאגאבן (אבו נאזיר מ"הומלנד") ודבון גאמרסול ("אלו הם חיי", "פליסיטי")

מסביב לממיר

ליאת שלזינגר מ"הארץ" בכתבה על ההשפעה של הטלנובלות החברתיות (תודה לרמונה)

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il