ארץ נהדרת, עונה 11, פרק 7

שבוע חלש באירועים פוליטיים ממשיים הביא את ארץ נהדרת, כמו את מהדורות החדשות הרגילות, להקדיש פאנל לכשלי המשטרה ול"טרור הפלילי", ביטוי שכשלעצמו משתייך דווקא לדוברים מהצד הימני של המפה. טוב עשו כשהעמידו את המפכ"ל יוחנן דנינו כאחראי, והחיקוי של מריאנו היה נהדר עד לאחרונת הגבות המורמות. נראה שמריאנו נהנה מאוד להיחלץ מדי פעם מדמותו של ביבי, ויחד עם ליאת הר לב בתפקיד מוקדנית אבטחה פרטית הם העמידו ביצוע מוצלח לטקסטים חלשים למדי.

אלי פיניש (בתפקיד שלומי קוריאט בתפקיד אבי הטחול) נאלץ להסתפק בסלנג מזרחי נוסח מרגול, אבל לפחות הצליח להצחיק את חבריו לפאנל וכרגיל היה מופת של חקיינות שכוללת כל שריר ושריר בגוף. הופעתו של כתב הפלילים ברהנו טגניה מתחזה לבאטמן ומנסה להציל את המצב הייתה משעשעת בפני עצמה, אבל הייתה גם מין קריצה למאזיני הרדיו (שם כידוע ברהנו מכחיש את זהותו כבאטמן). ולסיום, ברלד מחופש לרובוקופ נראה כמו משהו מהפארסות של העונה התשיעית אבל הסתיים טוב כשהשמיד את דפני ליף, אויבת הציבור האמיתית, כביכול, והכניס בקטנה אמירה משמעותית.

בלי קצת פוליטיקה בכל זאת אי אפשר, ולכן קיבלנו את "עובדה שלא" בהנחיית אילת שקד. הרעיון לערוך את דבריו של קרי מהריאיון של עובדה כך שיוצאו מהקשרם היה מוצלח מאוד, ובוצע היטב מול המראיינים המתחלפים שבשיאם, כמובן, גלית גוטמן ותחקיר המלפפונים. אפילו פינת הכותרות הפתיעה השבוע כשהצליחה לפרק לפרטיו את חוק השוויון בנטל כך שיהיה מגוחך מכוח עצמו, בלי לטרוח להוסיף עליו משחקי מילים מיותרים.

מערכון רץ המרתון האובססיבי היה מצחיק מאוד ונחוץ מאוד, מול השיגעון הספורטיבי שתפס את המדינה והפיל עלינו את מרתוני הג'ילט-שקר-כלשהו בכל עיר בארץ. קצר, קלאסי ולעניין, ואנא הימנעו מלמחזר אותו כמו את נהג המונית, שהיה משעמם ומייגע גם השבוע. עוד שיגעון במדינה הזו, כידוע, הוא הבישול, וגם הוא קיבל מערכון מוצלח: יונתן רושפלד בכבודו ובעצמו הופיע (שוב) בתכנית, נלחם בשף משה משה ואפילו ענטז קצת. שאפו על הביטחון וההומור העצמי, שף.

מערכון ההמשך על תמ"א 38 והמאבק בבניין היה קצת פחות מוצלח השבוע, בעיקר בגלל ההתעקשות לסיים אותו באיזו מחווה גרנדיוזית. המערכון הרי עומד על הדמויות המדויקות של השחקנים, חבל לאבד את הפוקוס רק כי אתם יכולים לשכור מנוף.

אני מודה שחיכיתי כל השבוע לתגובה של מעשיהו לייביניץ על מכירת הווטסאפ, וגם אם זה לא מצחיק כמו ברדיו הרי שזה נשאר נפלא בזכות המינימליות בביצוע והכתיבה הנהדרת. ואם כבר מדברים על כתיבה, כנראה שרק טל פרידמן יכול לקשר בין רוג'ר ווטרס, אין-חורף ושוקובו. הפרודיה עם הגיטרה שלו בסיום הפכה להיות הדבר שהכי כיף לצפות בו.

ציון - 7