הממיר 4/1/14

 8.5 קומיוניטי עונה 4 פרק 13
סדרות רבות נאלצות להתקין פרקי סיום עונה שישמשו גם כסוף הולם לסדרה, כזה שיעשה סיכום כלשהו ויותיר טעם מתוק. "מחלקת גנים ונוף" מתמחה בזה – את העונה השלישית סיימה עם האירוע לכבוד ליל סבסטיאן, את העונה הרביעית עם ניצחונה של לזלי. היא עדיין פתחה מספר סיפורים חדשים שניתן יהיה להתעסק איתם בתחילת העונה שאחרי כן, אם תהיה כזו. את זה אי אפשר לומר על "קומיוניטי", כי היא הגישה פרק סיום שהיה— באתי לכתוב "מושלם", אבל הוא לא היה מושלם מבחינת איכותו, אלא רק מהיבט סגירת הקצוות והסיכום [1]. כרגע עדיין אין ידיעה רשמית בנוגע לעונה חמישית של "קומיוניטי", זה צפוי לקרות אוטוטו, אבל מבחינת תוכנו הפרק הזה הוא לכל דבר ועניין הפינאלה של הסדרה.

[1] הפרק הקודם השאיר סיפור פתוח – הדקאן של המכללה המתחרה עדיין מתכנן להפיל את גרינדייל.

שלא יובן לא נכון, אהבתי את הפרק, והוא בוודאי עולה עשרות מונים על סיום העונה השלישית שהייתה בעצמה מעין פינאלה, עת דן הרמון קשר את הקצוות מתוך ידיעה שוודאי יועזב, אבל הוא לא היה גדול כפי ש"קומיוניטי" הייתה מעת לעת. בבסיסו שרתה רוח מהותית של הסדרה, מה שחשוב בוודאי במיוחד בפרק סיום, אולם אלמנטים רבים אחרים בכל זאת נעדרו ממנו. היו צחקוקים, היה חיוך לאורך רוב הפרק, ירדנו לנבכים הפסיכולוגיים, זה היה חכם, זה היה מרגש, זה היה משהו ששום סדרה אחרת בטלוויזיה לא יכולה לעשות – ויחד עם זאת זה לא היה באמת גאוני, ובשום שלב לא צחקתי בקול רם. כלומר, הפרק לא ייצג את המיטב של הסדרה, אלא את המיטב של מה שלוקה בחסר. להמשך קריאה. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

8 ילדי האנרכיה עונה 5 פרק 10

"מי אתה לעזאזל?"

(טי.או. מנהיג ה"גרים באסטארדז" לג'קס)

המשפט הבודד הזה מדמות משנית ביותר מסכם בהחלט את ג'קסון טלר של עונה 5. לג'קס תמיד הייתה נטייה לאלימות כחלק מפעילותו בסאמקרו, המועדון בו גדל ושתמיד היה לו כמשפחה, אולם בעונות הראשונות הוצגה לנו דמותו כשל מי שאינו רוצה בחיים הללו ומחפש דרך לצאת החוצה. גם בעונה החמישית כנשיא המועדון הוא טוען לכך ולכאורה מחפש את מה שיחלץ אותו ואת סאמקרו מעסקי הנשק, הסמים וצילה המאיים של חקירה פדרלית, ואז לפתוח דף חדש עם משפחתו הצעירה. אני עדיין לא בטוח אם ג'קס מודע לכך שהוא נמצא מרחק שנות אור מעבר לנקודת האל חזור, שמלאך המוות מוטמע בו כה עמוקות שייתכן והמסלול היחיד שנותר לו הוא להתרסק יחד עם המועדון.

לא רק טי.או., שותף של סאמקרו במשך עשרות שנים, איבד את אמונו בג'קס. בובי, תמיד קול ההיגיון, לא מצליח להתמודד עם תפקידיו כסגן הנשיא ומתעמת עם ג'קס. טיג עדיין לא סיים את חלקו בתכנית של ג'קס, ולא יודע שראשו כבר נמכר לפופ. ג'וס הופך גם הוא לקורבן סחיטה של ג'קס המטרה למצוא ראיות מפלילות נגד קליי, כפי שצפיתי לאחר הפרק הקודם. וטארה.

יותר מכולם, טארה, הייתה ה-קורבן של ג'קס. אע"פ שהתנדבה לכך, היא שימשה להצלת סאמקרו כשהצליחה להגיע אל אוטו. הסחטנות הרגשית שלו עבדה על טארה, והיא הביאה לו במתנה את כלי הרצח שהחזיר אותו אל שורת המוצאים להורג ופסילתו כעד. כתוצאה מכך, קרבתה של טארה למועדון וחלקה במעשיו של אוטו ייחשפו בקרוב, וכך הקריירה הפורייה שלה תיגדע. ג'קס מבטיח שהמועדון יעזור לה, ולמרות מה שראתה במהלך אותו יום, טארה חוששת מההבטחה הזו יותר מכל.

בצד האחר של המשוואה, קליי הלך לכאורה בכיוון ההפוך, אימץ לחיקו את ג'וס המפוחד וחידש את יחסיו עם ג'מה. הנכונות שלה להחזיר את קליי הביתה נראתה פזיזה מדי, ולא אופתע אם קליי חושד במהפך שעברה. זיק של תקווה לנפשו של קליי נראה בפנייתו אל רומיאו. לא יודע מה הוא חשב שישיג בכך, לאחר שהבין שגאלינדו וה-CIA מעורבים בהקפאת ההליכים נגד המועדון, אבל כפי שבעונה הקודמת הביא לפציעתה של טארה, קליי שוב שם את ג'קס ומשפחתו כמטרה בעיני הקרטל. סוכנות פדרלית או לא, המטרה מקדשת את האמצעים, ואם ג'קס מסכן את עסקת הנשק והסמים, הוא קורבן מתקבל על הדעת. (תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

8 רויאל שף פרקים 26-29

רויאל שף בדרך כלל במיטבה בעיניי כשהיא מתעסקת בענייני אוכל ובישול ולא בפסטיבלי שייקספיר או מתיחות מטופשות, ולכן כששמעתי שפרקי השבוע יעסקו בפיילוטים לתכניות בישול מקוריות שכל אחד מהמתחרים בסדרה יציג בפני אנשי ITV, חששתי מעט מהשעמום. אני מודה שהופתעתי לטובה רוב הזמן, כיוון שהתכנית הייתה מעניינת בעיניי משתי בחינות: האופי השונה שבו אני בחנתי את התכניות המוצעות לעומת האופי שבו אנשי הטלוויזיה של ITV  הסתכלו עליהן, והאופן השונה שבו אני ראיתי את התכניות לעומת המתמודדים עצמם.

בעיניי הרעיונות הכי מקוריים גם אם לא בוצעו על האופן הטוב ביותר היו של מריה ושל נתן. תכנית שידוכים על בסיס התאמות קולינריות יכולה להיות מאוד משעשעת (ובמקרה הספציפי הזה גם הייתה בעיקר בזכות הקסם האישי של אורי גוטליב שהתארח בה) והרעיון של נתן – לקחת שפים גדולים ולעשות אותם קטנים, היה פשוט גאוני בעיניי בכך שהוא מביא לטלוויזיה בעצם את ההיפך ממה שעושות רויאל שף מאסטר שף וכל דומותיה, שלוקחות את השפים הקטנים ונותנים להם להתחרות בגורמה. ואהבתי את זה במיוחד מפני שבסופו של דבר הוא לא באמת הקטין את השפים הללו, השאלה המתבקשת כמובן היא מדוע ששפים בעלי שמות גדולים יסכימו להשתתף בתכניות מהסוג הזה (אני מניחה שפרס כמו מיליון שקל שנתן הצהיר עליו היה יכול לפתות אותם להשתתף בתכנית אחת אבל זה ייקר את עלויות הייצור באופן ממש לא ריאלי) ולכן גם תכניות הריאליטי בדרך כלל "חכמות על חלשים", אבל נהניתי לפנטז את זה קורה אפילו אם זה היה די ברור שכפורמט יהיה קשה מאוד לפתח את זה למשהו. כשצוות ITV נהנה יותר מהתכנית של חנוך "ארוחה מהסרטים" מאשר מהתכנית של נתן, חשבתי לעצמי שמבחינת תכניות בישול התכנית של חנוך בהחלט נראית כמו משהו יותר מבושל, אבל אני נהניתי יותר מהתכנית של נתן כי כנראה אני כבר הורגלתי לחפש ברויאל שף את הקומדיה ולא את הרצינות. ותכניות בישול "רציניות" לא באמת מעניינות אותי.

היה לי גם מעניין לראות את מריה ונתן חוזרים מהקרנת הפיילוט שלהם, ומגלים על עצמם כל מיני דברים על איך שהם מדברים ואיך שהם נראים מהסוג שהרבה פעמים מפריע למי שצופה בעצמו לראשונה על המסך, כשהסביבה שלו שכבר רגילה אליו לא שמה לב לפגמים שהוא מוצא בעצמו בכלל. וזה היה מוזר קצת בגלל שאני מניחה שהם כן טרחו להביט בפיילוט שלהם לפני שהם הקרינו אותו לאחרים, עוד יותר מוזר כי אני כבר התרגלתי אליהם קודם ולא שמתי לב בכלל לדברים שהפריעו להם, ואני תוהה עד כמה אנשים עם מודעות וביקורת עצמית מתאימים לככב בסדרת ריאליטי. ועד כמה הצפייה בתכנית תעורר בהם את השיפוטיות הזו. (אורלי)

8 הסקס של מאסטרס עונה 1 פרק 12

ברצף הפרקים האחרון, זה היה הפרק החלש ביותר בעיניי, ובעיקר בשל סופו שהרגיש לי מאוד לא במקום, והפך את סוף העונה הראשונה לסוג של "פליסיטי" או "ורוניקה מארס" רק באופן הרבה יותר גרוע. גם ב"פליסיטי" וגם ב"ורוניקה מארס" לאורך כל העונה הראשונה הגיבורה מתלבטת בין שתי האופציות הבטוחה והטובה (נואל, דנקאן) ובין האופציה הפחות בטוחה ויותר רצויה (בן, לוגאן) ובסוף העונה אחרי שהיא כביכול משלימה עם האופציה היותר מושגת פתאום מופיע הבחור השני על סף דלתה ואומר לה את כל מה שהיא רצתה לשמוע...

העניין הוא כזה, ההתלבטות של וירג'יניה לאורך העונה בין אית'ן למאסטרס לא הוצגה אף פעם כהתלבטות אמיתית של הלב, ואפילו אם אני חושבת שווירג'יניה מעוניינת יותר במאסטרס ממה שהיא מעוניינת באית'ן (וזה די ברור) זה ממש לא מרגש כשהוא מופיע על סף דלתה ואומר לה שהוא לא יכול בלעדיה, במיוחד אחרי האופן שבו הוא התנהג כל הפרק, והעובדה שבאותה שעה במקום אחר בדיוק נולד לו ילדו הראשון מאשתו, בהריון שממש לא נראה שמעניין אותו. כל מה שיכולתי לחשוב עליו בסוף הפרק היה, אוף, די, לא, הם לא באמת עושים את זה, לצערי הם כן באמת עשו את זה. והיה דווקא פרק נחמד עד אז במיוחד הקטע שבו מאסטרס הציל את העבודה של ברטון, ומערכת היחסים של ברטון ומרגרט. (אורלי)

8 אחוזת דאונטון עונה 4 פרק 4

אחוזת דאונטון תמיד הייתה סדרה על נשים יותר מאשר סדרה על גברים. רוב הגברים בסדרה הצטיינו באופי פלקטי וצפוי למדי – לורד גראנת'ם מקובע ופטרוני, קרסון שמרן ומסור, מת'יו צדקני ורומנטי ואילו בייטס מוסרי ורומנטי. היחיד שנחלץ מזה הוא תומאס, שהצליח להפתיע כמה פעמים כשמתחת להתנהגותו הסכסכנית (שלא לומר מרושעת) הגיחה אישיות רכה ורגישה. הנשים, לעומת זאת, כמעט תמיד גילו יותר משכבת אופי אחת. יכול להיות שזה נובע ממבנה הסדרה שרוב גיבוריה נשים (שלוש בנות, סבתא, צוות המטבח), אבל בכל מקרה רוב ההתלבטויות המעניינות לטעמי הן אלו שקשורות בהן.

הגיבורה הראשית של הפרק הזה היא כמובן אנה, שהלם האונס שלה חלחל אל הצופים והגיע עד עיתוני בריטניה (הייתי בלונדון, כותרת ראשית בחינמון הרכבת התחתית). ג'וליאן פלואווז, יוצר הסדרה, הגן על הבחירה בהתפתחות כזו בכך שדאונטון רוצה לעסוק בתגובות החברתיות ובהתמודדות עם הטראומה, ולא בטראומה עצמה, ואכן זה מה שנעשה בפרק. אין תקופה טובה להיות בה קורבן אונס, אבל המצב של אנה הוא בלי ספק קשה במיוחד, כשהיא חוששת לספר לבייטס שכן "עדיף לב שבור על מפרקת שבורה", ונשארת להתמודד בלי תמיכתו. התגובה הקרה מעט של מיסיס יוז בפרק הקודם רוככה בפרק הזה מול עקשנותה של אנה וההאשמה העצמית המזעזעת, ולכך נוספה התחושה שאנה מוצאת את עצמה בודדה בין המשרתים אחרי שהשקיעה את כולה בבייטס. הרומנטיקה המושלמת של השניים בלי ספק נפגעה, אבל מעניינת אותי ההשפעה האפשרית על הקשר מרי-אנה, שכזכור היה קריטי לשתיהן בהסתבכויות העונות הקודמות. נדמה לי שמרי יכולה להבין לליבה, שכן גם אם השגריר הטורקי לא בדיוק תקף אותה, הרי שזה היה מקרה קלאסי של התעלמות מ"לא", שלא לדבר על התנהגותו האלימה של ריצ'רד קרלייל בעונה שלאחר מכן. להמשך קריאה (מירב)

7 נקמה עונה 3 פרק 7

כששרה, החברה לשעבר של דניאל והקורבן של התאונה לה היה אחראי לפני מספר שנים, הופיעה בפרק הקודם זה היה סימן רע. גם ככה אמילי נעה בין האירוסין המזויפים עם דניאל, לבין הרומן עם איידן (אני חושד שהיא משחקת בו כדי להחזיק אותו קצר, אחרי שכמעט גרם למותו של ג'ק), לבין הרגשות הישנים הקיימיםלא קיימים כלפי ג'ק; עכשיו נוספה שחקנית חדשה. אם שרלוט הייתה עדינה וחדשה בכל עניין המניפולטיביות, דוחפת את דניאל ושרה אחד לזרועות השנייה כדי להיפטר מאמילי, עכשיו ויקטוריה נמצאת בסוד העניינים ואצלה שום דבר לא עדין. לא מאמין ששרה תתפתה לשתף פעולה עם האישה שאחראית להרס חייה. מצד שני, אמילי עכשיו מודעת לתחרות ו… מה היא הולכת לעשות, להפיל קורבן אחר של הגרייסונים? דניאל לא שה תמים, אבל הוא לא אחראי למוות של דיוויד קלארק כמו הוריו, ואם לאמילי אין שום כוונות רומנטיות אמיתיות כלפיו, למה שלא תותיר לו פתח לאושר אמיתי כשהכול יסתיים?

כדי להראות, שוב, כמה הדרך של אמילי שגויה והרסנית, הנקמה בפרק הזה הייתה שייכת לנולאן. להוציא מהתמונה יחצ"נית ששכר קונראד, אותה אישה שהוציאה את נולאן מהארון בפומבי לפני שנים רבות והרסה את יחסיו עם אביו, אותו לא ראה עד יום מותו. אז נולאן הצליח להוציא אותה מהמשוואה, אבל לא מבלי להראות רחמים, לתת לה הזדמנות לוותר על המאהב שלה ולחזור לבעלה שלא מודע לבגידתה. רחמים כאלה לא רואים אצל אמילי, למרבה הצער גם לא כשזה מגיע לאנשים שלכאורה אכפת לה מהם. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

7 קומיוניטי עונה 4 פרק 12

הפרק הזה כלל את מה שבעיניי היה הרגע הגאוני של המפיקים החדשים, מהסוג שהסדרה ידעה להנפיק תחת שרביטו של דן הרמון: הגיית ה"פופ פופ" של מגניטוד. רגע כה אגבי ולא קשור שנכנס באופן מושלם במסגרת הסיפור המרכזי.

מנגד, הרעיון בבסיס הפרק היה נהדר, בוצע מעולה רוב הזמן אבל בסופו של דבר הפואנטה שוב נפלה קורבן לסכריניות שמתווה את העונה. החלוקה הזו חידדה לי את העניין עם העונה הרביעית של "קומיוניטי". המפיקים (אני תמיד שוכח את שמם, הפעם אין לי כוח לבדוק) פשוט לא מצליחים לאזן בין המתיקות לבין כל היתר. גם הרמון היה לא פעם קיטשי, אבל אצלם זה הפך להיות הנקודה בסופו של כל סיפור, ולא פעם זה בדיוק הדבר שמעקר את כל מה שראינו לפני כן. אני בטוח שבצפייה חוזרת בעונה הזו, נגלה שאילו רק היו משנים את חמש הדקות האחרונות של כל פרק (כמעט), הוא היה קרוב יותר לשלמות. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

בשולי הממיר

בפרק החמישי של הרשימה השחורה התארח בתפקדי השליח רוברט נפר (טי באג מ"נמלטים", טומי דולן מ"קרניבל" ועוד) 

אלכסיס דניסוף (וסלי, "באפי", "אנג'ל") התארח בפרק השישי של העונה השנייה של "תפיסה" כרופא מומחה למחלת הפרקינסון וגמר כגופה/ חשוד. התגעגענו נורא! ( kitty)

מסביב לממיר

כששרלוק פגש את ד"ר הו, קליפ משכנע (ויש גם מאחורי הקלעים) שנעשה על ידי חובב בזמן ההמתנה לספיישל כריסמס 2013 של הדוקטור ופתיחת העונה השלישית של שרלוק (שהיו די סמוכים). בתגובות נכתב שזה יכול לקרות גם באופן רשמי בטלוויזיה מכיוון ששתי הסדרות חולקות את סטיבן מופאט. (Mr. Wings)