סיכום 2013 - חלק א'

הסדרות הטובות ביותר של השנה

1. "מד מן" (עונה 6) – מי אמר שסדרות טובות "מאבדות את זה" בהכרח כשהן מגיעות לעונות המתקדמות? לא זו בלבד ש"מד מן" לא איבדה כהוא זה מעוצמתה, אלא שהעונה השישית התגלתה כמפגן מרשים במיוחד של כתיבה גאונית, משחק מושלם, בימוי מדויק ועיצוב מוקפד. בעצם, כמו תמיד. אבל אפילו טוב יותר. הפרק האחרון היה מופלא במיוחד, וסצנת הסיום שבה דון מראה לילדיו מאין בא, רגע לאחר שנבעט בבושת פנים מהמשרד שבו שימש כאחד השותפים המייסדים, פותח פתח לעונה אחרונה (בשני חלקים) מרתקת ביותר.

2. "שובר שורות" (עונה 5 - חלק ב') - אם המחצית הראשונה של עונת הסיום לא הפילה אותי מהכסא, במיוחד, באה המחצית השנייה ששודרה ב- 2013 והעיפה אותי ממנו (יחד עם המוח). כל התהליכים והאפשרויות שהתבשלו לאורך הסדרה התפרצו החוצה בעוצמה אדירה ובאופן אינטנסיבי ומרתק. הפרקים שהובילו לפרק הסיום היו טעונים ומשובחים במיוחד, ופרק הסיום עצמו היה כתוב ומשוחק לעילא ולעילא והזכיר עד כמה הסדרה הזו יוצאת דופן באיכותה. יחד עם זאת, מצאתי את פרק הסיום מעט מאכזב כיוון שסגירת הקצוות בו נעשתה באופן נוח מדי לטעמי והוא לא בהכרח היווה  פרק סיום הולם לסדרה הספציפית הזו. ועדיין, מדובר בסדרה מבריקה שאשרינו שזכינו לצפות בה.

3. "הסקס של מאסטרס" (עונה 1) – כששמעתי לראשונה על כך שתהיה סדרה על שני חוקרי מין משנות ה- 50 שכנעתי את עצמי במהרה שזו בוודאי תהיה סדרה סתמית ובינונית, בפרט כשהבנתי שהיא תשודר ברשת "שואוטיים". בעקבות ביקורות טובות גורפות על פרק הפיילוט צפיתי בו והתרשמתי עד מאד, אך עדיין לא הייתי משוכנע אם יש לסדרה פוטנציאל להפוך ל"גדולה" באמת. ובכן, אחרי צפייה בעונה הראשונה במלואה אפשר לומר בפה מלא שיש כאן סדרה גדולה באמת – דמויות עגולות וכובשות, עלילות מעניינות, דרמה חזקה, אמירות לא שגרתיות ונועזות על סוגיית המין והמשמעויות הרבות של המין בחיינו ומשחק מדהים (במיוחד של מייקל שין בתפקיד ד"ר מאסטרס ואליסון ג'אני הדגולה בתפקיד מרגרט סקאלי). חבל רק שדווקא סדרה שמתייחסת לסקס בזווית מקורית ורעננה "נופלת" לקלישאות הכי חבוטות הנוגעות להפקת ובימוי סצנות הסקס המתרחשות על המסך הקטן, אך אין בכך בכדי לגרוע מגדולתה. יש לי תחושה שעוד נכונה לנו הנאה רבה מהסדרה הזאת.

4.  "מחלקת גנים ונוף" (עונה 6) – נכון, העונה הזו פחות טובה מקודמותיה, ויש תחושה שהסדרה מתחילה להיות רפטטיבית לעתים, אבל עדיין מדובר בפנינה נדירה בטלוויזיה. סדרה יחידה במינה שיודעת להיות הכי מצחיקה והכי מרגשת, לגרום לי להתאהב בדמויות ולהזדהות אתן באופן מוחלט, לגרום למצב הרוח שלי להשתפר באופן קבוע אחרי הצפייה בפרקים שלה, וכל זה כשיש לה את רון סוונסון (ואת אפריל ואנדי הנפלאים לא פחות). מבחינתי, היא יכולה להמשיך ו"לרוץ" עוד כמה עונות בלי שום בעיה.

5. "כתום הוא השחור החדש" (עונה 1) – הרבה סופרלטיבים נשפכו על הסדרה הזו, ורובם נכונים. פשוט סדרה מצוינת, שהגדולה האמיתית שלה נעוצה בכך שלמרות שיש לה דמות ראשית "טהורה" (פייפר) היא מצליחה ליצור קשת רחבה ומגוונת מאד של דמויות מעניינות, שלכל אחת מהן יש את הסיפור האישי שלה ואת המניעים שלה והסדרה מתמרנת באופן יוצא מן הכלל בין הדמויות הרבות תוך שהיא מייצרת עלילות מוצלחות שמאתגרות את הדמויות ומפתחות אותן בצורה מרתקת. הביקורת העיקרית שלי על הסדרה היא על הפער הגדול ברמת הכתיבה של הדמויות הנשיות (מוצלחות ומעניינות כמעט כולן) לעומת הדמויות הגבריות (קלישאתיות, צפויות ומשעממות). חוץ מזה, אני מקווה שיוצרת הסדרה, ג'נג'י קוהאן ("העשב של השכן") למדה את הלקח מהסדרה הקודמת שלה, והפעם לא תהרוס את הטעם הטוב שהותירה העונה הראשונה בעלילות מקושקשות.

© 2013-2014 Twentieth Century Fox Film Corporation. All rights reserved

הדמויות המאכזבות

1. קרי מתיסון ("הומלנד") – מדמות מעניינת שסיפקה זווית מקורית ורעננה על הלוקים/ות ב"דו קוטביות" וההתמודדות עם המחלה, היא הפכה עד מהרה לקריקטורה ולמושא ללעג ולקלס. כך, במקום לשרת את ההתמודדות עם המחלה, יוצרי הסדרה רק הגחיכו אותה. ממש מכאיב.

2.  רובין שרבצקי ("איך פגשתי את אימא") – פעם ממש חיבבתי את רובין, ומצאה חן בעיניי העובדה שהיא לא נכנעה לתכתיבים המקובלים ולא בהכרח רצתה חתונה וילדים. כה מאכזב היה לראות את הדמות "נופלת" בדיוק לתכתיבים האלה, ורגע השיא של העליבות הגיע כשרתחה על בארני והטיחה בו שעולם לא יהיה רציני ולכן אינה יכולה להיות עמו וברגע ששלף טבעת שכחה מהכול והסכימה מייד. איזה רגע מאכזב ומקומם. 

3.  דברה מורגן ("דקסטר") – עוד דמות שהייתה פעם נהדרת והפכה לבדיחה עצובה ככל שהסדרה התקדמה. מאכזב במיוחד היה לראות שהיוצרים בחרו להרוג דווקא אותה כטריגר למהלך האחרון והתמוה של דקסטר.

4.  לארי בלום ("כתום זה השחור החדש") – למעשה, מלבד דמותו של ג'ון בנט, כל הדמויות הגבריות בסדרה אינן מוצלחות או מעניינות במיוחד. אבל הדמות של לארי היא המעצבנת מכולן. והשיא היה, כמובן, עם הראיון ההוא ברדיו שכמעט עלה לפייפר בחייה.ומה שמרגיז במיוחד הוא שבאמת אפשר להבין באופן כללי את המניעים של הדמות בסיטואציה שנוצרה, אבל היא פשוט לא כתובה מספיק טוב ולא משוחקת מספיק טוב בכדי שיהיה אכפת לי ממנה.

5. אנדראה ("המתים המהלכים") – אמנם היא הופיעה רק במחצית השנייה של העונה השלישית, אבל זה הספיק בכדי לעצבן ולאכזב אותי בו זמנית. אומרים שבקומיקס היא הייתה אחת הדמויות הטובות ביותר, אבל בסדרה היא הייתה אכזבה ענקית – משעממת, טרחנית ובעיקר – קשה להבין את המניעים שלה.