בדברי הימים שלי, להקת "פאלפ", קרוב לוודאי, תירשם כטאבו מוחלט. כמו שכולם יודעים שהשמש זורחת במזרח ושוקעת במערב (או להיפך, לא זוכר), כפי שמובן מאליו כי ישנן 60 שניות בדקה וכמו שידוע ששמעון פרנס הוא טמבל מארץ הטמבלים, כך ידוע וחקוק (אצלי, לפחות) שלהקת "פאלפ" היא המושלמות, היא החוכמה המזוקקת, היא הדבר האמיתי. אפילו יותר מקוקה קולה.

רובכם, קרוב לוודאי, זוכרים את "פאלפ" כהבלחה אזוטרית מימי פריחת הבריט-פופ באמצע שנות ה- 90, הבלחה אשר סיפקה למצעדים שני להיטים עיקריים: Common Pepple ו-Disco 2000. כמו תמיד בעולם המוסיקה, הזרקור הופנה אל הלהיטים הלעוסים והנוסחתיים, ואילו האיכותיים והמבריקים ביותר נותרו בצד, ללא סינגל וקליפ, ללא הכרה מיוחדת מצד הציבור הרחב. ללא מאום, למעשה. כך קרה גם עם האלבום הנפלא עמו באה הפריצה הגדולה, Different Class שמו, וכך גם עם קודמיו ועם אלו שיצאו אחריו. למען הסדר הטוב, הרי לכם נספח הסטורי קצר על הלהקה האגדית, חביבת מבקרי המוסיקה.



83` - "פאלפ" נוסדת תחת שרביטו של ג`רוויס קוקר - חנון בריטי ממושקף ודחוי מבחינה חברתית. הקהל לא ממש מאיר פנים אל ההרכב החדש והצעיר, אולם מתברר שהסבלנות משתלמת. במשך השנים שחררה הלהקה מספר אלבומים, ולמרות האיכות הבלתי מעורערת - הקהל בושש מלדרוש חתימות. נו טוב, הם היו עסוקים בלהעריץ אושיות פופ חכמות בהרבה - "מודרן טוקינג" וג`ייסון דונבן, למשל. שיהיה להם לבריאות. היה, בעצם.

שירים בולטים מתקופת הרנסנס: shes dead, don’t you know, don’t you want me anymore ו-my lighthouse. הייחוד הבולט ביותר של ההרכב, אגב, הוא מבנה השירים: כמעט ואין שירי אהבה סתמיים נוסח I Just Close My Eyes And You Were There, אלא סיפורים קצרים ומרתקים, ממש כך, אשר כתובים ומנוסחים באופן נפלא. כפי שממליצה הלהקה על גבי כל אחד מאלבומיהם, מומלץ לקרוא את הטקסטים ללא שמיעת השירים עצמם.

92` - לאור הפוטנציאל הרב המתגלה אט-אט, מוחתם ההרכב בחברת התקליטים "איילנד". המזל, מסתבר, לא מאחר להאיר פנים. סגנון הרוק תופס מקום נכבד יותר ברפרטואר, אשר משתבח אט אט ו"ראזמטאז", שיר מעולה שיוצא באותה תקופה, קוצר הצלחה מסויימת, בין השאר בשל מילותיו הזועמות אותן מפנה הסולן אל חברתו לשעבר: "אני מדבר מהר מדי או שאת משחקת אותה מטומטמת? אם את רוצה אני יכול לכתוב את זה. זה לא אמור להזיז לך, כי הרי את `האחת והיחידה`, לא?"

94` - אלבום האולפן הראשון של "פאלפ" (אם לא מחשיבים את "אינטרו", שהיה מעין אוסף סינגלים) בחברת התקליטים החדשה שלהם רואה אור, his n hers שמו. הדיסק מכין את הקרקע אל הפריצה שתגיע מאוחר יותר. באלבום נכללים שירי מופת דוגמת She’s A Lady, Joyriders, Have You Seen Her Lately? וכמובן הסינגלים המעולים Babies ו-Do You Remember The First Time?.

95` - כאן מתחילה ההיסטריה האמיתית. הסינגל Common People רואה אור ומצליח לטפס עד למקום השני במצעד הבריטי. נראה היה כי הלהקה פיצחה את קוד שירי הפופ-רוק האולטימטיביים - הנחה שהתחזקה עוד יותר עם צאת אלבומם השלם והמצליח ביותר, Different Class, אשר היה משובח ועם זאת - קליט ומלודי בצורה בלתי רגילה. שירים שכדאי לתת עליהם את הדעת: Disco 2000, Live Bed Show, Mis-Shapes וכמובן השיר הטוב ביותר שלהם עד היום - Something Changes, שיר אהבה מקסים בו מפרט ג`רוויס את תהיותיו בנוגע לגורל המקרי, שגרם לחברתו ולו להיפגש בצירוף מקרים מופלא (כמו כל שאר הזוגות) "היכן הייתי נמצא אם לא הייתי פוגש אותך"? שואל בתמימות חיננית החנון הבריטי, "האם הייתי שר את השיר הזה למישהי אחרת"?



98` - פסגת האמנות. This Is Hardcore, אלבום חדש, קודר ומהורהר רואה אור, וכמעט מצליח להוציא את מבקרי המוסיקה לרחובות, לחגיגות ענק לרגל צאת אחד מאלבומי העשור, אם לא המאה.

חברי "פאלפ" מעלים באלבום זה שאלות ותהיות קיומיות, כמו למשל על מצב הגברים ותועלתם: "התחלתי לתהות מה צריך לעשות כדי להיות זכר. אז למדתי לשתות, למדתי לעשן, למדתי לספר בדיחות מלוכלכות... מישהו יכול לומר לי למה אנו חיים אם כל מה שאנחנו עושים נראה כבזבוז זמן?" (I’m A Man). גם ענווה קיומית תוכלו למצוא כאן: "אני לא מודאג מכך שלעולם לא אגע בכוכבים, כי הם שייכים לגן עדן ואילו אנו נמצאים על כדור הארץ. אתה לא מאושר רק מהעובדה שאתה חי וקיים? הכל יכול לקרות" (Dishes). הייתי יכול לצטט כאן עוד ועוד, אבל אין סוף למשפטי ולסיפורי החוכמה הגלומים באלבום נפלא זה. הכל טוב ויפה, רק שהדיסק המדובר נכשל באופן יחסי מבחינה מסחרית, והשאלה הגדולה שריחפה לקראת צאת האלבום החדש היתה: האם הקו האיכותי יימשך או שמא יפנו חברי הלהקה אל הצד המסחרי יותר? כיום, אמנות לא בהכרח מוכרת - לרוב זה דווקא הפוך, ולכו תדעו, אולי ג`רוויס צריך להחליף סלון ולשפץ מקלחת. כמאמר הזמרת Meja: איטס אול באוט דה מאני, אול באות דאם דאם דרי ד`ם ד`ם. ואולי לא.


ובכן, מסתבר שלא. גם באלבומם החדש, We Love Life, אשר שוחרר זה מכבר, נמשך הקו האיכותי האפלולי. יש כאן את הקול המוכר והיפה של ג`רוויס, את הצליל הפאלפי הידוע ויותר מכל - את הסיפורים הקצרים, המרתקים והגאוניים בחלקם.

למרות שמו האופטימי של האלבום, "פאלפ" לא נסחפים אל מחוזות המיינסטרים המוכרים (כנראה שהסלון והמקלחת בבית של ג`רוויס עדיין לא זקוקים לטיפול דחוף) ועדיין ניתן למצוא כאן את הפחדים המוכרים, את המחשבות הכנות ואת המילים הנוגעות, אשר מובילות למחשבות נוסח "ראבאק, הם יודעים לכתוב באופן מושלם ממש. אני צריך להשתפר בכתיבה, אחרת הם עוד יתפסו את מקומי באתר"...

שיר מקסים במיוחד באלבום הוא Birds In Your Garden. זה הולך ככה: ג`רוויס מתעורר בשש בבוקר, עוזב את ההיכרות החדשה מליל אמש עמה חלק מיטה משותפת, יוצא אל הגינה, ובעודו תוהה אם להמשיך בקשר החדש, ניגשו אליו ציפורי הגינה והחלו לשיר לו מעין הפצרה ובקשה: "לך וגע בה, חבק אותה, נשק אותה, אם תמתין היא לא תמשיך לחכות לך". מקסים כבר אמרנו?

עוד שיר מופלא הוא Bad Cover Version - מן אלגוריה חכמה, בה משווה הכותב את החבר החדש של האקסית שלו לגרסת כיסוי גרועה לשיר. כלומר, הוא היה המקור ואילו כעת היא מסתפקת בחיקוי החיוור: "כל נגיעה מזכירה לך עד כמה זה יכל להיות מתוק, בכל נשיקה שלו את חשה בטעם של סכרין. זה לא קל לשכוח אותי, זה כה קשה להתנתק" וכו` וכו`. שירים בולטים נוספים באלבום, למען הפרוטוקול: The Night That Minnie Timperley Die, Bob Lind, Roadkill ו-Weeds.

We Love Life, נכון לעכשיו, ממשיך את הנפילה המסחרית של קודמו, ללא כל תזכורת למעמדה המבוסס של הלהקה כפי שהיה לפני כחמש שנים. לכישלון זה, ככל הנראה, תרמה ההחלטה השגויה לשחרר את The Trees הלא ממש קליט (וגם לא מדהים, למען האמת) כסינגל ראשון וכבי-סייד ל-Sunrise הכבד בעליל. נקווה שאחרי מות העצים, הציפורים תבואנה לקונן במצעדים. מגיע להם.