הממיר 27/12/13

10. קומיוניטי, עונה 4 פרק 11
באוקטובר 2012 התבשרנו שג'ים ראש יכתוב פרק של "קומיוניטי", כיאה לזוכה האוסקר בפרס התסריט, והנה הוא הגיע. התוצאה נהדרת. לא זאת בלבד שהפרק היה מצחיק לכל אורכו בכמה וכמה רבדים, ולא זאת בלבד שהשתמש בחוכמה רבה ברעיון של הפרק כדי להגיע אל הפואנטה, אלא הוא עשה את זה במעין טייק על פרקי המחווה של הסדרה, כמו "לוחמה מודרנית" מהעונה הראשונה. הפרק החדש אמנם לא מגיע לגאונות של פרק הפיינטבול, הוא לא מרופד בשכבות שמעירות על כל הז'אנר, אבל כמותו ההיי-קונספט שבבסיסו נועד לומר משהו על מערכת היחסים הרומנטית של שתיים מדמויותיו. בשעתו אלה היו ג'ף ובריטה, הפעם טרוי ובריטה. ובניגוד לפרקי מחווה מהעבר שבהם הדברים קרו בפועל – הפיינטבול שהיה אמיתי, כולם באמת הפכו למעין זומבים – במקרה הזה טרוי ועאבד לבדם המציאו והזינו את הקונספט (ועזר להם השרת שמכבה ומדליק את האור, ובהמשך גם הדקאן).


©NBC Universal Media, LLC

היחסים של בריטה וטרוי תמיד חסו בצל החברות העמוקה שלו עם עאבד, כך שרק יאה שאחד מהשטיקים שלהם יהווה את הכר לפרידתם. אבל לא באמת אפשר לפטור את זה כך, כשטיק, כי ההשתלשלות הזו הייתה עדות נחרצת למה שחסר אצל הזוג הרומנטי. ההבנה החברית העמוקה שמאפשרת לעאבד להבין את טרוי מהרגע שהעיר אותו בבוקר ואמר שהוא חושב שההחלפה עבדה, ומאוחר יותר להבין מדוע הוא שולח אותו לדייט עם בריטה מבלי שדבר ייאמר בפירוש – זהו בדיוק האלמנט שחסר אצל טרוי ובריטה. אין להם אפילו קצת מזה, הכימיה מעולם לא הייתה שם. מלבד כמה רגעים סמי-רומנטיים לאורך השנים, לא באמת הבנו מדוע הם ביחד, ואני מאמין שזה אפילו לא קשור לעובדה שהיחסים ביניהם לא זכו ליותר מדי זמן מסך. נראה שכימיה עם אנשים היא פשוט לא הקטע של גיליאן ג'ייקובס. ובכל זאת, החיבוק שלהם בסוף הפרק היה מאוד מתוק, לא מעט כי החיבור ביניהם התחיל להתממש עם רגע דומה.

מוכרחים לציין את הפגנות המשחק של דני פודי ודונלד גלובר, אבל אין מנוס מלהכיר בכך שג'ים ראש שם את שניהם בכיס הקטן. הוא סיפק לעצמו כמה רגעים גונבי-הצגה ולגמרי הורסים. תיעול ג'ף היה מדויק על הפינצטה, עד לרמת שרירי הבטן, הירידה על עצמו ("תקוע בתוך גוף שיכול להיות הצל של גולום") והמסת אנני, אבל ההתנצלות החוזרת ונשנית על כך שג'פרי היה בתוכו הייתה זהב. בנוסף, אני רוצה המשך לפרק הזה שבו נראה את שלוש המשאלות שקיבל לנארד מהדקאן. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

8.5 ריי דונובן, עונה 1, פרק 12 (פרק סיום העונה)
הפרק סוף סוף הוסברה לצופים פשר טינתו העמוקה של ריי לאביו מיקי. טינה עמוקה דייה להפללתו ברצח, שלא לדבר על שליחת רוצח שכיר לחיסולו. תהיתי לאורך כל העונה האם ריי מאשים את אביו במוות של ברידג'יט, או בהזנחת אמו ובהעדפת אישה אחרת על פניה, בשעה שהיא גוססת מסרטן והאם הדברים הללו דיים לגרום לשנאה התהומית שלו כלפי אביו. זה לא שחסרות סיבות לחשוב שמיקי הוא אב גרוע ואדם רע, אבל ניצוצות האכפתיות שהוא הפגין כלפי אנשים שונים לאורך הסדרה כולל כלפי ריי, גרמו לי לתהות מדוע ריי כל כך נחוש בשנאתו כלפיו, במיוחד מפני שאחיו של ריי ידעו גם הם על הנטישה ועל ברידג'יט, והם עדיין רצו בו כאביהם, וזה לא שריי הוא בדיוק רול מודל להתנהגות נכונה בעצמו.

נטיתי לחשוב שההבדל הבסיסי ביניהם נעוץ בתחושת האחריות שבה ריי מנהל את חייו ומרגיש אחראי גם לכל הסובבים אותו, לבין האופן חסר האחריות שבו מיקי מנהל את חייו, האופן שבו הרע והטוב שהוא עושה הם כולם פרי המקרה וההזדמנות, כשמה שמוביל אותו לאורך כל הדרך הוא רצונותיו ויצר ההישרדות שלו, ונזקי המשנה מעניינים אותו מעט מאוד.

הגילוי שהיו אלו המכות שחטף מאביו כשסיפר לו על הכומר שהתעלל בו, במקום שיקבל תמיכה מאביו מתיישבת יפה גם עם העובדה שהטינה שלו שונה משל אחיו שלא ידעו על כך, וגם עם אופן ההתנהלות של האב שלא היה מסוגל אף פעם להבין מצוקות נפשיות. מצחיק היה בפרק לראות איך אותה תכונה חסרת רגישות של חוסר היכולת של מיקי להבין מצוקה נפשית ולהכיל אותה, יכולה להיות לפעמים שימושית בקטע שבו הוא הכריח את אבּי לצאת מהדיכאון שלה.


קרדיט: Suzanne Tenner/SHOWTIME

לדעתי, אגב, המשפט הכי מעניין בפרק היה זה שהוא אמר לריי על כך שהוא חייב לא להיצמד לעבר, ולשחרר. מצד אחד זה מאוד נכון לגביו שהוא לא שומר טינה אם זה מועיל לו, (הוא מבחינתו היה עושה סרטים עם שון ווקר שהיה האשם האמיתי ברצח אלמלא ההתערבות מבחוץ, והוא גם הציל את ריי למרות שזה ניסה להרוג אותו) ומצד שני זה בדיוק חוסר האחריות שלו על מעשיו, אי אפשר לדרוש מהנפגע שלא יחיה עם תחושת הפגיעה כשאתה הוא זה שפגעת בו, ואתה לא באמת עושה מאמצים לכפר על כך.

בסוף הרגשתי שקצת קיבלנו הפי אנד מהאגדות, כשה-"הפרעות" היחידות היו המבוי הסתום אליו הגיעו יחסיהם של טריי והאחות (כאב לי לראות את התקף האלימות שלו בנוכחותה), וכמובן העובדה שמיקי החליט לא לעזוב בסופו של דבר, אבל מכיוון שהעימות בין האופי השונה של ריי ואביו הם עיקר הסדרה, זה לא באמת מפריע. (אורלי)

8.5 הסקס של מאסטרס, עונה 1 פרק 11
אם הייתי צריכה לסכם במילה אחת את הפרק הייתי אומרת "תחרות". איתן ובעלה הקודם של וירג'יניה מתחרים על תפקיד האב המצטיין בחייה של וירגי'ניה, ליבי מתחרה בצלה של וירג'יניה בלבו של מאסטרס, ואפילו נכנסת לתפקיד המזכירה, למרות שהתחרות שם אינה לגמרי מודעת. מאסטרס מנסה למצוא את הדרך הבטוחה להציג את המחקר שלו באופן שלא יבריח את הקהל כמו שקורה למרצים אחרים, וד"ר ליליאן מנסה להשיג תמיכה נוספת למחקר שלה. כולם מנהלים תחרות עם הזמן, ורבים על היוקרה ועל שאר המשאבים שיש לעולם להציע במדה זו או אחרת של צמצום או רווח. הפרק הזה, הגם שלא התעלה לרמתו של קודמו, היה טוב בעיניי, בעיקר בשל רגע השיא שלו שבו ד"ר ליליאן מתוודה בפני וירג'יניה על מחלתה. רגע זה לא רק היה נוגע ללב, אלא גם הבהיר קצת נקודות דמיון בינה לבין מאסטרס, שניהם מאוד רוצים לקדם את המחקר שלהם, היא אפילו מרגישה שהיא מתחרה בו על אותם משאבים. אולם שניהם אנשים מאוד עצורים ששומרים הכול בפנים, ושניהם מתקשים להודות בהשפעה של המחקר על חייהם האישיים. (אורלי)

8. אחוזת דאונטון, עונה 4, פרק 3
בפרק התרחשו שני מהלכים מקבילים, כמעט סותרים: אווירת הפרק הייתה מאוד זו של "לפני המלחמה", עם מסיבות גדולות, רכיבות סוסים, פלירטוטים ומשברים במטבח. היה משהו משמח בלחזור שוב לריצות הבהולות במסדרונות ולאסונות קטנים כמו משרת שהורד מדרגתו, ולרגע היה אפשר להצטרף לקרסון שמייחל תמידית לימים עברו. רפרנסים קלים למופע המוזיקלי בתחילת העונה השנייה או לרכיבה הרת הגורל של מרי עם פאמוק חיזקו את המחשבה של חזרה לסדר הנעים והמוכר, אבל אז עלו מנגד רעות גדולות בהרבה ממשרת שנקע את היד ומסידורי ישיבה מכשילים. הגרמופון מעלה זיכרונות כאובים, משחקי הקלפים הפכו לזירה של יריבות ורמאות ובשעה שכולם נהנים מזמרת האופרה למעלה, למטה נאנסת משרתת ואין איש שומע. הזוועה של הסצנה הזו, בין זוהר האורחים לאימה של אנה הייתה קשה מאוד, והנאמנות התמידית של אנה לבייטס, למרי ולדאונטון בזמן שהם לא מודעים למה שהיא עוברת חידדה את הזוועה עוד יותר. אנה היא דמות מקסימה שכיף לצפות בה, בייחוד כשהיא מקבלת עומק נוסף, ואני מקווה שזה לא ייגרר לסנסציוניות בזמן שג'ואן פרוגט עושה את עבודתה באופן כה מוצלח.


© 2012 Carnival Film & Television Limited. All Rights Reserved

מול הרגעים האלו, נדמה ששאר דקויות האהבה והחברה של הפרק די התגמדו, אולי באופן מכוון ואולי לא. השיר האחרון בהופעה הוקדש ע"י הזמרת "לאהבה ולאוהבים"; אהבה הייתה די הרבה אבל אוהבים לא ממש. מרי וברנסון מתמודדים שניהם עם מות אהוביהם שהחזירו אותם לנקודת המוצא בלי שחזרו להיות ממש אותו דבר – מרי בודדה וקרירה אבל לא מסוגלת יותר להתעלם מרגשותיה וברנסון בן חורג וזוטר שקשריו לדאונטון חזקים מכדי לנתקם. הקשיים של שניהם מבוצעים היטב במשחק ובטקסטים ומצליחים להעניק פן נוסף להתחבטות שכבר הכרנו. היחידים שאכן אוהבים בינתיים הם אדית' וגרגסון, שמתנהלים כדרכם בשוליים, אבל מן הסתם עוד צפוי להם משבר.

ותלונה לסיום - דור ההמשך של האחוזה, התינוקות סיבי וג'ורג', נעדר מהמסך, וחבל. אחרי שהתמחיתי בטקסי ההלבשה והארוחה, מאוד רציתי לראות איך מגדלים ילדים לתוך אצולה כזו ומה טיב הקשרים שבין ההורים לילדים כשאלו מגודלים ע"י אומנות. מקווה שיהיה מאלו בפרקים הבאים. (מירב)

8. הכוכב הבא, תכנית הגמר
רק באמצע תכנית הגמר קלטתי שהיא מרגישה בדיוק כמו עוד תכנית רגילה של הכוכב הבא, ולא כמו תכניות הגמר של "כוכב נולד" בעיקר בשל העובדה שהתכנית צולמה באולפן ולא בשטח, בלי קהל צורח ותחושת מעט שירים והרבה בלגן. אפילו הפרסומות שהיו במינון קצת גבוה יותר מהמקובל במהלך העונה לא היו ברמה המטורפת של העונות הקודמות ואפילו השיווק העצמי של התכנית המחליפה מאסטר שף נעשה על אש נמוכה יחסית לדחיפה שהיו מקבלות תכניות מחליפות בשנים עברו, אם יורשה לי שימוש במטפורה מעולם הבישול (סליחה, הייתי חייבת).

הרבה ביקורת הושמעה על התכנית במהלך העונה. עם חלקן הסכמתי, עם חלקן פחות. מה שלי בעיקר הפריע הייתה העובדה שלא היה לי אכפת יותר מדי מאף אחד מהמתמודדים - לא היה לי פייבוריט, ולא היה מישהו שעצבן אותי שכבר רציתי שיעוף. כל אחד מהמתמודדים היה יכול למצוא חן בעיניי בשיר מסוים וממש לא בשיר אחר. וזה יותר כיף לצפות בעונה כשיש מישהו שמחכים לביצועים שלו (בעיקר כשהוא גם מצליח להפתיע לטובה כשעושים זאת).

מה שאהבתי במהלך העונה, ואהבתי אף יותר בתכנית הגמר (כיוון שהמשקל שנתנו להצבעת השופטים היה שקול למשקל כל מצביע אחר) הייתה התחושה של שיפוט אמיתי והוגן שמתבצע במהלך השיר פר ביצוע. האפליקציה החדשה של הכוכב הבא הצליחה להביא לידי סיום שנים של תחושת תסכול שלי לגבי האופן שבו התכנית הייתה מבצעת את שקלול הקולות הן של השופטים, והן של השופטים והצופים בבית כאחד, מה שגם צמצם מאוד את הפערים בין המתמודדים מבחינת הצבעות הקהל ובלט מאוד בתכנית הגמר. אם נוסיף לכך שרוב הביצועים בתכנית היו סבירים בעיניי, והיו גם שני ביצועים שממש אהבתי בתכנית (Just a perfect day שהאחים גת ביצעו, והשיר הזוכה) אני יכולה לסכם שמבחינתי זה היה ערב מהנה למדי. (אורלי)




7.5 המכשפות של איסט אנד, עונה 1, פרק 10 (פרק סיום העונה)
מרגע הגילוי שפנלופי היא משנת הצורה והגעתו של מייק לספרייה לחפש את אסגרד, היה בפרקים של הסדרה משהו מאוד מהודק, שהרשים אותי וקיוויתי שהסדרה תצליח לסיים את עונתה הראשונה באופן מהודק לא פחות. אולם הפרק התנהל רובו בעצלתיים כשהם בונים מתח בחזיתות רבות מדי, כך שכשש דקות לסיום הפרק, אמרתי לעצמי זה לא הגיוני שהם יצליחו לסגור את כל הקצוות שהם בנו כאן בדקות שנותרו להם, ומה שקרה הוא שהם הצליחו לסגור את כל הקצוות, אבל זה באמת לא נעשה באופן הגיוני.

הכי צרם לי כמובן האיום של מייק באקדח על אינגריד. עם כל הכבוד לירייה שלו בה, הרי יש לה כוחות ריפוי ואני בטוחה שגם כישופים לנטרול אקדחים לא חסר ובמקום לכשף את הקיר ולפתוח אותו באופן חסר אונים ומסכן שכזה, הייתי מצפה ממנה שתנסה לנטרל את האקדח שלו, שלא הייתה לה סיבה אמיתית לפחד מפניו. שלא לדבר על כך שהרגשתי שהקריבו את דמותו של מייק על מזבח עלילת פתיחת השער לאסגרד הפרק.


© 2013 Twentieth Century Fox Film Corporation. All rights reserved

מה שכן אהבתי הוא הגילוי על כך שפנלופי גנבה את הכוחות של בניה עוד בהיוולדם, וזו הסיבה לכך שהם יצאו נורמליים בבדיקות שהמכשפות ערכו להם. קיליאן ודאש בעלי כוחות הם פרמיס טוב לעונה הבאה, למרות שאני לא בטוחה שאני אוהבת המקום שאליו הם נתנו לכוחות הקסם של דאש וקיליאן לקחת אותם. סה"כ זו הייתה סדרה חמודה יותר ממה שציפיתי לו, שהצליחה להפתיע אותי לטובה כמעט כל פעם שציפיתי לגרוע מכול, אולם גם לאכזב אותי לא פעם כשהתחלתי להתלהב. (אורלי)

7. ארץ הפלאות, עונה 1 פרק 1
הפרק הזה הלהיב אותי הרבה פחות ממה שדמיינתי לי כחובבת "עד עצם היום הזה". לסיפור שמתחיל באליס שחוזרת מביקורה בארץ הפלאות, ומספרת עליו בהתלהבות רק כדי לגלות שאביה חושד בשפיות דעתה היה הרבה פוטנציאל, אך לתחושתי המאבק בין עולם המציאות לעולם הדמיון כפי שהוצג בפרק נעשה באופן שטוח, וכל העלילה שהתפתחה ממנו הייתה ילדותית מדי, למרות שקשה לי להסביר בדיוק למה הסדרה הזו הרגישה לי ילדותית בעוד ש"עד עצם היום הזה" מצליחה בעיניי לדבר לילדים ולמבוגרים כאחד. לא היה צורך בהיכרות עם הסדרה "עד עצם היום הזה" כדי להבין את הפרק, והמקום היחיד שזיהיתי שבו הסדרה ממש התכתבה עם סדרת האם שלה, היה בחוסר הידיעה של תושבי ארץ הפלאות לסיבות לכך שהכובען נטש את ביתו.


© ABC Studios

מה שכן היה מעניין בעיניי הייתה העובדה שחלק מהזמן בפרק ניסו לתת את ההרגשה שבין אליס למלכה האדומה יש יריבות ישירה עתיקת יומין, ותהיתי מדוע הם נדרשו ליריבות כזו בין נשים, והאם הם רוצים לחקות כאן את עניין המלכה הרעה ושלגיה. מה שהביא אותי לשים לב לכך שברוב האגדות הידועות קנאת נשים היא זו המניעה את העלילה, ולא קנאת גברים למשל (שלא כמו המצב בסיפורי התנ"ך) ותהיתי גם לסיבת הדבר.
בשורה התחתונה: פרק סביר, אך לא מלהיב מדי. (אורלי)

7. קומיוניטי, עונה 4 פרק 9
עם כל חיבתי הנמשכת ל"קומיוניטי" אפילו בעונתה הרביעית, כשמגיעים לפרק כמו של השבוע, עם חבובות וכל זה, חסרונו של דן הרמון די ניכר. לא שלא היה מלבב, וגם מצחיק לא פעם, אבל בכל זאת מאכזב. ההתחלה הייתה נהדרת, כל הקטע עם שרה ברייליס המתוקה, הכדור הפורח ועד ג'ייסון אלכסנדר איש ההזיות. ידעתי שיהיו בובות אבל לא ידעתי שיהיו שירים, וזה נעשה טוב והיה כיפי. אבל שם זה השתבש. נאמנים ללב המרוח והקיטשי, החליטו היוצרים להפוך את זה לסשן סודות שיקרב בין החברים, במקום להתפרע ולהמשיך עם ההרפתקאות א-לה "אליס בארץ הפלאות". התנופה נעצרה בבת אחת ואתה גם העניין והחידוש. לא היה שום יתרון בחבוביותיות של החבורה מאותו רגע והלאה, וזה הפך להיות פרק רגיל שמשום מה החברים בו עשויים מלבד.


©NBC Universal Media, LLC

אמנם נדרש תירוץ לשימוש בבובות, כשם שעשו בעבר בשלל פרקי ספיישל, ובמיוחד בפרק הסטופ-מושן שבוסס על עיקרון חזותי דומה (יוחזר ג'ון אוליבר!), אבל מותר לפעמים גם סתם להשתולל בלי שום סיבה טובה, במיוחד כשהדמויות שלכם מצויות תחת גרגרי הזיה. קצת פספסו, וחבל. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

7. ילדי האנרכיה, עונה 5 פרק 9
עד שג'קס מתגלה כחכם יותר מכפי שהוא מתנהל בד"כ, הוא חוזר לעצמו ועושה מהלך מטופש. מצד אחד הוא מצליח להבין בכוחות עצמו מי החפרפרת מבין אנשיו בשיטת האלימינציה; מצד שני הוא חושף זאת בפני רוזוולט, שעכשיו יזדרז להזהיר את ג'וס [1]. יחד עם זאת, אני מקווה שג'קס לא אידיוט לחלוטין ושג'וס לא ישלם בחייו על בגידתו, בייחוד כשג'קס אמור לחשוד שהקרבה שלו לקליי בטח אומרת שהוא יודע כמה סודות ויהיה המפתח למפלתו של האחרון, עתה שפרנקי מת.

מסתבר שמכיוון ש-SOA לא מסוגלת לאפשר לשתי הדמויות הנשיות הראשיות ליהנות מקו עלילה טוב בו-זמנית, לראשונה העונה ג'מה מרוויחה על חשבון טארה. הסיפור עם אוטו היה נורא לצפייה, גם אם הביא נחמה אחרונה עבורו. שתי סצנות אוננות בפרק אחד זה יותר מדי (אלא אם טיג או צ'אקי מעורבים בהן, אז זה הגיוני). נחמה נוספת עשויה להיות בדמות הצלחתה של טארה לשכנעו לרדת מעדותו בתיק נגד סאמקרו, אם זה אכן יקרה.


© 2013 FX Networks, LLC All Rights Reserved

ג'מה הרוויחה מנוכחותו של נירו, החל מפגישת בנו (אני מניח שזה קרה מחוץ למצלמה מאחר והוא הציע לה זאת) ועד הפרידה הסופית מקרלה. היום שעבר על השניים לווה באווירת התלבטותה של ג'מה האם לקבל את הצעתו של ג'קס לסייע בהפללתו של קליי. בידיעה שהתקרבות מחדש לבעלה לבטח תגדע את מערכת היחסים שיש לה עם נירו (כמובן שנירו הרומנטיקן עדיף על קליי האלים), במחיר החזרה לחיק משפחתה ג'מה מוכנה לשלם את המחיר.

[1] סביר מאוד להניח שלאף אחד במועדון לא יהיה אכפת ממוצאו האמיתי של ג'וס, כפי שקליי התעלם מכך, והבעיה שלו היא למעשה ההלשנה בלבד (נו, גם הריגת מיילס). הנקודה הזו הייתה מטומטמת בעונה הרביעית והיא נותרה כך. (תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

6. היפה והחנון, עונה 4 פרק 1
אל העונה הרביעית של "היפה והחנון" אני מגיע למוד תלאות. אמנם קצת הדחקתי את מריחת הזמן הפנומנלית של העונה השלישית (וגם זו שקדמה לה), אבל היא הותירה צלקת שמקשה עלי להאמין שהפעם זה יהיה אחרת. ובכל זאת אני מחבב את התכנית הזו, וגם הפעם חזרתי (צופה רוב הזמן במהירות כפולה). תחת כל הזיוף והפלסטיק של תכנית "מציאות", היא אכן מפיקה רגעים אנושיים אמיתיים שנובעת מהפרמיס הבסיסי שלה: התנגשות בין עולמות שאמורים לחתור יחד כלפי מטרה משותפת. לשם כך נגזר עלינו לצלוח yet again אקספוזיציה מלאכותית משעממת, כבר ראינו את המיצג הזה בעונות קודמות והוא נשחק לעייפה. כל הצגת הדמויות (קשה לקרוא להם אנשים בשלב הזה) הקרטונית הזו – ממש אפשר היה לשמוע את המפיקים מסבירים למתמודדים בשיחת ההיכרות שיתמסרו לנראטיב. אתה אוהב לישון? בוא תירדם בנסיעה. אתה מעריץ כדורגל? תסתובב תמיד עם כדור קטן שאתה בעליל לא יודע לשלוט בו. את מטופחת אובססיבית? תני לנו דקה מול המראה של האוטו כשאת יוצאת ממנו. כל זה כמובן בשילוב עם הביגוד המגוחך והמופלץ שמלבישים בו את הבנים (מצחיק לקרוא בעמוד הפייסבוק של התוכנית את התגובות לתמונות המתמודדים מאנשים שמכירים אותם, ע"ע התמונה של ויטלי האמיתי שאחד ממכריו פירסם). להמשך קריאה.
(yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)


ויטלי, לפני ואחרי

5. אישה לראווה, עונה 1, פרק 1
הצפייה בפרק גרמה לי בעיקר לתהות על מה ולמה ניתן לסדרה השם "Trophy Wife". נכון אמנם ש-מאלין, גיבורת הסדרה יפה וצעירה והבעל שלה אמיד ומבוגר יותר, אך שם זה מסתיים. לא היה בפרק שום סימן לכך שהוא נישא לה בשל איזשהו צורך בחיזוק לאגו. יש בדמותה קלמזיות שהופכת אותה יותר לדמות שעושה פדיחות מאשר למישהי שיציגו לראווה כהישג, ולא היה בפרק שום מצב של יציאה זוגית שלה ושל בעלה שהיה אפשר להתרשם ממנו שאין לו הערכה לכישוריה למעט יופייה, אם כבר אולי אפילו ראיות להיפך: הוא בטח בה שתחליף אותו בבית הספר בדיון על בנו עם מורתו של זה האחרון. מאלין אולי לא מושלמת מבחינת טיפול בילדים (בעיקר מפאת חוסר ניסיון וחוסר ביטחון) אך כל אישה אחרת בסיטואציה דומה הייתה מתקשה בכניסה לתפקיד "האם החורגת", ולחשוב שאשה צעירה ויפה שמתקשה בזה היא "אישה לראווה" מהווה אמירה די שובניסטית בעיניי.


© ABC Studios

אם הסדרה באה למחות על קו המחשבה הזה דרך הצגת הסדרה מנקודת מבטה של מאלין (בעיקר על ידי שימוש בווייס אובר שלה) היא עושה בכך עבודה גרועה מאוד, כי זה רק מרחיק את התחושה שיש איזשהו קשר בין שם הסדרה למתרחש בה. אם מתעלמים משם הסדרה ושופטים את הפרק לגופו, הוא הופך לעוד פחות מעניין ולא מצחיק במיוחד. אני לא מוציאה מכלל אפשרות שהפרק הראשון נועד בעיקר להציג את הדמויות וייתכן שההומור בסדרה הוא מהסוג שנבנה עם הזמן והתקדמות הפרקים, אך הפרק הראשון לא הותיר בי שום חשק לבדוק את זה. (אורלי)


בשולי הממיר
הרשימה של "E! Online".

 

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il